גילי אגר: לטפל מול המחשב
חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 19/12/2019 | הרשמו כמנויים
פסיכולוגית קלינית, מנהלת "טיפול קרוב" ו"לימוד קרוב", יפו.
מה שהופך את הקליניקה שלי למעט ייחודית היא העובדה שבנוסף לכך שאני מטפלת בקליניקה בצורה "המסורתית" עם שתי כורסאות וטישו, אני מטפלת גם אונליין (בווידאו), וגם מלמדת בוידאו. הקליניקה לכן צריכה להתאים גם למטופלים שמגיעים לכאן, גם למטופלים שאני משוחחת איתם בוידאו וגם לשיעורים שמשודרים מכאן למטפלים בארץ ובעולם.
אני עובדת באופן מאוד מפוזר על פני היממה וחלק גדול משעות העבודה שלי הן למעשה עבודה משרדית. הייתי צריכה מקום שיהיה גם קליניקה וגם משרד, שיהיה מאוד זמין ושאוכל לבוא ולעבוד בו מתי שארצה. בחרתי חלל הקרוב לביתי אותו חילקתי באמצעות ספרייה לשני חלקים: חלל עם כורסאות שבו אני מטפלת במטופלים שמגיעים לכאן, ושולחן עבודה עם תאורה ורקע נעים, שמשמש אותי כמשרד, לשיחות הוידאו ולשיעורים.
יש לי בקליניקה פריטים מאנשים שקבלתי במתנה מאנשים שחשובים לי (חברים, בני משפחה, מטופלים), וכל אחד מהם מזכיר לי עוד אדם שהוא נדבך משמעותי בחיים שלי ובתפיסת העולם שלי כאדם וכמטפלת.
אני אוהבת שהמקום שאני נמצאת בו מייצר תחושה משחקית ולא "כבדה" מדי גם עבורי וגם עבור מי שמגיע לכאן. אני חושבת שמי שמגיע לקליניקה מרגיש שזה מרחב שיש בו הזמנה לעמדה פנימית של גיוון וריבוי אפשרויות ולא של הישרדות או צמצום.
פריטים מתוך הקליניקה:
כשאני מטפלת באנשים בוידאו אני יושבת ליד שולחן העבודה שלי, ולא על הכורסה. הישיבה על הכסא מול המחשב (בניגוד לישיבה אחורה בכורסא) מאפשרת לי להתקרב ולהתרחק מהמסך באופן שמבחינים בכל ניואנס בו, מה שלא היה קורה אם הייתי יושבת על כורסה והמחשב מולי. זו שפת גוף שעוברת באופן לא מודע והיא חשובה במיוחד במדיום הזה, שמראש מצמצם חלק מהאפשרות שלנו לראות את שפת הגוף של האחר. יש בכך מעין השלמה של אינפורמציה שעוברת ומתקבלת דרך הגוף.
בתחתית התמונה הזו כתוב: everything was as it should be”". התמונה תלויה ממש מולי כשאני יושבת על שולחן העבודה. היא מעוררת בי מנעד רגשות שהגוון שלו משתנה בהתאם לתכנים שמעסיקים אותי, אבל העוצמה שלו תמיד גבוהה. לעיתים אני רואה כאן תקיעות, לעיתים תקווה, לעיתים סוף ולעיתים חופש. את המסגרת מצאתי ברחוב ושיפצתי אותה בשביל התמונה הזו, עם הצבע היחיד שהיה לי בבית בעבור צביעת עץ, ובדיעבד מתאים בדיוק לשמלה בציור. זה מזכיר לי כל הזמן את הרעיון שגם משהו "שבור" יכול לקבל חיים חדשים ולעיתים טובים ומדוייקים יותר מקודם. זה רעיון חשוב להחזיק בעבודה הזו שיש בה זכות לעבוד עם אנשים בתקופות מאד רגישות ושבריריות בחייהם.
אני מאוד אוהבת דברים שקשורים לנייר ומי שמכיר אותי יודע זאת. את הנייר הזה גיסתי הביאה לי מקוריאה יחד עם עוד ניירות עדינים ומקסימים שסחבה עבורי בזהירות ובנחישות. בלקליניקה יש חלונות זכוכית והשתמשתי בניירות הללו כדי לאטום את חלונות הזכוכית הגדולים בעבור שמירה על פרטיות המטופלים. נשאר לי גיליון נייר עודף, וחשבתי שיהיה נחמד לראות איך זה יראה בתור סירה – בסוף יוצא שזה פריט שמאוד מושך את תשומת הלב ואהוב על מי שמגיע לקליניקה. את הדב החמוד ליד הביאה לי חברה מיפן, ואני אוהבת אותו במיוחד כי הוא הדבר הראשון שהבת שלי רצה אליו כשהיא באה לקליניקה. כשהיא הייתה יותר קטנה ואמרתי שאני הולכת לקליניקה, היתה שואלת אם אני הולכת לעבוד עם הדב. 
השידה הייתה שייכת לאבא של חבר טוב שלי שהיה אספן של עתיקות. כשהאבא האהוב הלך לעולמו, היתה לנו החברים הקרובים זכות מיוחדת לבחור מזכרת מבין חפציו, ואני בחרתי בשידה הזו. אני מניחה בה כל מיני חפצים קטנים ושבירים שממש יקרים ללבי.
אחד מהם הוא העתק של השלט המקורי של מהקליניקה של פרויד, יצרו אותו בשביל תערוכה שהייתה פעם בבית התפוצות, חברה שלי הסתובבה שם בזמן שפירקו את התערוכה ובקשה אותו עבורי.
זו מתנה מחברת ילדות שלי. אנחנו חברות מגיל 6, וכשאני חושבת על זה עכשיו אני מניחה שלאורך החברות שלנו כילדות, שחקנו בבובות כאלה שאפשר להחליף להן בגדים. זו בובת פרויד עם בגדים שונים ממגנט שאפשר להלביש עליה, וקבלתי אותה ממנה כמתנה לקליניקה. בחרתי לו כאן לבוש סולידי, אבל אפשר היה "להתפרע" עם מעיל עור גרביונים מרשת שנמצאים גם הם ב"ערכה" החמודה הזו.
התמונה הזו היא הדפס שעשיתי בעצמי בדפוס רשת, את האיור לקחתי מהאינטרנט ועשיתי לו עיבוד. היא מעבירה מסר שבעיניי הוא רלוונטי להתמודדות שלנו עם עולמנו הפנימי. אני אוהבת את העמידה הזקופה הזו של הילדה מול הדוב הגדול.
צילום: דבורה אורבך
איפור: ליאת מאמן
