הכבש הששה-עשר / יהונתן גפן
גלי נאור זידמן | 14/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הכבש הששה-עשר מאת יהונתן גפן. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 1978, 70 עמ'.
ממליצה על הספר: גלי נאור זידמן, פסיכולוגית חינוכית מדריכה ומתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית.
"כשאני לא מצליח להירדם, ומחשבות יוצאות ונכנסות...
אני יושב על המיטה שלי וסופר כבשים ולפעמים גם כבשות".
באחד מלילות הקורונה הראשונים מצאתי את עצמי סובלת מתופעה, שלשמחתי די זרה לי בשגרה – נדודי שינה. מחשבות יצאו ונכנסו, ובעודי מנסה להירדם, מסרבת לשחרר, ומתלבטת מה יגרום לשינה להגיע יותר מהר – נזכרתי בפסקה הפותחת משירו של יהונתן גפן "הכבש הששה עשר". באותו לילה ספרתי כבשים, וגם כבשות, ונרדמתי הרבה אחרי הכבש הששה עשר. אבל כשקמתי בבוקר המשכתי להרהר בשיר ובספר החביב עליי כל כך, שפורסם לפני למעלה מארבעים שנה, ודורות של ילדים, שעכשיו חלקם כבר הורים, נרדמו וקמו איתו, עלעלו בין דפיו, והתרפקו עליו – מוצאים בו נחמה, הזדהות, לגיטימציה למנעד רחב של רגשות, ובעיקר חוויה של נירמול ותחושה שהם לא לבד.
יהונתן גפן היטיב לתאר, גם כמבוגר, ובאופן בלתי אמצעי, נגיש וחומל, את נפשו של הילד, את הדרך בה הוא מתבונן על עצמו, על סביבתו ומשפחתו, על העולם הקרוב והרחוק. במקביל, הוא גם נתן ביטוי לחוויה ההורית, כזו שמאפשרת מרחב לטעויות ולכשלים, שגם מהם ניתן לצמוח.
אפשר לנתח את הספר ושיריו מזוויות רבות, אינסופיות כמעט, שמתגלות בכל פעם ששבים ומעלעלים בו מחדש. אפשר למצוא בין דפיו אינספור פיסות ילדות – פנטזיות וכמיהות, צרכים ומשאלות, רצון לגדול ולהשיג נפרדות ועצמאות, רצון להישאר קטן ומוגן, אגוצנטריות, רגישות, פגיעות ומה לא. בחרתי לעסוק – על קצה המזלג – בהסתכלות על חלק משירי הספר מנקודת מבט קוהוטיאנית.
בתיאורית התפתחות העצמי שפיתח, קוהוט הדגיש מספר צרכים בסיסיים שחשוב שימולאו כדי לאפשר התפתחות עצמי תקינה: שיקוף – Mirroring – אותה התפעלות של ההורה מילדו והכרה ביכולותיו, שמסייעות לילד לבסס תחושת ערך עצמי איתנה ומגובשת דייה, וכן מטרות ואמביציות בהמשך; אידיאליזציה – Idealization – אותה האדרה של הילד את ההורה, שמקנה לו תחושת ביטחון ורגיעה "שיש על מי לסמוך ולהישען". בהתבוננות זו הילד רואה את ההורה כדמות נערצת, כל יכולה ויודעת כל, וכך הוא חווה אותה; ותאומות – Twinship – אותו צורך של הילד להיות כמו האחר, להרגיש בעל ערך מעצם ההזדהות והדמיון לאחר. צורך זה יכול להתמלא, למשל, על ידי תחושת שייכות למשהו גדול יותר, או על ידי עשיית דברים משותפים יחד עם ההורה.
בעיניי, לשני הצרכים הבסיסיים הראשונים בתיאוריה ניתן למצוא התייחסות בשירים המופלאים שבספר.
התפעלות (שיקוף)
"הילדה הכי יפה בגן, יש לה עיניים הכי יפות בגן,
וצמה הכי יפה בגן, ופה הכי יפה בגן".
ההתפעלות של האם מבתה המשתקפת בעיניה כילדה הכי יפה בגן, היא דוגמה להתפעלות הורה מילדו בה עוסק קוהוט בתיאוריה שלו. האם מדגישה את עיניה היפות של בתה, צמתה ופיה, ומתייחסת לתחושה ההולכת וגוברת שלה – ובעיניה, גם של כל מי שמתבונן בבתה לאורך זמן – ש"אין מה לדבר. היא הילדה הכי היפה בגן". בהמשך השיר מתוארת ההשפעה של החוויה הרגשית של הבת על אמה, האם שרואה את בתה מחייכת, ומחייכת מיד בחזרה, כסימן להעדר נפרדות בין השתיים. הקריסה של האחדות הזו מתרחשת בעצם הקושי של האם להבין את העצב של בתה, ובמילותיו של גפן: "אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?". ייתכן שהחרדה לנוכח העצב של הבת מתקיפה את המחשבה של האם, ומצמצמת את יכולתה להבין את העצב המחלחל לנפש בתה.
"דברי עכשיו ילדה, אני שומע
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי מלאך שלי, אני יודע,
שלא תמיד יקשיבו לכולך".
