האם המחשב הוא האויב? על הביטוי 'מכור למסכים' שנשמע תדיר מפי הורים
ד"ר חנה דויד | 8/2/2023 | הרשמו כמנויים
אחד הנושאים שעליהם אני נשאלת תמיד, הוא מה לעשות עם ילדים, ילדות, נערים ונערות מחוננים שמבלים "הרבה יותר מדי זמן" מול מסכים. כמו לגבי כל שאלה שנשמעת פשוטה – אין תשובה לשאלה הזאת, אלא יש תשובות רבות, כל אחת יכולה להתאים, ולו חלקית, לקבוצה מסוימת, בסיטואציה מסוימת, אולם עבור ילדים אחרים, נערות אחרות, קבוצה דתית אחת או בני דת שונה היא תהיה לא מתאימה ואף מזיקה. נתחיל בשאלה עצמה, שטומנת בחובה את ההנחה, שיש "כמות מסוימת" של זמן, או "הקצבה" שנחשבות "ראויות", או למצער נסבלות, וכל שלמעלה משיעור זה הוא בבחינת "יותר מדי".
בשנת הלימודים 1970/71, כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, לא ניתן היה ללמוד לתואר ב"מדעי המחשב" – חוג שקיבל את שמו רק מספר שנים לאחר מכן, כאשר לימודים אלו "שודרגו" מדרגת ה"חטיבה" של תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. אמנם, בני המחזור שלי במתמטיקה ובפיזיקה נמנו – חלקם נמנים עד היום – עם מייסדי מה שאנו נוטים להציג בגאווה: "אומת ההיי-טק"; שיעורם בקרב מקבלי פרס ישראל גדול מאות מונים משיעור מקבלי פרס זה בכלל האוכלוסיה (לדוגמה: מי שהיה בן-הזוג שלי במעבדה בפיזיקה בשנה ב'), ותרומתם להקמת הבסיס של מה שקרוי היום "מדעי המוח", "נוירוביולוגיה" וכדומה – עצומה. כל זה קרה, כאמור בטרם היו לנו מחשבים – לא מחשבים אישיים, כפי שיש היום גם לילדים בגילים חד-ספרתיים, אלא אפילו גישה חופשית למחשב האחד שהיה באוניברסיטה. מחשב זה היה בבחינת מפלצת, לא רק בשל העובדה, שתפס את כל קומת הקרקע בבניין הסמוך לספריית מתמטיקה ומדעים מדויקים, אלא גם, ובעיקר, בשל תהליך העבודה בו: ניקוב אינסופי של כרטיסי ניקוד בידיעה, ששגיאה אחת, בהקלדה אחת, של כרטיס אחד ויחיד, תצריך בדיקה של כל מאות הכרטיסים שניקבנו ו/או הקלדה מחדש של כולם כדי להגיע לתוצאה הרצויה.
כי אכן, טכנולוגיית כרטיסי הניקוד החזיקה מעמד למעלה מ-170 שנה; אלה שנות אור בהמרה ל"דור מחשבים". בשנת הלימודים 1972/3 עדיין נאלצנו, בני מחזורי שלמדו פורטרן (הלו, מישהו כאן בכלל שמע על השפה הזאת?), לנקב את הכרטיסיות באולם ענק שבו, על פי הידוע לנו, נמצא "המחשב של האוניברסיטה". למעשה, השימוש בשפת תכנות פרוצדוראלית זו, ששרדה עד ראשית המאה ה-21, כאשר לכל שורה הוקדש כרטיס ניקוב מקרטון, בגודל של שליש דף בגודל A4, דרש, בראש ובראשונה, מידה רבה של סבלנות ואף כוח סבל. את התכנית שכתבנו הזנו באגרוף מקשים מקלדת L80, לכרטיסי ניקוב, שורה בכל כרטיס. כשסיימנו היתה לנו חבילת כרטיסים לא דקה, שכן, אפילו תוכנה קלה וקצרה התעבתה לחבילה עבה של חתיכות קרטון. את החבילה הזו היה על קורא הכרטיסים לקרוא, ומאחר שה"קורא" עמד לרשות כל המשתמשים תמיד היה תור אליו... אני הצטיינתי בשגיאות ניקוב, וטבעתי במבול הניקובים האינסופיים תך ישיבה ממושכת על כיסא לא נוח, באולם לא שקט ומלא תמיד, כשאני עסוקה בעבודה הסיזיפית של ניקוב מונוטוני של קרטונים מונוטוניים. כמעט תמיד נתקעתי – התוכנה פשוט לא המשיכה לרוץ ואחרי עבודה מייגעת שנמשכה שעות ארוכות, והמתנה לכרטיסי שיחזרו מהקורא, כמעט תמיד הייתי מקבלת את חבילת הכרטיסים שהשארתי לקורא עם ההודעה "שגיאה". כן, אפילו המלה "באג" טרם הוכנסה אז לשימוש בשפה הדבורה, ואף על פי שכולנו נאלצנו לדעת אנגלית, מהסיבה הפשוטה שכמעט כל ספרי הלימוד, ואף מדריכי המעבדה טרם תורגמו לעברית, תרגמנו בקלות את ה"END" המיוחל שבסוף הקוד לקריאת שמחה ואת ה"BUG" לאנחה.
