לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר, אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ
עלון פסיכולוגיה עברית | 12/7/2020 | הרשמו כמנויים
הגל השני הביא עמו את חזרת ההגבלות ופגיעה מחודשת בשוק העבודה, שעוד לא הספיק אפילו לעשות קולות של התאוששות. מלבד התמודדות עם הדאגה הרוחשת סביב העליה בקצב ההדבקה, הולך וגובר קולה השבור של הדאגה הכלכלית בה רבים מצויים. חיים בלי ודאות כלכלית מעוררים חרדה רבה, מצמצמים לעיתים את יכולת החשיבה, ופוגעים לא פעם בתחושת המסוגלות ובביטחון העצמי. (פעמים אחרות, הדוחק הכלכלי דווקא עשוי לעורר לפעולה, למלא בליבידו בועט ותוסס המוביל לתנועה). כך או אחרת, דווקא בזמן בו טיפול יכול להיות מרחב בטוח ונחוץ במיוחד, פגיעה בהכנסה עלולה להקשות גם על התמסרות לטיפול נפשי או להוביל לעצירת תהליכים קיימים. איך העננה הכלכלית נוכחת בחדרי הטיפולים שלכם? משפיעה עליכם, על המטופלים ועל הקשר?
ובאתרנו השבוע, גל חדש של טקסטים מעוררי מחשבה, מגוונים ועשירים, כך אחד בדרכו -
שוש לבנה ויעל טרייבר מושיבות את הארי פוטר על שזלונג האנליזה ומפרשות לו את החלומות. לפי הגישה היונגיאנית, בחלום טמון מסר מהלא-מודע הבא לידי ביטוי באמצעות סמלים. חלומות המתוארים בספרות מעלים תכנים הקשורים לגיבור הסיפור, וניתוח יונגיאני שלהם עשוי להעמיק את הבנת הקורא ביחס לתהליכים הנפשיים העוברים על דמות הגיבור. מאמר מיוחד זה מתמקד בשבעה חלומות של הארי פוטר, וקושר בין התכנים הסמליים העולים בחלומות לבין תהליכי ההתפתחות של הגיבור והדרך שהוא עובר במסעו. ניתוח החלומות מסייע לראות את מסע ההתפתחות של הארי פוטר כמקביל לעלילות גיבורים מיתיים, שלפי הגישה היונגיאנית מייצגים את מסע ההתפתחות של הנפש.
יישום של חשיפות בדמיון בטיפול בסובלים מ-OCD: ד"ר גייל סטקטי היא פרופסור לפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בוסטון. המחקר שלה לאורך השנים התמקד בהבנה ובטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). הסקירה הבאה שאנחנו מגישים לכם, היא של פרק מתוך הספר שכתבה Treatment of Obsessive Compulsive Disorder שמציע מידע מפורט לאנשי מקצוע בנוגע לטיפול בסובלים מההפרעה.
במדור הספרים מתארח ספרה של יהודית מילר זמיר – "לראות את הקשת: המפגש המופלא עם הקשת האוטיסטית". בספרה מציעה הכותבת לראות אנשים על הקשת האוטיסטית באופן מלא – כבני אדם שלמים, מורכבים, מיוחדים וחד־פעמיים, וחושפת בפנינו את קשת הצבעים האנושית מתוך התבוננות רעננה. זאת בניגוד לאופן הצגתם המקובל בשיח הציבורי – דרך מונחים של לקות, כאב ובדידות. פרקים מהספר זמינים לקריאתכם.
בפסיכובלוגיה -
רות נצר חולמת על בובת דובי מפיגת בדידות כמצרך חשוב בימי הקורונה: "איך אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו – לייצר בובות דובי-חיבוקי בגודל אנושי לכל הבודדים המסוגרים בביתם. בטוח שזה יהיה להיט ענקי. אני אקנה את הראשון!"
'היי קורונה, אינני מכירה אותך מקרוב אבל תודה' – ענת משה כותבת על הקורונה שיכולה להיות אבן פינה או אבן נגף.
ובשפיות זמנית – אחייניתו של דונלד טראמפ, פסיכולוגית קלינית, מפרסמת ספר חדש על דודה וקובעת שהוא נרקיסיסט מסוכן. מה דעתכם? האם זה אתי? מוזמנים להגיב.
וגם - הידעתם? ממרץ ועד יולי 2020: 130,944 פניות שקשורות לקורונה התקבלו בער"ן.
ובאותו עניין - ירדן מנדלסון, יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר מעדכנת אותנו במתרחש בועדת ביקורת המדינה שעסקה בבריאות הנפש ומניעת אובדנות, וגורמת לנו לזוז בחוסר נוחות בכסא - "החוויה בוועדה הייתה לא פשוטה. משרד הבריאות מפזר מסרים על השקעות ועל פסיכותרפיסטים (ממתי משרד הבריאות דוחף לכך שהציבור יקבל טיפול ע"י מטפלים לא מורשים? מה קרה לבעלי המקצוע המורשים שעובדים בברה"נ?), מדבר על הצורך ברגולציה (לא המשרד אמור לעשות רגולציה?). קופות החולים מנסות להסתתר מאחורי מחסור בפסיכיאטרים (נכון, אבל יש עוד מקצועות ואין בהם מחסור) ומתהדרות בעלייה במספר המטופלים (כמה מהם מקבלים טיפול בחינם וכמה במסלול העצמאים?)".
במדור 'קריאה מודרכת', שלומית ביטון סופיוף, פסיכולוגית חינוכית מומחית, כותבת על הספר 'פנג הלבן' מאת ג'ק לונדון ומתארת את היחסים בין הגיבור סקוט לפנג הלבן, כמטאפורה לתהליך טיפולי בו הילד פוגע במטפל, אך המטפל לא מרים ידיים.
ובמדור 'הרצאה בנעלי בית' - ד"ר אירה ברנר התארח בערב עיון שערך מסלול 'הזרם העצמאי בפסיכואנליזה – פורצי דרכים' של התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א. נושא הערב 'היה-->>לא היה, יש-->>איננו' - על דיסוציאציה בטיפול פסיכואנליטי של גבר שעבר מינקותו התעללות מינית קשה מצד שני הוריו.
•
פרנסה / דליה רביקוביץ'
לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר, אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ.
וְזֹאת בְּעִקְּבוֹת מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי מִמֵּךְ
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ,
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ וְאוֹתָךְ וְאוֹתָךְ.
לְשֵׁם מְלִיצָה
אוֹמְרִים עַל הַיָּם שֶׁאֵינֶנּוּ נָח.
אֲנִי אֶל הַיָּם לֹא מַגִּיעָה
אֲנִי מִשְׂתָּרֶכֶת עַל מִדְרָכָה
וְלָךְ אֵין מְנוּחָה וְלִי אֵין רְוָחָה
וְהַמִּרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת
וְזֶה רַק הַמְעַט שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר,
וּבְעֶצֶם אֲנִי שׁוֹתֶקֶת שָׁנִים
וְאֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת שׁוּם דָּבָר,
וְעַל כָּל הַתִּפְאֶרֶת וְרִקּוּעַ הָאוֹר אֲנִי מְוַתֶּרֶת בְּקַלּוּת
כִּמְעַט שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת,
וְזֹאת בֶּאֱמֶת בְּעָיָה מְצִיקָה
מִבְּחִינָה מַעֲשִׂית וּמִבְּחִינָה אַחֶרֶת.
וְכָל מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ יוֹתֵר
מִגְּנִיחָה חֲטוּפָה וְכִּחְכּוּחַ גָּרוֹן
כִּי לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ,
אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ
בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן.
