צמריקו / לזלי הלקוסקי
קריאה מודרכת | 20/9/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
צמריקו מאת לזלי הלקוסקי, מאנגלית: תומר קרמן, הוצאת כנרת, 2009, 32 עמ'.
ממליצה על הספר: נועה דותן, מרפאה בעיסוק, עובדת עם ילדים ונוער ומדריכה סטודנטיות לריפוי בעיסוק ומרפאות בעיסוק בתחילת דרכן.
צמריקו הוא טלה מקסים, בן יחיד להוריו, כשברקע נמצא גם סבו. מהעמוד הראשון, אשר מסגיר את אופיין של הדמויות, מובן שמדובר בטלה עם שמחה פנימית, עצמאות ויצירתיות, הורים שהמומים ממעשיו וסבא שלו ובוטח. צמריקו מוצא את דרכו בעולם לעשות את הכל שונה. הוא לא רוצה להיות כל הזמן עם קבוצת הטלאים, הוא גם לא מעוניין להוריד את הצמר מגופו בעוד כל חבריו לעדר עוברים את הגז. הוא רוצה להיות עצמאי בכל ולא מפספס רגע להיות יצירתי. ומנגד, עומדים אמא ואבא, שמורטים את הצמר מרוב דאגה.
צמריקו הוא שונה מכולם, אבל הוא לא מוטרד מזה. גם סבא שלו לא מוטרד – רק אמא ואבא.
את צמריקו הכרתי עם סיום השירות הצבאי שלי, כשעבדתי בחנות ספרים מוכרת. בתחילת דרכי שם הייתי בטוחה שאני הולכת להיות מעצבת גרפית, ולא חשבתי על עולם הטיפול. ספרי הילדים משכו אותי, בגלל האיורים ובגלל המסרים המקסימים שהם מכילים בתוכם, בפשטות שלא נמצאת בעולמם של המבוגרים. מהרגע שחברותיי לצוות הראו לי את "צמריקו", הוא נשאר קרוב לליבי. הקסם ששבה את ליבי אז היה שמחת החיים של צמריקו. אין בו ולו טרדה אחת בשל היותו שונה, על כך שהדרך שלו שונה, שהוא לא הולך עם העדר. אז, כבחורה בתחילת שנות ה-20 לחייה, ראיתי את צמריקו וחשבתי כמה הוא נפלא - כמה נפלא שהוא יכול לעשות מה שנוח לו וטוב לו בלי לחשוב מה יגידו.
במהלך העבודה שלי באותה חנות ספרים, מתוך החשיפה לספרות והעבודה עם האנשים, הבנתי אט-אט שאני לא הולכת ללמוד עיצוב גרפי. הבנתי שמקומי הוא עם אנשים, ולא מול מסכי מחשב, והתחלתי לחפש את הדרך שלי לעולם הטיפול.
היום, כמרפאה בעיסוק, מקצוע שמרגיש לי כמו המקום הכי טבעי עבורי בעולם, אני מפרקת את "צמריקו" לגורמים, לשלושה בסיסים חשובים במקצוע שלי; (1) האדם - צמריקו, האופי שלו, הרצונות שלו, הצרכים הפנימיים; (2) העיסוק שלו - טלה בעדר שצריך להשתתף בגז, ללמד לארוג, לצבוע את הצמר (ולא את עצמו); ו-(3) הסביבה - ההזדמנויות הפיזיות שיש לו במרחבי הרעייה והסביבה "האנושית" - תא העדר והתא המשפחתי בו הוא חי. הסביבה מצפה ממנו "ללכת עם העדר", והנה צמריקו, עושה את הכל שונה. הוריו המומים ממעשיו ומתחננים שיהיה כמו כולם: "חמוד, אתה חייב ללכת עם העדר. זה מה שאנחנו הכבשים עושות", והוא מחייך, וסבו עדיין בשלוות נפש, יודע שיהיה בסדר. צמריקו עומד איתן מול העדר, מול הוריו, ומוצא פתרון יצירתי לשונות שלו.
אני מרגישה שצמריקו הוא סיפור על נקודת מבטם של ילדים שחווים את העולם אחרת ממה שמצפים מהם. ילדים שלא עומדים בתקנות העדר, ושההורים שלהם מחסירים שינה בלילות מדאגה. אני אוהבת את סבא של צמריקו, שמאמין בכל ליבו שיהיה בסדר. כשמגיעים אליי הורים מודאגים, אני אוהבת להיות בתפקיד הסבא, כי אני באמת מאמינה בכל ליבי שיהיה בסדר. תפקידי הוא להיות כמו סבא שרואה את הכול - גם את ההורים, אבל גם את צמריקו. צמריקו הוא טלה עם קסם, ולכל ילד יש הקסם שלו, שיכול להוביל אותו למקומות טובים, גם אם הם שונים במעט מהמקום של ההורה. שונות יוצרת יצירתיות, היא פותחת דלתות חדשות לעולם.
אפשר להיות כמו העדר, אבל אפשר גם ללמד את העדר דברים חדשים. צמריקו מעניק להוריו שיעור חשוב על האופן שבו הסביבה עשויה להגביל את הילד, ואם היא תעשה שינוי, ולו הקטן ביותר, פיזי או מחשבתי, הוא לא יהיה חריג בנוף, ובחירת העיסוקים שלו והמהות שלו יוכלו להתקיים במציאות הקיימת.
צמריקו נוגע בעיניי לכל אשת טיפול. אמנם הוא ספר ילדים, אבל הוא מראה גישות שונות לעולם שרלוונטיות לגדולים ולקטנים. אני חושבת שלנו, המטפלות, הוא מציג מגוון של תגובות אפשרויות להתמודדות ונקודות מבט. הוא יכול להיות כלי טוב לעבודה עם הורים, כי אפילו באמירה הקשה "אתה חייב ללכת עם העדר" יכול להיות משהו משקף, שיאפשר להציג באור חדש את הרצון "לתקן את הילד". כך אולי יהיה אפשר להסתכל במשקפיים אחרים על תהליכים, לא כעל כאלה שמבקשים לתקן, אלא כעל כאלה שמלמדים לשים את הדברים יחד, בהרמוניה שמקדמת רווחה נפשית והשתתפות.
