נרקיס ביצה ללא שורשים | דבורה בלוך
דבורה בלוך | 18/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
״איתרע מזלם של בני סודן שנהנים משמש קופחת שמשכה אותם בצבעי מכחול עזים של חום אדמדם. באופן הזה, אין חשש שאני או את, נערער אחר מוצאם. אם נחטא לאמת, יהיה זה כאשר נחליף בין סודני לאריתראי, אבל לעולם לא נתבלבל באשר להיותם מסתננים גולים בארצנו. אין הם צריכים לספר על כך לאיש. ההתמודדות שלהם ידועה בציבור וגלויה לכל״. לא הייתה לי סבלנות ובעיקר לא סובלנות להמשיך ליהנות מאותו טקסט גזעני ופרובוקטיבי איתו פתחה נרקיס את הדוא״ל. עצרתי את עצמי בפעם המי יודע מה ונמנעתי מלהשיב אש. ידעתי שאני צריכה אותה, את עוזרת המחקר שלי, לכן מוטב שאנהג בה בצורה מאופקת ומתונה.
במאמץ מגושם, ניגשתי ישר לעניין. נרקיס, עוזרת המחקר, צירפה לדוא״ל כבקשתי, את נתוני הלמ״ס על מספר הסודנים שהסתננו ממצרים נכון לשנת 2020. מספרם עמד על 6,300 נפש. מספיק אנשים שיצדיקו את הקמתו של מתקן כליאה חדש, חשבתי באירוניה. נוסף על דוח הלמ״ס צירפה נרקיס את השיר של אלחנן ניר ״מי שנפלה עליו מפולת״. אין ספק שבזה היא הצליחה לעורר את התיאבון הרדום שלי לשירה איכותית. לא פעם תהיתי האם נכון עשיתי כשמכרתי את ההזדמנות שלי לשורר שירי עם בנזיד עדשים דביק של לימודים נטולי הומור, בחוג ליחסים בין לאומיים. לא הכרתי את אלחנן ניר, אבל מספיק היה לי שהכרתי את נרקיס שהוכיחה טעם אנין בכל מה שקשור לשירה ולפרוזה.
״וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ...״
השיר של אלחנן ניר התכתב עם הטקסט שאיתו פתחה נרקיס את הדוא״ל. בסדר, גיחכתי לעצמי, הם באמת ברי מזל הסודנים שהודות לעורם השחום אין איש מאזרחי ישראל שלא יודע ״שנפלה עליהם מפולת״ די רצינית. שהרי הם מסורבי אזרחות, מנודים חברתית וטרף קל לאושיות תקשורת סטיגמטיות שרואות בהם מקור לכל תחלואיה של העיר תל אביב. אם אני עושה יד אחת עם התזה של נרקיס, אז כל מי שכמה לחמלה ולהכרה, יחקוק על מצחו אות קין, או שיקעקע את זרועו או שפשוט יתהלך כמו ספר פתוח. ככה ידעו כולם שנפלה עליו מפולת. ומה הועילו חכמים בתקנתם? האם לכל אחד שנפלה עליו מפולת יאמרו אזרחי ישראל, ברוך תהיה? האם אנחנו אכן נוהגים בחמלה כלפי אותם שידוע לנו מעל לכל ספק ש״נפלה עליהם מפולת״? כמה נאיבי לחשוב כך. עם המסקנה הזו הרגשתי שמילאתי את חובתי לנרקיס, נכון לדוא״ל זה.
היה בה משהו חצוף ומעט ערמומי בנרקיס. היא לא הייתה מזמינה אותי לחשוב, אלא מאלצת אותי לחשוב. תמיד בצורה מתוחכמת ואגבית. הדוקטורט שלי שעסק בשאלות אתיות על אודות המדיניות שנוקטת ישראל בתושבים סודנים, שימש אותה לעיתים קרובות כדי לנגח כל מיני נקודות תורפה וסוגיות חברתיות לא פופולריות עם רייטינג נמוך. לרב, כאלו שנוגעות להתמודדותן של קבוצות קצה באוכלוסייה הישראלית. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים.
את נרקיס הכרתי במסגרת חיפושי אחר עוזר/ת מחקר. היא הגיבה להודעה שפרסמתי בלוח הדרושים של האוניברסיטה. ״דוקטורנטית יקרה״ היא כתבה לי ״שמי נרקיס וברצוני להציע את עצמי לשמש עוזרת מחקר. אני חרוצה ויסודית בעונת הפריחה, וקמלה קרוב לעונת הסתיו. אני סטודנטית בהתהוות בחוג לקרימינולוגיה. יודעת קרוא וכתוב ומכירה את שירי זלדה על בוריים. לשאלות נוספות אני זמינה בדוא״ל. בברכה, נרקיס – פרח ביצה ללא שורשים״.
