האם בקורונה אדיפוס ניצח, או, כליאה לבבית
ד"ר ניצה ירום | 28/4/2020 | הרשמו כמנויים
גם כאשר העם חוגג את התרופפות הבידוד בזמן קורונה - חשוב שנשים לב לפגיעה המוסרית, הנפשית והחברתית שהתחוללה, ועדיין מתחוללת, במעשה כליאת הזקנים - 'לטובתם'.
או, במילים אחרות, אולי נחשפה לפנינו אמת עמוקה - שאם גורל הזקנים למות אז, יאללה, נבודד אותם, נסתגל לכליאה ולהרחקה שלהם. נעשה צחוק מהקשיים הטכנולוגיים שלהם בזום, מהרחקת הקרובים להם, הרי הם בסכנה. והדאגה להם היא מעטה דק של הפקרתם, במישור הלאומי ובמישור האישי.
נשחזר את העובדות. הסטטיסטיקה הראתה שבזמן הקורונה רוב המתים עד עכשיו בישראל ובעולם היו זקנים 'מקבוצת הסיכון', 'עם מחלות רקע', וחל לגביהם בידוד מידי כי יש מגיפה. אלא שבידוד הזקנים אינו דומה לבידוד הצעירים באותה מגיפה עצמה: להם אין עצמאות טכנולוגית, והם תלויים יותר פרקטית, חברתית ורגשית. הבידוד והכליאה נתפסו ככורח השעה. התקבלה מדיניות של בידוד/כליאה ש'הוכיחה את עצמה': בבתי האבות מתו ואולי עוד מתים רבים, וקונצפט הכליאה התקבל מהר מאד כקונצפט של רווחה לגביה; משרד הבריאות ומנהלי בתי האבות 'מיד סגרו אותם בגאווה, אין יוצא ואין בא.
העניין שעמד על הפרק במיידי היה בבדיקות בבתי האבות - שעם כל תחושת החירום - לא בוצעו, היערכויות של מתנדבים לעזרה לקשישים לא נלקחו כחלק אינטגרלי מהבידוד, ואי-הדרכת בני משפחה לקיום קשר גררה קבלת הניתוק בהרמת כתפיים - ככה זה. ואולי הייתה כאן רווחה לכל הצדדים, חוץ מאד לנכלאים.
אכן, העובדות הן שבין 74% ל- 91% מהמתים הם למעלה מגיל 70 (כשבישראל אחוז התמותה הוא/היה 88.3%, ומתחת לגיל 40 אחוז התמותה הוא פחות מ- 1%.
וכך, אחרי כחודשיים, עולים בציבור שני קולות:
קול אחד, שעולה מהדובר הלאומי (מנכ'ל משרד הבריאות), ומקבל חיזוקים מהשטח (מבועז ביסמוט עורך 'ישראל היום', פרופ' שעשוע האיזוטרי) - שלאור 'העובדות' - כולאים זקנים לטובתם, 'אפילו מקריבים את המשק' מרוב דאגה להם. כי הם בסיכון גבוה - השאר יהיו חופשיים אולי לא מצוו השלטונות אלא מהפרקטיקה של החיים: בסדר פסח לא מתקהלים, כי זה מסוכן, זה ברור. אבל מיוחסים עשו בדיקות לבני משפחתם, התייחסו לבידוד הכפוי על כל הקהל - כבידוד משפחתי מספק וחגגו יחדיו, חרף ההוראות שילדים שאינם גרים במשך הבית - לא יהיה בקשר - צעירים נכנסו ויצאו, ואולי בצדק - הם אוטונומיים.
אבל את הזקנים לא שאלו - הם לא מיוחסים, הם שילדיהם עייפים מהם, מהדעתנות של הוריהם 'שהם לא ילדים', שנפנפו להם מעבר לחלון; המלכה הבריטית הסבירה שרוח מלחמת העולם השנייה תחזק אותנו כעת - ו'עוד נפגש'. אבל אף אחד לא שאל אדם מבוגר איך הוא יכול להיעזר בעת כזאת. והוא לא יצא להפגין.