ההתפעלות שבה ופועמת בשיר הקסום "שיר לשירה", המתאר אב המוקסם מבתו, בעודו מתבונן בה ישנה. גפן מתאר סיטואציה של קרבה אינטימית מעין כמותה, מצב שבו ההורה ממוקד כל כולו בבתו המלאכית, מתפעל ממלמוליה, משפתיה, מחיוכה, כמו מצמצם עצמו לכבודה, ממקד את קשבו רק בה. בין השורות הולכת ומחלחלת החרדה ההורית, מכך שאחרים אולי לא יתפעלו ממלמולי בתו – החשש מהנפרדות ומכך שתגדל לעולם האמיתי, שלא יקשיב לה כמוהו, שלא יראה אותה כפי שמשתקפת בעיניו. גפן מבטא את החרדה המפעפעת בקרבו – ואת הרצון להמשיך ולגונן עליה. כך, הוא מפנטז שבתו תישאר קטנה כדי שתוכל להמשיך ולחסות בצילו המיטיב והדואג: "תהיי קטנה, מאומה לא יברח לך... אני אהיה גדול גם בשבילך". כמה התחושה הזו רווחת ומתאימה לימים אלו, כשהחוץ סוער וחוסר הוודאות משתלט, וכמה התפעלות מילדים יכולה לסייע להם להאמין ביכולתם לעבור את משוכות החיים בהצלחה (עם הגיבוי ההורי מאחור, כשצריך).
אידיאליזציה הורית
"יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה, ובחמש וחצי חוזרים.
יש אבאים שבקושי רואים, ואבא שלי יושב וכותב שירים".
לגפן יש את היכולת המופלאה להבין את הצורך של הילד באידיאליזציה הורית, ולבטא באופן אותנטי ואמיץ את התחושה המעט חמצמצה על כך שאולי הוא לא עומד בסטנדרטים אלו. בשירו "יש ילד שאבא שלו" מתאר גפן את האופן שבו ילדו תופס אותו, ואת האופן שבו ילדים בכלל תופסים את הוריהם. במידה מסוימת, הוא מתאר גם את האופן שבו הוא כהורה תופס את עצמו ואת הורי הילדים האחרים, תוך ציון ממדים של השוואה חברתית, שבה לוקים כולנו. הוא מספר על כך מתוך התייחסות למקצועות ההורים, ורומז אולי על האופן שבו ילדו תופס את העבודה שלו, כאשר הוא רואה את אביו יושב וכותב שירים – בעוד שאבות אחרים עוסקים במקצועות שמואדרים מבחינה חברתית, כדוגמת רופא או ראש העיר, או במקצועות שאפשר להבחין בתוצריהם באופן קונקרטי, כמו ספרים או חייטים. הוא מרמז אולי על הקושי של בנו להבין את פשר עבודתו, דבר שאולי סודק את יכולתו לראות את אביו באופן אידיאלי כמו ילדים אחרים. גם בשיר "ריבים קטנים" ישנה התייחסות לדבר, שמתכתבת עם השורה "הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים", בשיר "יש ילד שאבא שלו". כך, גיורא, הילד של השכן, "אמר שאבא שלו גבוה, ואני (גיבור השיר – גנ"ז) אמרתי הוא גמד". גיורא הילד רואה את אביו כרם ונישא, כפי שמשתקף בעיני ילדים רבים, שחווים את אביהם כחזק וכל יכול. גיבור השיר, שמעוניין להקניט אותו, סודק את התפיסה האידילית, ומציין את האופן המציאותי שבו הוא תופס את האב. בעיניי, הימים שאנו עוברים סודקים את האידיאליזציה של כולנו בעיני ילדינו – גם הורים יכולים להיות חלשים, לחלות, לפחד, לא לדעת. כמה חשוב לתת ביטוי גם למקום הלגיטימי הזה.
תאומות
על חווית התאומות ניתן לדבר דווקא מתוך התבוננות על המציאות, ועל כך ששני ילדיו של גפן, שירה ואביב, בחרו לעסוק בתחום הכתיבה, בדומה לאביהם, שיושב וכותב שירים. התאומות האולטימטיבית
(מעבר לגנים ולסביבה, כמובן 
).
ימי קורונה וקצת תקווה
"מגובה של ג'ירף כולנו נראים נמוכים.
והבעיות הכי גדולות שלנו הן רק נקודות קטנות בשביל ג'ירף".
על אף שחלפו כארבעים שנה מאז צאתו לאור, ניתן למצוא בספר האלמותי הזה, שלא נס ליחו, גם אזכורים שמתאימים לימים טרופים אלו – בין אם בחוסר הנעימות שבהתבוננות בגן סגור ("גן סגור"), ובין אם בגעגועים לימים של חיי משפחה פשוטים על ספסל בגן ("המלך שלא ידע לבכות").
בימים כאלה, כשאוחזים בכל בדל תקווה חזק ומבלי להרפות – יכולה לסייע הפרספקטיבה של הג'ירף בשיר "לג'ירף יש צוואר ארוך" – זה שיכול לראות אוטובוס לפני שיוצא ושמש לפני שהיא זורחת, ובעיקר רואה את כולנו נמוכים, ומהגובה שלנו הבעיות הכי גדולות שלנו – כן, גם קורונה – הן רק נקודות קטנות. תקראו לזה נקודה של השקפה, הרחבת קשב, ואולי פשוט אופטימיות וניסיון להתבונן על הדברים קצת כמו ג'ירף.
בתקווה לימים טובים של גן סגור רק בשבת וחג, של אבות ואמהות שהולכים לעבוד כרגיל, של ריבים קטנים בגינה עם חברים, ושל יכולת לעצור ברחוב, בלי מסכות, וסתם להריח שוקולד.
