זאביק אהובי - האיש שגילה את 'פסיכולוגיה עברית' ולווה את כתיבתי בו - איננו.
ד"ר ניצה ירום | 23/2/2019 | הרשמו כמנויים
זאביק אהובי - האיש שגילה את 'פסיכולוגיה עברית' ולווה את כתיבתי בו - איננו.
ביום שלישי, ה-19 לפברואר הנוכחי, יצאה נשמתו של זאביק אהובי אחרי מחלה קצרה וארורה. אני מאמינה שהוא יזם את פרישת כנפיו הסופית באופן שגיבש עמדה עצמאית תמיד, בכל מהותו, וגם הפעם - כשחש שהכאב הצרוף נותר עבורו מנת החיים.
אני רוצה להתוות קווים לדמותו בעלת המעוף - דרך הלווי שלווה אותי בהיכרותי את אתר 'פסיכולוגיה עברית' ודרך כתיבתי בבלוק בו כדי להנציח אדם שכבר ב-2003 , כאשר 'פסיכולוגיה עברית' רק בקעה כעיתון פסיכולוגים מקוון עוברי, הוא קרא לי:" בואי תראי משהו...". וכך הכרנו את האתר, את ליאור ואורית גודקאר, שזה היה תינוקם האחר, בצד תינוק בן 10 ימים, כשבחרנו להעלות בו את ספרי המקוון 'פסיכואנליזה בנפשנו'.
זאביק היה סוציולוג שהחל את לימודיו האקדמאיים כשפרש מעבודתו במפעל 'אגן' כימיקליים, הוא היה בן 60 כשהחל את לימודיו אלה והיה בן 67 כאשר זכה בדוקטורט שלו. בהלווייתו ספדו לו מורו מן המכללה למנהל , ד'ר עמיחי זילברמן, ויורשו בניהול המחשוב במפעל - רונן, שדברו על רוחו הגדולה, עד כמה הקדים את זמנו והודו על עושר שלמדו ממנו. אני, זוגתו בעשרים וארבע השנים האחרונות, עברתי עמו את היומיום כאשר, בין השאר, הוא מבחין בפגמים אתיים ופרקטיים שהקפיצו אותו בעניינים הפסיכולוגיים השוטפים, הנידונים בפומבי תוך כדי התנאות רבה.
אני הייתי אז תוצר של הממסד, מגינה עליו בחום, מתקשה להתבונן בנקודות שזאביק חשף - רוטטת מחמת הנאמנות ההיסטורית שעליה גדלתי, ובהסתכלות לאחור - בכך גם התבזיתי (חרף הידע הפסיכואנליטי הרב שצברתי). אבל, כמו בעניינים אחרים בחיינו, התחלתי לראות שהנאמנות המקצועית אצלי מלווה בראייה מתוך משאלות לב, ואילו הוא ניחן בשכל ישר, ללא משום פנים. התחלתי לאהוב את ההסתכלות שלו, לראות דרך ההתבוננות שלו: שאנשי המקצועות הפסיכולוגיים אכן מתנאים בנאמנות לרוח הממסדית ולדמויות העבר - כאשר הם זונחים באופן שאינו קביל את המחויבות למטופל שלפניהם, שהוא איש התקופה הזו, ולא בן תקופה אחרת.
בפוסטים רבים שכתבתי במהלך השנים (כמעט עשר) היה זה זאביק שקרא אותי לפשטות, לבהירות, לדבר בשפה מובנת. אני רוצה ומייחלת שאחרי לכתו - הרוח הזו שלו תלווה אותי. לדבר פשוט, לתפוס את הסביר, לסמוך על שיקול הדעת האישי - ולא להתפתות למה שמקובל או פיוטי בתרבות הטיפולית. חשוב לי עם לכתו שקוראי הבלוק שלי והאתר בכללותו ידעו שהיה שם איש שקרא את הדברים המקצועיים שלנו ברצינות, וחשב עליהם בלי משוא פנים. שראה את המחויבות שלנו למטופל כעניין כבד, שאין להקל בו ראש דרך רטוריקה מתייפייפת שאנחנו ממציאים לעצמנו. שהיה בינינו סוציולוג שהיה פעם מטופל - שהאמין בטיפול ששינה את חייו, וכמעט חש מחויבות אישית לגייס את התבונה המקצועית שהתפתחה בו יחד עם השכל הישר שאפיין אותו - לפקוח את עינינו.
תודה לך, זאביק, שאפשרת לי להתעורר מתוך התנומה המקצועית המפתה והמדושנת, לפקוח עיניים ולחשוב באופן בקורתי הולם, תודה לך שליווית אותי בצמידות והתעניינת ברצינות בגורלו של מקצוע שראית בו מכרה זהב (מבוזבז) לאדם. אני מקווה שאני אטיב ללכת בהתאם לרוח שהשראת ושהקוראים שהתוודעו עליה עם השנים (בלי ידיעתם) יוכלו להסב את תשומת לבי אם אמעד. ואתה - יקירי - נוח בשלום על משכבך. הרווחת את זה בכבוד.
