דגים בטראומה או "לאט, פנאי, קרוב, פשוט"
שרה איוניר | 15/4/2020 | הרשמו כמנויים
עשרה ימים לקח להם לצאת מן המחבוא, הם התחפרו מתחת לקרשים, בין הסלעים במקום הכי חשוך בבריכה, מקום שעין אינה רואה, חוש ריח אינו קולט ואור השמש אינו חודר. כבר ספקתי כפיים שטרוף נטרפו שבעה מתוך עשרת דגי הקוי שלנו, מן זן צבעוני ומבוית של קרפיון. התאבלתי ונפרדתי מהם בלבי, ולבושתי כבר התחלתי לפנטז איך רק יסתיימו ימי הקורונה ואני מצלצלת למרגולין להזמין דגים חדשים.
הכל בגלל המגיפה שמשנה סדרי עולם. הערים מתרוקנות, תנים מסתובבים בפארק הירקון, צבי ארץ-ישראלי בחוף אילת, חזירי בר ברחובות חיפה, ואלינו לגנה פלשה אנפה לילית. מתייצב לו עוף מהודר, בגובה חסידה קטנה, עם ציצית לבנה כצמה ארוכה גולשת לאורך גבו, מתבונן להנאתו בבריכה הסלעית. המראה היה כל כך מושך שלא חשדנו בכלום, ועטנו לצלמו מכל הצדדים. אחרי שהתמונה הועברה בפייסבוק, ידידים למדנים הודיעו לנו את שמו.
הבקר, אחרי עשרה ימי אבל, ומאמץ לרומם את רוחם של שלושה הדגים השכולים, הופיעו שוב תחת השמש שבעה האבודים, מחכים אל מול שפת הבריכה, למזונם. האם הרעב הציק להם? או קיבלו טיפול בטראומה והתאוששו, או שהטיפול המשפחתי שעשינו בקרוביהם עזר ואילו עודדו את חוסנם, כך או כך הבריכה שבה לחיים.
האם אפשר שאלו איתותים ראשונים, המתקיימים כאן בחצרי, שמשתנים כללי המשחק? שהאדם אינו יכול עוד לטעון להיותו עליון ושליט. יש כאן איזו ישות קטנה הנראית רק במיקרוסקופ אלקטרוני, שבשקט גמור, ללא קולות מלחמה או שפיכות דמים, גורמת לכל שליטי תבל להשתחוות לפניה ולהורות לכל נתיניהן, מכל מין וצבע, גיל ודת ומעמד - כללי חיים חדשים: סגירת גבולות בין ארצות, ניקוי השמים ממטוסים, איסור מגע כל שהוא מלבד במשפחה הגרעינית, סגירת חנויות צריכה מעבר לחיוני, עם הגדרה ברורה מהו חיוני. סוף סוף משהו מאחד את כל יושבי תבל, הכתר – הקורונה.
אז אם אחזור לגנה – האנפה, מודיעה שהיא בעלת הבית, ועלי לחלוק איתה את רכושי. דגי הקוי, שתפקידם היה לשעשע את האדונים, כלומר את בני משפחתי - אין לי עוד בעלות עליהם, ומתחילים כללי טבע חדשים. כך איבדתי שליטה על הכנסתי, מקום העבודה שלי, כך גם מתברר מיום ליום שאין לי בעלות על מרחב המחיה שלי, מישהו מורה לי האם עלי להיות סגורה בחדר/בית מלון / בית חולים, בבידוד. או עלי להיות סגורה בדירה, ברחוב עם חבל של 100 מטר. כשנדמה לנו שהתרגלנו ואפשר לתכנן בהתאם להוראות, מסתבר שכל יום משתנות ההוראות, וכמו ב"אח הגדול" או ב- "1984", כולם מחכים לערב, לשעה היעודה, בה השליט יודיע לנו את ההוראות החדשות לגבי המחר. היכולת לרצות, לתכנן ולממש, שאנו נוטים לראות בה את פסגת החירות – התפוגגה.
אני מרגישה שכולנו באיזה ניסוי חברתי, לא ברור מי עורך את הניסוי, אבל כולנו קבוצת הניסוי, אולי תושבי המאדים יהיו קבוצת הביקורת, והמחקר בודק את טבע האדם. כמובן שעוד שנים רבות תעבורנה עד שנבין את תוצאות הניסוי העולמי הזה. בינתיים, בהסתכלות הקטנה שלי (שאינה כוללת אנשים חולים, או שנפגעים בחומרה מפגיעה כלכלית, בדידות, פחדים או בעלי תפקידים), אני רואה שעם השבועות החולפים במרחבי הבידוד/ סגר, צפים מתוך המציאות מושגים חדשים כמו: לאט, פנאי, קרוב, פשוט. זה נשמע לי כמו שורה של שיר שאין כלל צורך לפרשה, כי מרגישים את הקצב והמנגינה, ומתוכה נוצרת איזו מציאות שעוקפת מושגים של רצון מודע, תכנון ומימוש. מתוך מרחבי הזמן שהתפנה, הפשטות והבסיסיות של חיי היום יום, והקרבה עם אחרים במרחב הסגור או הרשתי שלנו, מופיע רצון מסוג חדש. מופיע רצון שאינו בהכרח מונחה על ידי חובות, הישגיות או רווחיות, אלא על ידי איזו הנחייה על-רציונלית. למשל: סתם ככה לשבת עם הילדים, להמציא איתם משחקים ולהתגלגל מצחוק והנאה מהם; לשחק שבץ-נא עם בת הזוג, לקיים שיחות עומק או לשיר ביחד; לעזור לקשיש שגר בקצה הרחוב בקניות; או לכתוב שיר, סיפור או ציור, ובלי כל מטרות רווח, להפיץ ברבים. כמובן שהפעולות הללו קיימות גם ברגיל, אבל עכשיו הן מוגברות, והדחף לעשותן בא מן ה"לאט, פנאי, קרוב ופשוט".
בעוד אני כותבת ומשקיפה מן החלון אל הגנה, נוחתת שוב האנפה היפהפייה עם הציצה הלבנה. מול עינינו המשתאות עומדת קפואה מספר דקות על הסלע שבשפת בריכת הדגים, ולפתע מזנקת במקורה המעוקל על הדג עם הכתמים שחור, לבן, אדום, מחזיקה אותו כמה שניות כשהוא מפרפר במקורה, כמתריסה: ראיתם מי פה האדון, ומתעופפת אתו באלגנטיות לצמרות העצים.
