הסטינג הטיפולי והקורונה
גבי בונויט | 2/5/2020 | הרשמו כמנויים
בוקר אחד, לפני שנים רבות, בזמן מלחמת המפרץ, כשהייתי בטיפול פסיכואנליטי, התקשרה אלי הפסיכואנליטיקאית שטפלה בי ואמרה:
"אל תגיע היום לשעה הטיפולית. טיל פגע בקליניקה והרס אותה לחלוטין".
הייתי בשוק. כאילו מישהו הכה בקורנס על ראשי. אינני זוכר כמה זמן לקח עד שהוצאתי מילה מהפה. לפתע מצאתי את עצמי שואל אותה:
"איזה לקח את לקחת שכדאי שאדע במקרה שטיל ייפול עלי?"
"תישן עם נעליים" ענתה.
"למה"? שאלתי. "הזכוכיות" ענתה, "כך תוכל ללכת מבלי ששברי זכוכית יאיימו לפצוע את רגליך".
זה היה ללא ספק אירוע טראומתי. המציאות מבחוץ נכנסה באלימות אל תוך הסטינג הטיפולי והרסה אותו לחלוטין.
מאז מעסיקה אותי השאלה מה קורה כשקיר אחד נופל.
לפני כמה שנים הקמתי קבוצת חשיבה בחברה הפסיכואנליטית תחת השם "כשקיר אחד נופל". משימתה היתה לחשוב ולחקור מצבים שבהם המציאות החיצונית חודרת ללא התראה, ולעיתים באלימות, אל תוך המרחב הטיפולי. למרות שנפגשה במשך מספר שנים, אינני בטוח שהקבוצה היתה הצלחה גדולה, בעיקר, נראה לי, כי מטפלים לא אוהבים שמשנים להם את הכללים. קדושתו של הסטינג והכללים הנוקשים שמופנמים היטב הם לרועץ לנו/למטפלים. מתודה נוקשה מתקשה לשאת שינויים.
מטפלים מוחקים חלקים מזהותם בשם ה'לוח הריק', ההנזרות (abstinence), האנונימיות וקדושת הטרנספרנס. חלק מהנרציזם שלנו כמטפלים מושקע בקדושת הסטינג. כמובן שאינני טוען כנגד הסטינג כמרכיב יסודי ותשתיתי בעבודת הטיפול. הסטינג חשוב מאד. טענתי היא כנגד הנוקשות שמופגנת לעיתים על ידי מטפלים ביחס לסטינג.
בעת האחרונה אני שומע יותר ויותר מטפלים המבכים את על מר גורלם: שינו להם את הסטינג, הזיזו להם את הגבינה הנהדרת שנוצקה תוך כדי חביצת הכללים.
הפנטזיה על המרחב הטיפולי, המנותק בשכבות של כללי סטינג מהמציאות החיצונית, קרסה, אולי לעד. העולם חווה שבר התפתחותי. כשנדון בעתיד בנושאים הקשורים לטיפול, תמיד זה יהיה: "לפני הקורונה ואחרי הקורונה." השבר הוא אירוע טראומתי גלובלי , אבל כמו בכל שבר נחשפים רבדים שלא היינו ערים לקיומם.
אני נזכר בסדנה עם אנליטיקאים מברלין שבה סיפרתי כיצד אני מאפשר למטופל הסובל מסכרת לשים את האוכל שהכין לעצמו לכל היום במקרר שלי, וכיצד היו לא מעט אנליטיקאים שספקו את ידיהם בתדהמה:
"אתה מאפשר למטופל שלך להשתמש במקרר שלך?"
זאת תפיסה טכנית של חוקי הסטינג. הסטינג בא לשמור על המטפל, על המטופל ועל הטיפול, אבל כשמתיחסים אליו כאל תורה מסיני או כאל הנחת תפילין, או כאל תמצית הכל, משהו בהבנה העמוקה של תפקיד הסטינג הולך לאיבוד. הסטינג הופך להיות ריטואל שמנותק ממשמעויותיו הרגשיות והאתיות.
בימים אלה של משבר הקורונה ונגזרותיו, חדרה המציאות עמוק אל תוך חיינו כמטפלים. היא עשתה זאת באלימות מקפיאה. אבל היא גם מציעה חדשנות, היא מציעה אופקים חדשים ביחסי מטפל מטופל, וכדאי לכל אחד מאיתנו להתבונן, לחפש, ואני מאמין שגם למצוא, משמעויות חדשות לקשר הטיפולי גם בצוק העיתים. אחד המרחבים המוצעים או יחסי הזיקה בין המציאות הפנימית לזאת החיצונית. המרחב הזה מאפשר גם התבוננות על המציאות החיצונית- למשל משבר הקורונה מצב שבו המטפל והמטופל חולקים את אותה חוויה של חוסר וודאות וחרדה. אנו נמצאים בעיבורה של תקופה שמאופינת בחרדות מוות, כאב ובדידות. חוויות שכאלה יכולות בקלות להזין מחשבות דיסטופיות על סוף ומוות, . יחד עם זאת יש גם הזדמנות לחיפוש ולמציאת משמעויות חדשות ומפתיעות בכל מה שקשור לטבע האדם ויישומם במרחב הטיפולי