נרקיס הייתה ללא ספק הפרח הכי מוזר בביצה. שום דבר ממה שכתבה, מלבד משפט הפתיחה, לא היה בו כדי לתרום לגיבוש פרופיל של סטודנטית מן השורה שמציעה את שרותיה כעוזרת מחקר. גם המשחק המטאפורי שעשתה עם השם שלה בחתימת הדוא״ל, היה מוזר ותמהוני. אבל משהו גרם לי לחשוב, שהנרקיס הזאת ללא השורשים היא מניה שכדאי להשקיע בה. בעיקר בעונת הפריחה, כפי שציינה.
התקשורת עם נרקיס התקיימה בדוא״ל. כששאלתי אותה אם אוכל לדבר איתה בטלפון, היא סרבה. לנרקיס לא היה טלפון נייד, והרגשתי שאם אתמה על כך, לא אקבל תשובה מנומקת. בחתימת הדוא״ל של נרקיס צויין מספר טלפון נייח. באחת הפעמים חטאתי לברית הבלתי מדוברת ביננו, והסתננתי לטריטוריה הפרטית שלה כשהחלטתי לחייג לאותו מספר. נערה מתבגרת ענתה לי ושיערתי שמדובר בבתה. כשביקשתי לדבר עם נרקיס, היא ענתה שאין להם נרקיס ובפרץ של רצון טוב החליטה להזין אותי בהרבה מידע מיותר ״יש את עומר ויוחאי שהם נשואים, אותי, ואת דוד הרווקים. אה, וגם את אביבה שלא גרה בבית״. תהיתי לגבי ההדגשה על אודות אביבה שלא גרה בבית. האם אפשר להסיק מכך שהנשואים כן חיים בבית בקומונה עם ההורים? נמנעתי מלשאול זאת, התנצלתי על הטעות וסיימתי את השיחה. בזה תמה פרשיית הטלפונים הנייחים והניידים של נרקיס.
נרקיס, כהבטחתה, תפקדה בעונת הפריחה כמו הפרח הכי מלבלב בגינה. היא עבדה לפי ההנחיות שלי, וסיפקה קשת רחבה של שירותים. החל באיתור נתונים ועד לליטוש מבריק של טקסטים שכתבתי. היא הייתה רהוטה וחדה כתער. עובדת כמו טורבינה רבת עוצמה מהזריחה ועד בכלל. הציפה את תיבת הדוא״ל שלי במחקרים רלוונטים, בידיעות חדשותיות טריות ובבקשות לתקן שגיאות ניסוח בטקסטים שכתבתי. היה בה משהו טרחני, אולי קצת כפייתי. לא הצלחתי להסביר לעצמי את פשר ההירתמות המוגזמת שלה לטובת הדוקטורט. מה גם שלא הבנתי מתי היא מספיקה לקשקש חביתה בבוקר או לכל הפחות לצחצח שיניים. נראה היה שחייה נסובים סביב עבודת המחקר שלי. הייתה בה להיטות מוגזמת לרצות אותי ולספק לי תוצרים ראויים. לא הייתה לי ביקורת כלפיה, לולא אותן הסחות דעת מתישות על אודות סוגיות חברתיות לא פופולריות. אפשר לאמר שראתה בעצמה שגרירה בלתי מוכתרת של אותן קבוצות קצה בחברה. אותי הן לא העסיקו. הייתי חדורת מטרה לסיים את הדוקטורט במועד.
פעם אחת נרקיס התמרדה וגרמה לי לעבוד קשה יותר. היה זה כשביקשתי ממנה להשיג לי את הפרוטוקולים בעניין העתירה לבג״צ בדבר סגירת מתקן חולות. מתקן חולות שימש כחלופת מעצר למסתננים ממוצא אפריקאי שלא קיבלו מעמד פליט. רציתי לטעון שהקמת המתקן הייתה פגיעה חמורה בזכויות אדם. פגיעה שמבחינתי הייתה חמורה מהפגיעה באוטונומיה של מתמודדי נפש וחולים סופניים שנכלאים בבתי חולים. ״זה שערורייתי״ היא מחתה בהודעה חוזרת ״מאיפה האומץ לטעון שהפגיעה במסתננים קשה מהפגיעה במתמודדי נפש שהם בשר מבשרך?? הסודנים כמו גם מתמודדי הנפש וחולים סופניים מנודים ומוגלים מחוץ למחוזות הקהילה. אולם בשונה מבני סודן, מתמודדי נפש וחולים סופניים מוגלים מאדמתם שלהם. מהמשפחה ומהקהילה שהרתה אותם. הקהילה לקחה לעצמה את המנדט להחליט מי כשיר להיות חופשי לעצמו ומי ראוי שיכלא אי שם במוסד שמתנהל כמו מתקן כליאה לכל דבר ועניין״. לא התווכחתי עם נרקיס. הרגשתי ששוב היא מכריחה אותי לעמת את עצמי עם שאלות לא פופולריות שלא נכללו בעבודת המחקר שלי. בעבודתי בחרתי להתמקד בעוול שנעשה לסודנים ולא בעוול שנעשה לקבוצות קצה באוכלוסיה הישראלית. הנחתי לנרקיס. זה עלה לי בכמה שעות עבודה שבהן נברתי בארכיון המסמכים של בית משפט עליון. אולם כך חסכתי מעצמי דיון ממושך ולא ענייני. בסוף היא התנצלה. תמיד מרצה.
