"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי": להתחיל מבראשית בהוקרת תודה
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 11/10/2018 | הרשמו כמנויים
"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי": להתחיל מבראשית בהוקרת תודה
ושוב, מתחילים מבראשית. אחרי החגים מתחדש הכל, גם הקריאה בפרשת השבוע עתיקת היומין. מה האמירה המיוחדת שמילותיה לוחשות לי? מה הסוד הרענן שממתין לי כשאני קוראת אותה מחדש, שונה שוב מדי שנה בשנה, ובכל זאת משתנה?
פרשת בראשית מתארת את שחר ימי האדם, ימים פלאיים בהם היה מוקף במנעמי גן העדן. בתוך שפע זהב הארץ, הנהרות והעצים הנחמדים למראה, ישב האדם לבדו. הבורא חש את בדידותו של האדם ואת חוסר שלמותו של העולם, וכך נבראה האישה. יפה ככלה בערב חופתה, קלועת אינספור צמות, מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין (כך לפחות מספר המדרש).
עם בריאת האישה, הושלמה הבריאה. האדם אינו בודד, אך נכונו לו אתגרים: איסור האכילה מפרי עץ הדעת היווה עבורו עול כבד מנשוא. האדם הראשון, שלא היה בן-אנוש מן השורה אלא אדם פלאי במיוחד, כשל ואכל. בגן הילדים למדנו שזהו חטאו העיקרי, האמנם?
במה חטא האדם הראשון?
לאחר החטא, נותרו אדם וחוה מבוישים, חרדים ואשמים. הם הסתתרו מבוראם בתוך עץ הגן, אך אינם יכולים להתעלם מקולו המהדהד:
"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל..."
תשובת האדם הראשון לשאלת בוראו מעוררת תמיהה. הוא נשאל ישירות: האם אכלת מן הפרי האסור? ותשובתו היתה:"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי - הִיא נָתְנָה לִּי". כיוון שהאדם הראשון הוא 'אבטיפוס' לדמות צאצאיו, תשובתו מסמלת קול אותנטי המהדהד בנפש האנושית. פרשנים שונים זיהו בה כפיות תודה. כך למשל, רש"י ורד"ק פירשו, כי בתשובה זו כפר האדם בטובה: לא רק שלא הודה באופן שלם על החסד שעשה עמו בבריאת האשה, אלא שהוא התריס כי היא הייתה לו למכשול.
הסבא מסלובודקא, מגדולי בעלי המוסר, טען כי חטא עץ הדעת היה חטא 'דק מן הדק', כלומר כה עדין וסמוי, עד שמלאכי מעלה לא השגיחו בו כלל [1]. אולם החטא העוצמתי שעליו נענש האדם בחומרה הנו האמירה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי", אשר חשפה פגם בהכרת הטוב. מדוע זהו חטא כה חמור? מה השיעור שניתן ללמוד מכך כשמתחילים שוב מבראשית?
מי זקוק להכרת-תודה, הבורא או הנברא?
הכרת התודה היא רגש הקשור לרגשות חיוביים נוספים כמו: שביעות רצון, אושר ותקווה. היא נובעת משני תהליכים קוגניטיביים: ראשית, הכרה בכך שזכיתי לקבל דבר מה חיובי. שנית, הבנה כי קיים גורם חיצוני, שבזכותו השגתי תוצר חיובי זה. הפסיכולוגיה החיובית הוכיחה במחקרים רבים, כי גישה של הכרת תודה מהווה גורם חוסן: הלך-נפש מוקיר תודה מאפשר להגביר אושר, שקט נפשי, ואף בריאות פיסית.
הפסיכולוג ד"ר רוברט אמונס חקר במשך שנים רבות את השפעת הכרת התודה על בריאות האדם[2]. באחד ממחקריו, הורה לקבוצת נבדקים לכתוב יומן אישי במשך עשרה שבועות. ביומן זה התבקשו הנבדקים לדווח על רגשות, סימפטומים פיסיים ונפשיים, התנהגויות שונות וחוויות יומיומיות. בנוסף למשימה הכללית של כתיבת היומן, קיבלו הנבדקים מטלות כתיבה שונות: כשליש מהם התבקש לכתוב חמישה אירועים מכל סוג שהוא שאירעו במהלך השבוע, שליש אחר התבקש לציין חמישה אירועים בלתי נעימים או טרדות קטנות, והשליש הנותר התבקש לציין חמישה דברים שבועיים שמעוררים הכרת תודה.
בתום עשרת השבועות לניהול היומן, נמצא כי הקבוצה שהתבקשה לכתוב הכרת תודה שבועית, גילתה מאפיינים שונים משתי הקבוצות האחרות: חברי קבוצה זו נמצאו ערניים, נלהבים, נחושים, מרוכזים ואנרגטיים יותר מנבדקים שלא עסקו בכתיבת הכרת תודה. בנוסף, כותבי 'יומן התודה' הרגישו טוב יותר ביחס לחייהם, והיו אופטימיים יותר בציפיותיהם מהשבוע העתידי. ההתמקדות ה-'מלאכותית' והמאולצת בכתיבת התודה, השפיעה גם על תפיסת הרווחה הנפשית הנוכחית שלהם, וגם על ציפיותיהם החיוביות מן העתיד. כשנבחנה השפעת התודה על תחושת הבריאות הפיסית נמצא דפוס דומה: קבוצת הכרת התודה סבלה מרמה נמוכה יותר של מיחושים גופניים, והצליחה להתמיד במשך זמן רב יותר בפעילות ספורטיבית.
