תמר דביר: מתנועה חיצונית לתנועה פנימית
חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 27/4/2020 | הרשמו כמנויים
מטפלת בתנועה, מתמחה בפסיכותרפיה הורה-ילד. עובדת עם ילדים, הורים ומשפחות בקליניקה פרטית בזיכרון יעקב.
הקליניקה שלי ממוקמת במרתף ביתי בשכונת גבעת עדן הקסומה בזיכרון יעקב, ובה אני מטפלת כארבע שנים. לפני תשע שנים אני ומשפחתי חיפשנו לעבור מהמרכז לאזור חוף הכרמל. בתקופה זו הייתי בשלבי סיום לימודי תרפיה בתנועה וחיפשתי בית שתהיה בו אופציה לקליניקה עתידית. לאחר חצי שנה של חיפוש אינטנסיבי מצאנו את הבית הנוכחי שממוקם בקצה הגבעה, בסמוך למגדל המים. הבעלים הקודמים של הבית שימש בעבר כרב הקהילה. המרתף, שתקופה מסוימת אף שימש כבית כנסת לתושבי השכונה, היה מלא במדפים עמוסים בספרי תורה. כבר אז הרגשתי את אווירת הקדושה ששררה בחלל הדחוס וייחלתי ליום שבו אוכל לאוורר את החלל ולהוסיף לו צבע ותנועה. לאחר המעבר התגלה חלל גדול, מואר ומרווח שהפך במהרה ל"מגרש המשחקים" של ילדיי שהיו אז בגיל החביון המאוחר, פאתי גיל ההתבגרות.
ילדיי הפרטיים גדלו ולפני כארבע שנים הזדמנה אפשרות להתחיל לטפל באופן פרטי. בהדרגה הפכתי את מגרש המשחקים למרחב טיפולי נעים ומזמין כפי שהוא כיום. את החלל הגדול בחרתי לחלק לשני חללים, שליש ממנו הפך לחדר ישיבה והמתנה ושני השליש הנותרים משמשים כקליניקה מרווחת ומזמינה. מכיוון שהאוכלוסייה בה אני מטפלת כוללת משפחות, הורים וילדים, היה לי חשוב שהקליניקה תשדר הזמנה ל"ביחדנס" משפחתי. חיפשתי דרך לשלב בין עולם הילדים לעולם המבוגרים ובכך לאפשר לשני העולמות להיפגש. החלל הגדול מאפשר תנועה והתרחבות ויחד עם זאת, בזכות התקרה הנמוכה, משדר גם אינטימיות ופרטיות. כדימוי, הייתי רוצה שהקליניקה תשמש כ"מרחב מעברי" בין מציאות לדמיון. בין התנועה שבחוץ לתנועה שבפנים.
כיום, בעידן הקורונה, הקליניקה הפכה ל"זומיניקה" (קליניקה בזום). אני נעה בין האפשרויות שהיא מזמנת למקם את המחשב הנייד, לעיתים קרוב לרצפה ולעיתים על השולחן, בהתאם לאופי הטיפול. בזמן הפנוי שנוצר החלל משמש אותי לתרגול יוגה ולשעורי תנועה מקוונים. אני נהנית מהאפשרות לתת לעצמי את רגעי החסד הללו.
פריטים מתוך הקליניקה:
רבים מהפריטים בקליניקה היו שייכים בעבר לילדיי שגדלו ואינם זקוקים להם עוד: משחקי קופסא, תחפושות, בובות פרווה ואוספים כגון גוגוס (דמויות קטנות עשויות פלסטיק), מחזיקי מפתחות ועוד. מכיוון שאני עובדת עם ילדים חשוב לי שהקליניקה לא תהיה מציפה, ולכן הפריטים שמורים בכונניות, חלקם על מדפים וחלקם בתוך ארוניות, כך שניתן מידי פעם לארגן, לחדש, להחליף בין הפנים והחוץ. באזור אחר של הקליניקה נמצאים כלי נגינה: מערכת תופים, אורגנית ודרבוקה. כולם היו שייכים פעם לבני משפחה ונאספו על ידי באהבה ומתוך כבוד למשמעות שהייתה להם עבור אותו אדם.
לפני מספר שנים התמחיתי בשיטת טיפול בשם "המבע הראשוני" (Expression Primitive) המשלבת קצב, תנועה וקול, ושורשיה טמונים בריקוד האפריקאי השבטי. באותה תקופה רכשתי את תוף ה Banja-אשר שימש אותי בסדנאות שקיימתי. כיום התוף משמש כחבר נאמן, כשותף למסע שאני עוברת יחד עם מטופליי, ובחרתי להניח אותו ליד הכיסא עליו אני יושבת לרוב בפגישות עם הורים.
לפני כשלוש שנים פגשתי את אפרת נמרוד, אומנית רב תחומית שנאבקה באותו זמן במחלת הסרטן. התאהבתי בציורי האפרודיטה שיצרה וביקשתי שתיצור עבורי אפרודיטה על מנת להוסיף צבע ומשמעות לחלל. יש בה משהו אופטימי, חי ואפילו סוער במידה מסוימת. אני אוהבת שמטופלים שואלים אותי אודותיה ונהנית להקשיב לפרשנויות המגוונות המאפשרות לי הצצה נוספת לעולמם הפנימי. המחלה ניצחה את אפרת, אך האפרודיטה שיצרה עבורי מהווה עדות חיה לפועלה ולטוב שהשכינה בעולם לפני לכתה.
מאז היותי ילדה אהבתי את בובות המטריושקה ואת האופן שבו הן מייצגות את האפשרות להיות בו זמנית מכילה ומוכלת. אני מוצאת שהרבה ילדים וגם לא מעט הורים נמשכים אל הקסם הזה של בובה בתוך בובה בתוך בובה. בתקופה זו של ריחוק ונפרדות אני מרגישה צורך עז לחזור אליהן ואל המשמעויות שהן טומנות בחובן.
צילום: יגאל דביר