שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 13/11/2020 | הרשמו כמנויים
היא חצתה את הנהר הגדול ללא מורא, פרצה דרך חדשה והפיצה את הרעיונות שבהם האמינה. מסעותיה לא היו קלים, אך תלאות הדרך לא שחקו את יופיה המופלא ואת נחישותה. היא לא הייתה רק "האשה של", אלא נביאה בזכות עצמה, שבעלה היה טפל אליה בנבואה.[1] הדעתנות והתוקף שבהם פעלה חרגו מהמקובל והותירו פיות פעורים, לעיתים תוהים על תעוזתה ובחירותיה הקשות. חז"ל אמרו עליה כי: "שרה היא לכל באי העולם"[2], מנו אותה כאחת מארבע נשים יפיפיות שהיו בתבל ומלואה,[3] ואף הגדילו לומר כי "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם".[4]
פרידה מאשה גדולה
בפרשת "חיי שרה" אנו נפרדים מאם האומה היהודית, ובאותה הזדמנות לומדים כי אפשר למות, כפשוטו, מתוך שמיעת בשורה רעה, אפילו אם היא רק "פייק ניוז". סמיכות הפרשיות בין עקידת יצחק למות שרה הובילו את חז"ל לקשור בין שני האירועים. וכך כתב רש"י:[5]
"נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה"
מדרשים שונים מלמדים כיצד השמועה על פרשת העקידה הובילה למות של שרה, בין אם דרך קטרוג השטן שהגיע להתל בה ובין אם דרך יצחק עצמו שהגיע אליה בריא ושלם, אך טלטל את עולמה בסיפור העקידה. וזוהי דוגמא לאחד המדרשים:[6]
"חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם. מה עשה? הלך ואמר לשרה: אי שרה, לא שמעת מה שנעשה בעולם! אמרה לו: לאו. אמר לה: לקח אישך הזקן לנער יצחק להקריבו לעולה והנער בוכה ומילל שלא יכול להינצל. מיד התחילה בוכה ומיללת. בכתה שלוש בכיות כנגד שלוש תקיעות, שלוש יבבות כנגד שלוש יבבות ופרחה נשמתה ומתה".
האישה הגדולה שצלחה בגבורה את משברי חייה, שהתמודדה עם כאב העקרות, שידעה ייסורים בין כתלי ביתה ומחוצה להם וגילתה איתנות וחוסן, מתה לבסוף מרוב בהלה. ליבה נדם רק מעצם האפשרות שדבר מה איום עלול היה לקרות לבנה.
בעל ה"נתיבות שלום" שאל, כיצד יתכן שעל ידי העקדה נגרמה מיתת שרה, והרי "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ואיך אפשר שמניסיון קדוש כזה יצא דבר רע.[7] ויותר מכך, הרי שרה הייתה במדרגת נבואה גבוהה יותר מאברהם, האם ניתן להעלות על הדעת שאברהם ויצחק עמדו בניסיון, ואילו שרה בעלת רוח הקודש חותמת את הניסיון במוות?
נבהלה ופרחה נשמתה
מדוע נפרדה שרה מן העולם בדרך טראגית כל כך? בחרתי להניח לרגע לתשובותיהם הנפלאות של הפרשנים, ולהתמקד בתשובה פשוטה שעולה מלב נשי. נדמה לי, שאם אישה שהייתה מגדולות הנביאות שקמו בעם ישראל יכולה למות עקב שמועה רעה, הדבר יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. זה לא חייב להתרחש בבת אחת כפי שקרה לשרה אמנו, אלא יכול להצטבר לאט לאט, מבלי שנשים לב. מלחמת התשה קטנה וסמויה שמאיימת על בריאות נפשנו.
אנו חיים בתוך עולם חשוף ופרוץ לכל עבר, שבו שמועות רעות, אמיתיות וכוזבות, דוהרות אלינו במהירות הברק. פעם ידענו מה מתרחש בסביבה הקרובה, אך כיום כל מקרה רע וכל בשורה על אודות סכנה בקצה הגלובוס חודרים לחיינו בלחיצת כפתור, מלווים במראות שהלב אינו מסוגל להכיל. מדוע אנו מאפשרים לשמועות לחדור לדל"ת אמותינו, או אפילו מחפשים אותן באופן אקטיבי?
האדם נמשך לשמוע דברים מזעזעים
לפעמים נדמה לי שאנחנו נמשכים לזה כמו פרפר לצוף: בין אם מתוך סקרנות או צורך בגירוי מסעיר וחדש, ובין אם מתוך העדר חמלה עצמית או חוסר מודעות לנזק המצטבר. אנו מוצאים את עצמנו לפותים בזרועותיה העזות של חשיפה מיותרת. כך כתב הרבי מפיאסצנה הי"ד על המשיכה האנושית הקלוקלת הזו:[8]
"טבעו של האדם שהוא נמשך לשמוע דברים מזעזעים, ולהוט להאזין לחדשות איומות שיש בהן משום גירוי צורב, דברים המקפיצים את הלב ממקומו. אמנם זה עניין רוחני, אך העניין הוא ממש כמו שהאדם להוט לשתות יי"ש הצורב את כל גופו ונהנה מן הצריבה, וזה גם התשוקה לפעמים לשמוע דברי כיבושין...אך אם אלה רוצים לשתות יי"ש, האם מוכרח אני לשמש כוס עבורם?"
