פרויד. אילנות גבוהים וכמיהה לאיזו אילנה.

מריאנה גייטיני | 24/11/2011 | הרשמו כמנויים

פרויד, זקן, חולה, שבע דעת ומכאוב אומר למרי בונאפרט, קולגה, מטופלת ואישה: "השאלה הגדולה, שמעולם לא באה אל פתרונה, ואשר עדיין לא הצלחתי לרדת אל חקרה, למרות שלושים השנים שהקדשתי לחקר הנפש הנשית, היא "מה רוצה האישה'".

היום אני מתחילה בפרויד, די שכיח אצלי, קודם כל אני עושה ניים דרופינג. ואם כבר to drop אז את פרויד. שיהיה. עכשיו נפתחה לי הזכות. היות והוא לא בן החיים ויכולתו לסרב מצומצמת הוא נאלץ לתת לי את ברכתו בכל פעם שאני נדרשת לכך. ציטוט אחד שלו ואני יכולה להתחיל ללהג. כמובן שאני לא מיוחדת או בודדה בעניין הזה, במאגר המאמרים של הPEP כמעט כל כותב מאמר מרגיש חובה לצטט את פרויד, בין אם זה קשור ובין אם יש לכופף את דבריו או את דברייך כך שיתאימו (41,000 אזכורים של שמו בתחילת מאמרים. בדקתי). העיקר שזה פרויד והוא אמר משהו שמזכיר את מה שאני רוצה לומר עכשיו.

אבל מה כל זה קשור לאישה? אז ככה, היות ואני במקרה אישה ושלא במקרה פסיכולוגית, יוצא שלא מעט פעמים אנחנו מתדרדרות לויכוחים נוקבים, סוערים ואמוציונלים בינינו. בעוד האחת מקבלת על עצמה את הסדר השפתי, את חוק האב ואת הצורך למצוא מילים לחוויות, ליצור נרטיב ממה שנקרא החיים שלנו, הרי שהאחרת, פרועה ולא מרוסנת, חותרת תחת שמי הטוב, בַזה לניסיונות האלו, וברגעים קשים במיוחד צועקת "עקרים עקרים".

כמעט התפתיתי לכתוב "בהתאמה" באשר למבנה הטקסט ולפסיכולוגית ולאישה כמובן. אבל מבטה של האישה היה מצמית, מיד הבנתי; המילה בהתאמה לא נראת לה. פשוט לא מתאימה. מחקתי.

אז למה אני צריכה לצטט את פרויד? למה כולנו צריכים להיתלות על איזשהו אילן לפני שיורשה לנו לומר דבר מה? ורצוי שהאילן יהיה גבוה, קנוני וכמובן עם עדיפות לאילן ולא אילנה, גבר ולא אישה.

כי ככה בנויה החשיבה הלגיטימית, נדבך על נדבך, חוקר על חוקר. חשיבה שנהוג לכנותה פאלוצנטרית,שמספקת פיגומים איתנים, הולכת בקו אחד, בונה טיעון באופן נקי, הדרגתי ולוגי. מעבירה קו ישר בין שתי נקודות.שפה נקייה, מלוטשת.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ואילו הנפש שלנו, מה לה ולניקיון?

קחו למשל את עולם הגרפים, אנחנו עושים מחקרים, גוזרים מסקנות ומייצרים גרפים. אחד יותר גבוה מהשני, עמוד אחד בצבע כחול, השני בירוק. מִספרים שאמורים לומר משהו בצד, כיתוב מלמטה. יש ציר Y ויש ציר X, הסדר על כנו. להלן ההבדלים: בהיר, ברור, עמודים פאליים צבעוניים נוטפי היגיון. מי שמתגרש סובל יותר (עמוד כחול קבוצת המתגרשים, עמוד ירוק קבוצת הביקורת בסוגריים ללא גירושים) מי שמאבד את אמו סומך פחות על אנשים (עמוד כחול אובדן אם עמוד ירוק ללא אובדן). זהו. ניגוד בינארי.

וזה מספר את הקריעה? את העלבון, הזעם, החור השחור שנפער? מה זה אומר בעצם?

זה ממשטר את החלל. מטשטש את אימת החלל הריק, את זה שלא מתמסר לעמודים, לצבעים ואולי אפילו לא למילים. בעצם אין דרך לתרגם את האלפבית של החלל הזה.

הסדר מספר על התחלה אמצע וסוף, מה בא אחרי מה, עדות מאורגנת. דחיקה אינסופית לאחור. למצוא את ההוא שקרה בהתחלה ולארגן נרטיב מסודר מכאן והלאה.

עכשיו תסבירו את זה לנפש. זמנים זה לא זמנים, סדר זה לא סדר. מאוחר ומוקדם בערבוביה, אובייקטים והזדהויות נזילות.

בסופו של דבר "בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות" אומרת תרצה אתר. צודקת מה אגיד לכם.

אז מה עושים עם זה לעזאזל ואיך מטפלים ככה?

יש לי עוד מחשבות על זה, בעיקר על איך פוגשים אדם שנושא עמו חוויות של טראומה עמוקה, כזו שלא מתמסרת בקלות למילים, לא כל שכן לגרפים...

אבל את המחשבות האלו אשאיר לפעם הבאה. לא כברוש, לא בבת אחת.