לכן, עלה קול שני בציבור: של פרופ' גבי ברבש ורוני גמזו, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי בין ה-85, העיתונאית ענת סרגוסטי, של הפסיכולוגים הותיקים פרופ' חיים עומר ועמיה ליבליך, הפילוסוף אסא כשר, זעקתו המצמררת של המשורר אילן שיינפלד שהרחיקו את ילדיו מסבם ואת סבם מנכדיו, אולי לנצח - ועולים מדי יום קולותיהם של הנכלאים הזועקים. הקול הזה, שאני שותפה מלאה לו, מתקומם נגד הכפיה הגילנית ושלילת זכויות האדם והאזרח באחת בשם הדאגה. לתייג אותם כקבוצה גילנית, אומר הלוי, זה לא נכון - יש זקנים רבים שהם פעילים ולא בעלי מחלות רקע (כנ"ל גם אני). טענתו היא שהתיוג הכולל הוא גם לא מוסרי וגם לא פרקטי, והתקנות המחריגות אותם אוטומטית מבוססות על תקנות לזמן חרום מתקופת המנדט, כשהתייחסו לאנשים כאל נתינים ולא כאל אזרחים.
כפסיכולוגית וכאדם, אין לי מנוס מלבחון את הקלות של החרגת הזקנים כביטוי עמוק לניצחון אדיפלי. שחרור מהנטל ומהצל של 'דור המייסדים' ש'מבלבל את המוח'. כי אחרת, איך לא עלה על דעת איש לשאול לדעת האדם הנכלא, איך לא עלה על דעת איש, כולל בנים דואגים ומיוסרים - שרוב האנשים הללו זקוקים ל'אמפתיה טכנולוגית', לא מספיק להגיד להם 'תלחץ פה ותלחץ שם'. לא מספיק לקבל בהרמת כתפיים את הצהרות מנהלי בתי האבות הגאים 'שהם הראשונים' שסגרו את הדלתות, ושהם בהמשך 'שחררו את חוסיהם' לשעה אחת. נכון ואין עוררין שהבידוד היה כורח השעה, הוא אכן מנע מוות במגפה.
אבל הקלות של ההתנערות החברתית, אפילו המשפחתית - חייבת להיות מוארת, איך הלא מודע שלנו צף לנו. הקשיש לבדו מטפס על הקירות, מנותק מהציביליזציה ומיקיריו, יכול בקלות למאוס בחיי הישרדות. הקשיש או הקשישה הללו - לא בהכרח 'האפריים הלוויים', אלא הקשיש המצוי, לא ירקוד זומבה בסלון עם קבוצת הזום/בה - כי הוא לא מתחבר. הוא לא יהיה בקשר עם אף אדם ממשי, או אולי יבלה את זמנו עם מטפלת זרה מבוהלת. או בקשר עם ילדיו הבוגרים שיצעקו עליו שלא יצא מהבית!
רבים מרגישים אולי אי-נוחות עם הורים מופקרים, לא יודעים בדיוק איך לדבר אתם. גם קשישים שילדיהם המסורים דאגו שיהיו מקושרים כהלכה בזום מודים - הנכדים עומדים נבוכים מול המסך, רוצים כבר להשתחרר, גם כשיש אהבה. אבל המבוכה הבין-דורית הכוללת דאגה - לא מבחינה איך נשללות זכויות האזרח והאדם מהוריהם באחת, בצל המגפה.
אנחנו אלה שבקלות נפטרים מהזקנים, למרות שצעירים מוסריים מתעוררים לדאוג לקשר עם 'דור המייסדים' (ופוטרים את ילדיהם), ומשפחות מיוחסות או מודעות - מבקרות את זקניהם בגינה או בבית, תוך מיגון ראוי. אבל הסך-הכל הוא זעקתה של אישה מבוגרת, שרואיינה בשבת בערב, כשהודיעו על 'השחרור', כולה מבועתת אמרה: "אני במעצר! יותר טוב בית סוהר". האישה נראתה כמי שקוראת לעזרה. נצטרך להכיר בפוסט-טראומה, כשהתמקדו בהישרדות הפיזית ושכחו את משמעות החיים וכבוד האדם, ואת הדיכאון וחוסר האונים של אדם זקן מבודד המואס כך בחיים. חפצננו אנשים, 'גילנו' אותם, ואולי עוד קודם. לגבי קבוצות אוכלוסיה אחרות היינו יותר חברתיים (אפילו לגבי ילדי הגן הגיעו לדקויות כמו 'גננות לא יכולות להקריא סיפורים בהקלטה כי זה נוגד את חוק זכויות היוצרים'). כאן - הרמנו כתפיים - 'הם בקבוצת הסיכון', ושמטנו את השטיח מתחת. אדיפוס אולי מנצח, יחי החיים. אבל ככה 'הולכים' החיים המוסריים של כולנו.
אני קוראת בזאת לאקטיביזם גילני, למחאה קולקטיבית,
חג עצמאות שמח לכל