האם הכרת התודה מועילה רק כאשר איכות חייו הבסיסית של האדם טובה, או שמא כוח פעולתה עומד בעינו גם במצבים קשים? במחקר אחר, קבוצת חולים במחלת ניוון שרירים ניהלה יומן הכרת תודה במשך עשרים ואחד יום, והשוותה לקבוצת חולים מקבילה שלא ניהלה יומן תודה. בהשוואה לקבוצה המקבילה, קבוצת 'הכרת התודה' דיווחה על מצב רוח חיובי ומלא אנרגיה, תחושת חיבור גדולה יותר לזולת ועלייה באופטימיות. בנוסף נמצאה השפעה בריאותיות יוצאת דופן של ניהול יומן התודה: החולים בקבוצה זו דיווחו על שיפור משמעותי באיכות ובכמות השינה. מכאן, שהתועלות הרגשיות והגופניות של הכרת התודה קיימות הן לגבי אנשים בריאים והן לגבי אנשים חולים. אך הכרת התודה משרתת לא רק צרכי הישרדות, אלא גם צרכי גדילה והתפתחות.
בכדי לגדול, יש להוקיר תודה
אברהם מסלאו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, ערך מחקר מרתק על הגשמת עצמית[3]. מסלאו ביקש להשיב על השאלה, מה מיוחד באישיותם של 'אנשים המגשימים את עצמם': יחידי סגולה שהגיעו להישגים יוצאי דופן. בין שאר ממצאיו, גילה כי אנשים המגשימים את עצמם מאופיינים בתחושת התפעלות והשתאות לנוכח העולם. הם מגלים יכולת להעריך שוב ושוב, באופן רענן ונאיבי, את הדברים הטובים הפשוטים שבחיים, תוך הנאה, יראת כבוד ואפילו אקסטזה. הערכה והתפעלות רעננה מחוויות יומיומיות, מאפשרת לאנשים אלו להפיק תחושות עונג והשראה מרגעי אושר 'שגרתיים', כאלו שהפכו חדגוניים עבור רוב בני האדם.
ככל שהעמיק מסלאו לחקור נושא זה, השתכנע שהנטייה האנושית לקבל את ברכות החיים כמובנות מאליהן, גורמת לסבל, אומללות וחולי. בסוף ימיו, הגדיר את היכולת לחוות הכרת תודה ולבטאה כהכרחיות לבריאותו הנפשית של האדם. מסלאו האמין כי כל אדם יכול לשפר את איכות חייו, אם יקדיש זמן לספירת הברכות שבורך בהן. עליו להיאבק ולהתאמץ להכיר תודה ככל יכולתו, אפילו באופן מלאכותי, טכני ומאולץ.
'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ'
הפסיכולוגיה החיובית מעודדת פיתוח 'סגנון חיים מוקיר תודה' ('Grateful lifestyle') ומדגישה את הצורך ליצור בחיי היום יום שגרה של מיקוד בהכרת תודה ('Grateful Focus'). אך כיצד עושים זאת? הכרת תודה נתפסת כהיבט חשוב של חיי הפרט והכלל, בקרב תרבויות ודתות שונות ולאורך ההיסטוריה האנושית. היהדות, הנצרות, האיסלאם והבודהיזם מעמידות כולן את הכרת התודה כערך דתי עליון. המילה הראשונה שמצווה יהודי לומר מדי בוקר בעת קומו, היא 'מודה'[4]:
"...וּמִיַּד כְּשֶׁיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יִזְכּוֹר חַסְדֵי ה'...אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחְזִיר לוֹ אֶת נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִידָהּ אֶצְלוֹ עֲיֵפָה, וְהֶחֱזִירָהּ לוֹ חֲדָשָׁה וּרְגוּעָה... בְּכָל בֹּקֶר נַעֲשֶׂה הָאָדָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, וְיוֹדֶה בְּכָל לְבָבוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ... ובְעוֹדוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֹאמַר: 'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ'".
באופן מדויק ומכוון, נוסח התפילה אינו 'אני מודה' אלא 'מודה אני', ובכך המילה הראשונה שנאמרת עם היקיצה היא מילת הודיה[5]. אף בהמשך תפילת הבוקר, בברכת 'אלוקי נשמה' ממשיך האדם להודות: "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך". גם יתרת היום מוקפת בשרשרת של תודות, כך שבכל צומת שחוצה האדם במהלך יומו, הוא מחויב לעצור לפסק זמן של הכרת תודה.
ישנה משמעות עמוקה לדרך בה פותח האדם את יומו, כדברי הבעל שם טוב[6]: 'כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממיטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת'. ובדומה לכך, יש משמעות לאופן בו פותחים את השנה ואת הקריאה המחודשת בתורה: שנזכה להתחיל מבראשית בעצירה ושהייה של הכרת תודה.
[1] ילקוט לקח טוב לפרשת בראשית, עמ' כא
[2] Emmons R.A, & Shelton, C.M (2005). Gratitude and the science of positive psychology. In: C.R. Snyder & S. J. Lopez (Eds.), Handbook of positive psychology. Oxford University Press.
[3] Maslow, Abraham H. (1943) “A Theory of Human Motivation.” Psychological Review, vol. 50, no. 4. pp. 370-396
[4] קיצור שולחן ערוך – דיני השכמת הבוקר, סעיף ב'
[5] היום יום של חב"ד, לתאריך י"א שבט: סדר היום מתחיל ב-'מודה אני', ואמורים זאת קודם לנטילת ידיים, אפילו בידיים טמאות, מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחן לטמא את ה'מודה אני' של יהודי. אפילו שחסר בזה או בזה, אך ה'מודה אני' נשאר בשלמותו.
[6] צוואת הריב"ש סעיף כ"ה