בדור הילדים שלנו היה המצב מעט שונה. ילדים שהוריהם נחשפו למחשב – אני נחשפתי ל"גולם 1" כבר בגיל 15, בביקור במכון וייצמן שנערך למשתתפי ה"אולימפיאדה זוטא למתמטיקה" שאירגן מדי שנה פרופ' יוסף גיליס ז"ל (עתה נקראת האולימפיאדה השנתית על שמו); רבים מעמיתי השתתפו גם הם באולימפיאדה זו, אבל גם בקרב אלה שלא השתתפו אבל למדו מתמטיקה באחת האוניברסיטאות רווחה הדיעה, ש"מחשבים זה טוב". רכשנו מחשבים אישיים בשנות ה-80 של המאה הקודמת, כשהמחירים היו ממש גבוהים; רבים מאתנו הסתפקו במחשב אחד למשפחה; רובנו לא היו מודעים למגפות הווירוסים שתקפו את המחשבים שלנו, אלא לאחר שהרשינו לילדינו לשחק במשחקי מחשב שרכשו במקרה הטוב והעתיקו במקרים רבים ממקורות שהעדפנו לא לדעת מהם. עם זאת, ברפרטואר שלנו "התמכרות למחשבים" לא היתה קיימת.
אין אני טוענת חלילה ש"בעבר היה טוב יותר" כי "הילדים היו ממושמעים יותר" או כי "היה ערך לסמכות ההורית". אני רק מבקשת להישיר מבט אל העובדות. כבר בשנות ה-90, כשמחשבים התחילו להיכנס לבית הספר, היה ידוע שכמעט תמיד המורות נעזרות בתלמידים כדי להתגבר על תקלות מסוגים שונים. מצב זה לא השתנה ב-30 השנים האחרונות. תלמידי תיכון רבים מרוויחים פי כמה ממוריהם בעזרת הידע שלהם בתכנות בכלל, בפיתוח ובעיצוב משחקי מחשב, לפעמים גם במתן שירות לתיקון תקלות תכנה וחומרה, ועוד. המחשב הוא כלי, כלי שבלעדיו לא ניתן לחיות בימינו, והביטוי "להיות מכור למסכים" מבטא בדרך כלל תסכול הורי בשל העובדה, שהילד או הנערה אינם עוסקים בתחומים שהוריהם היו רוצים שיעסקו בהם, לדוגמה, לימודים אקדמיים, ספורט, מגעים חברתיים, או קריאה. גם בלי שנשתמש בביטוי "טול קורה מבין עיניך", דהיינו, העיסוק הרב של ההורים במסכים, חשוב לומר, שהטפה הורית או "ייעוץ" כזה או אחר, בפרט לא איומים כמו "ניקח לך את המחשב" או "יש לך מחשב 3 שעות ביום בלבד" אינם הפתרון לבעיה של "הילד מקבל ציונים גרועים", "הילד אוכל ואוכל ולא זז מהכיסא" או "כל האינטראקציה של הילדה היא דרך המחשב". המחשב אינו האויב; הוא תמיד שם, נוח, קל, מהיר – בעוד שכל פעילות אחרת דורשת מאמץ: שכלי, פיזי , נפשי או צירוף של מאמצים. נער בן 16 שחי מרבית חייו ללא גבולות, ללא התחייבויות, ללא משמעת וללא הפעלת סמכות הורית או אחרת לא ייוושע מ"הגבלת זמן המחשב". להיות הורים זו עבודה קשה, אבל ככל שמאחרים להתחיל בה היא נעשית קשה יותר, ותוצאותיה מוגבלות יותר.