לפעמים הייתי משתעשעת במחשבתי ומנסה לבנות לה פרופיל ממעט המידע שהצלחתי להשיג עליה. דמיינתי אותה אישה רזה וכחושה, בתספורת קצרה ולבוש מוקפד של מרצה בחוג ללשון. למראה המוקפד הוספתי ארומה של תמהוניות שהתבטאה במעיל עשוי נצרים. אי אפשר הרי שנרקיס נראית כאחד האדם. באשר לתא המשפחתי שלה, שיערתי שהיא בטח נשואה לאלון ואמא של חצב וורד. כך מצאתי את עצמי ממשיכה את משחק המטאפורות של נרקיס. נרקיס הייתה חובבת מושבעת של מטאפורות. בכל פעם שהעזתי קצת לחטט בחייה האישיים, היא הייתה משיבה לי במטאפורה משמימה מהגינה שלה.
פעם כשהצרתי וטענתי שהיא הודפת את ניסיונותיי להעמיק את הקשר, היא גרמה לי להתחרט על שהעזתי לקבול על כך. היא השיבה לי במטאפורה ארוכה ומעייפת שתמציתה הייתה: ״אני נרקיס ביצה ללא שורשים. מתקיימת מאור, אוויר ומים. לא צריכה שינכשו את העלים שהצהיבו לי בקצוות. בעונת המעבר, אני משילה אותם בעצמי ובחורף כשקר לי, אני מבכה את חסרונם. מפעם לפעם מגיח עובר אורח, מורט בשאננות את עלי הכותרת שלי ורומס אותן תחת רגליו. אני אסירת תודה על שנשארו לי עוד כמה, ועל כך שאיני זקוקה לאיש״.
בעונת הסתיו, נרקיס קמלה, כהבטחתה. תחילה לא הייתי ערנית לכך. תליתי את המיתון בהודעות הדוא״ל בעומס של סוף הסמסטר או במשתנים אחרים שאולי נכנסו לחייה. בהמשך זיהיתי ניצנים של שחיקה, קצת חוסר חשק, אולי אפילו טון מעט אפור. נרקיס הניחה לי בכל הנוגע לדקדוק לשוני. היא סיפקה בדיוק את מה שביקשתי, אך לא מעבר. יום אחד כשהתעניינתי בשלומה מתוך דאגה כנה, לא נעניתי במטאפורה. היא הפסיקה לכתוב לי. העיתוי לא היה מוצלח. הייתי אמורה להגיש טיוטה ראשונית למנחה בסוף החודש ונרקיס ידעה על כך. התקשורת שלנו נקטעה. הנרקיס שלי קמל פתאום.
כעבור שבוע, את אשר יגורתי בא לי - נרקיס שלחה מטאפורה בדוא״ל.
״אני נרקיס ביצה ללא שורשים. אחות של עומר, יוחאי, אדווה ודוד.
אני לא גרה בבית. לקראת הסתיו אני קמלה ובעונת הפריחה אני פורחת. הביצה בעונת הסתיו שואבת אותי עמוק לתוכה, עד כי שדה הראיה שלי נחסם כליל. הכל סוגר עלי וחיי נצבעים בצבע אחיד ומונוטוני של חום אפרפר. איני מבחינה בין יום ללילה. ממקומי לא ניתן ליהנות משקיעתה של השמש וגם לא מאורו הנוגה של הירח. ככל שהזמן עובר, עוטפת אותי עייפות כרונית שקוראת לי לשקוע בשינה עמוקה ממנה אקיץ בסוף הסתיו. בעונת הפריחה הבאה אשוב לפרוח ובסתיו שוב אקמול. זהו מחזור החיים שלי.
אני רוצה להודות לך על שהיית סתם דוקטורנטית וגם חברה. סתם חברה. לפעמים אפילו יכולתי לדמיין אותך יוצאת איתי יחד לסיבוב היכרות בביצה. מעבירה בעדינות אצבעות על עלי הכותרת הכל כך עדינים שלי ואומרת לי – את חכמה, למרות שיש לך מניה דפרסיה.
אני אביבה תדהר, נרקיס ביצה ללא שורשים, סטודנטית נכשלת לקרימינולוגיה.״
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