הרבי מפיאסצנה חי ופעל בתוככי גטו ורשה. הוא ידע שכול וסבל והמשיך להנהיג את בני קהילתו עד מותו, על אף שהיו לו הזדמנויות רבות להימלט מן התופת ולהציל את נשמתו. מתוככי האש הגדולה שחווה שלח לנו אזהרה אוניברסלית, שתקפה כנראה בכל מקום ובכל זמן: מצד אחד, ישנו סבל קיומי שממנו אי אפשר להימלט. אך מצד שני, האדם מביא על עצמו סבל מיותר במו ידיו, כשהוא בוחר מרצונו החופשי לחשוף את עצמו לגירויים היוצרים זעזוע לנפש.
מוגנות - בכל גיל!
בימינו ישנה התעוררות גדולה סביב יצירת "מוגנות", בפרט ברשתות החברתיות. אנו מנסים לשמור על עולמם של ילדינו מפני חשיפה לתכנים שנפשם הרגישה אינה יכולה להכיל ומבינים כי יש לברור את המראות והקולות. "אלוהים מרחם על ילדי הגן" כך כתב יהודה עמיחי בשירו המופלא, "פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם".[9] נדמה לי שאנחנו השארנו את עצמנו לבד, שכחנו שגם אנו הגדולים זקוקים להגנה. אולי זוהי לא כמות הרחמים של האל הפוחתת עם השנים, אלא החמלה העצמית שלנו.
אנו מנסים לווסת מידע בעולמם של הילדים. בוחנים בקפדנות מה ראוי לדריסת רגל בתודעתם העדינה, ומה יסולק בשאט נפש. אך מי ישמור עלינו, האם נפשותינו הבוגרות אינן פגיעות? "השמועה הרעה" היא סובייקטיבית: היא יכולה להיות כל גירוי מסעיר יתר על המידה המעורר רגש לא נעים. גירוי שאינו נחוץ לאדם, לא עבור צרכיו האישיים ולא כדי שיוכל לסייע לזולתו. מידע מיותר שאינו מוסיף מאום, תחזיות ופרשנויות שליליות, עומסים המכבידים על הלב.
שמרי נפשך
אחת התפילות היפות ביותר, ולא פחות מכך העצובות והנוגות היא "שיר משמר":[10] מילותיו הדאוגות והמייחלות של האב נתן אלתרמן, אותן כתב לבתו תרצה אתר. אלתרמן, שזיהה בבתו את רגישותה ושבריריותה הנפשית, כתב מדם ליבו מילים המפצירות בה לייקר את חייה ולשמור עליהם. תעלומת מותה של אתר לא נפתרה עד היום, אך השיר שנותר מפציר בנו להימנע מגירויים שעלולים לעשות שמות בנפשנו ולהגן על נשמתנו מחדירת אש זרה ומצמיתה:
"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ. שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשַׂךְ, מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵך מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וכְמוֹ שָׁמַיִם
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְּחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם".
נדמה לי שכל אדם צריך לכתוב לעצמו את שיר המשמר שלו, וכך כתבתי לעצמי:
שמרי נפשך מגירויים מסעירים שאינם נושאים ברכה לחייך.
הגני על תודעתך מידיעות שאינן נחוצות לגדילתך ולשלומך.
שמרי עיניך ממראות קשים שאינם שייכים לתחום ההשפעה והחסד שלך.
שמרי נפשך מתכנים גסים הזרים לנפשך העדינה ומערערים אותה.
אטמי אוזנייך מפני שמועות על מרעין בישין שלא תועיל לך הידיעה על קיומם.
בני לעצמך מרחב מוגן, דעי בחכמתך מתי לסגור את שערייך.
וכמו שהבטיחה ימימה אביטל ע"ה, השומרת נשמרת:
"השומרת ונשמרת מבורכת.
להיות מבינות פנימה, והלב נשאר שמח, פתוח, מתפלל, מודה כל יום".
[2] בראשית רבה מז, א
[3] בבבלי מגילה טו ע"א
[4] בבלי בבא בתרא נח ע"א
[5] פירוש רש"י על בראשית כג ב.
[6] פרקי דרבי אליעזר, פרק שלושים ושניים
[7] הרב שלום נח ברזובסקי. נתיבות שלום על חומש בראשית, פרשת חיי שרה, מאמר "מיתת שרה". הוצאת מכון אמונה ודעת.
[8] מייזליש, ש. (2014). ניגון הלב: האדמו"ר מפיאסצנה, חייו ומשנתו. הוצאת קוראים.
[9] עמיחי, י. (1955). עכשיו ובימים האחרים. הוצאת לקראת, תל אביב.
[10] אלתרמן, נ. (1965). חגיגת קיץ. הוצאת מחברות לספרות.
