"עוד זה מדבר וזה בא"
פרופ. עמיה ליבליך | 7/6/2020 | הרשמו כמנויים
החיים מלאי מעברים שמציפים עניינים שונים מרגע לרגע.
בעשרה הימים האחרונים של חודש מאי, השתתפתי בכנס בינלאומי וירטואלי על משבר הקורונה בהיבטיו הפסיכולוגיים -The Psychology of Global Crisis
את הכנס ארגנה האוניברסיטה האמריקנית בפריז, ועד כמה שאני יודעת, כל הכנס נמצא ביוטיוב למתעניינים. הדברים שנאמרו בכנס היו בעיקר מהרהורי ליבם של הדוברים, ומנסיון חייהם, כי הרי לא הספיקו לערוך מחקר או לכתוב על הנושא באופן רציני. זה דווקא תרם לעניין הרב שחשתי במרבית ההרצאות. הייתה הרצאה למשל על חיפוש אחר נרטיב שיכלול התפרצות מגפה שכזו, או על בריאות הנפש במצבי משבר שכאלה. היה מישהו שהתפלסף ושאל האם לוירוס הקורונה יש בלתי מודע... נגעה ללבי הרצאה של חוקרת דרום אפריקנית שחורה שטענה כי החזרה לנורמלי היא אסון, משום שהנורמלי הוא כל כך גרוע. אני עצמי דיברתי על גילנות, שמרחיקה את הזקנים במסווה של דאגה מרובה, ועל "קפה מוות", שנעשה כל כך רלבנטי. כך או כך, הרגשתי כשותפה לדברים שהעלו, שהרי הוירוס אינו יודע גבולות והסכנות או ההתמודדויות היו מאוד דומות אם נאמרו על ידי חוקרת מהודו או מארצות הברית. גם אני כישראלית, שרגילה לחשוב שאצלנו הכל שונה, ואת המשברים (הבטחוניים) שלנו איש לא מבין – פתאום חשתי כחברה שוות חוויות בקהילה של אנשים חושבים מכל קצוות העולם.
היו לי גם הרהורים סותרים על הטכנולוגיה (זו של הכנס נקראת 'וובינאר') שמאפשרת ארגון כנס דרך המסך, וחוסכת לכולנו זמן וכסף, ועם זאת מעקרת את המגע הממשי בין בני אדם. אמרו כי ברחבי העולם היו לכנס 1500 משתתפים פסיביים, שיכלו להעביר שאלות והערות למרצים באמצעות צ'אט, בלי שפניהם ניראו אפילו לרגע על המסך. אף על פי שהטכנולוגיה מאפשרת לנו לצאת מהבידוד החברתי לכל העולם, בשבילי לפחות זה איננו תחליף למפגש בעיניים. ומה בנוגע למי שאין לו מחשב או טלפון חכם, או שאינו יודע איך להשתמש בהם?
ואז הגיע מוצ"ש ה-30.5 ובתיאום עם המארגנים פנו אל אחדים מהבכירים במרצים לומר כמה מילות סיכום לכנס. הכנתי את הנקודות שבלטו לי במהלך הימים – עד כמה אנו דומים זה לזה במשבר הנוכחי בתחושותינו או בנושאים שאנו מעלים – למשל אי הביטחון האישי, או עליית האלימות במשפחה; איך משבר הקורונה הבליט חוליות חלשות הקיימות בחברה ממילא – מצבם הקשה של העניים וחסרי הבית, למשל; והשאלה החוזרת: האם נשתנה? ובמה?
אולם, בערב הסיכום, אלה שדיברו לפני כבר כמעט לא הזכירו את הקורונה, אלא חזרו ואזכרו את הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד, איש שחור, על ידי שוטר פדרלי בארצות הברית, ודיברו על הגזענות, הזוועה, הפחדים והמחאה (וגגם על נשיא ארצות הברית שדמותו חדרה לרבות מהערות הסיכום). כאילו החלפנו דף ועכשיו פרק חדש. חשבתי כמה מהר זה קורה, וכמה מעט אפשר להכיל מהמתרחש בכל רגע ורגע.
באותו זמן הייתי מודעת גם לרצח המזעזע שקרה באותו בוקר אצלנו. איאד אלחלאק, צעיר אוטיסטי, נהרג על ידי אנשי משמר הגבול בדרכו לבית הספר בעיר העתיקה בירושלים. שם הייתי הצעקה "אני לא יכול לנשום!" ואצלנו הצעקה "נכה! נכה!"
קיוויתי שאיש מהמסכמים בכנס לא יתייחס למקרה הנורא הזה ויעמיד אותי במצב שאצטרך להסביר מה שקרה אצלנו בירושלים... הרגשתי נורא, כי מה אגיד, אם ישאלו אותי? שגם אצלנו פושה האפלייה, הזילות של חיי אדם במיוחד אם איננו יהודי, והאלימות של כוחות הביטחון? אבל ידעתי גם שהמצב אצלנו שונה, מלחמה, טרור ומה לא. פעם דיברו אצלנו על טוהר הנשק. האמנם?
אז כמו כולם אני רואה את ההפגנות ברחובות ארצות הברית, במסכות... כן, יש קורונה עדיין, אבל מעשי ידי אדם עוד יותר מזעזעים.
