זמן שביר | ד"ר ענת משה
ענת משה | 30/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אחרי שיצאה משם, היא הרגישה איך הלמות ליבה מקמטים את בד חולצתה וראשה היה מסוחרר. מבלי לחשוב פעמיים וללא מפגש עיניים נוסף, היא הסתובבה לאחור והחליטה לעזוב במהירות. בנסיגתה היא ניסתה להגדיל את טווח צעדיה, אך נדמה היה שהאוטו, שחיכה דומם במפלס העליון, התרחק. רגליה היו כבדות והן רעדו מההתרגשות, מהפחד ומהצינה שעטפה את הרחוב כולו ביום חורף סגרירי.
עם היכנסה לאוטו, הפעולות המוטוריות שהיו בשגרה הפכו למסורבלות וגם הפעלת קוד ההתנעה של הרכב נשכח מזכרונה. אל נסיונותיה לזכור את חמש הספרות הצטרפו הדמעות שזלגו על לחייה. קצב הדמעות התמזג עם טיפות הגשם ומקצב המגבים השתלב באופן מפתיע עם מוזיקת הרקע שהתנגנה.
לאחר כברת דרך, כשכאב הראש התגבר, היא עצרה את רכבה בשול הדרך, מחתה את דמעותיה וניסתה לכבוש את בכיה ללא הועיל. בכדי להירגע ניסתה להחליף שיר בנגן השירים ובסיטואציה הכי לא מתאימה היא הבינה שכל השירים שהיא אוהבת נוגים, עוצמתיים במסריהם ואף אחד מהם לא יכול באמת להרגיע אותה כעת, אלא מציף את עצבונה.
המחשבות חגו בראשה ללא רחם, כאילו מכשיר "קונגו" מנסה לנתץ שכבות של הגנה. מצד אחד הזמינה את המחשבות על מנת להבין ומין הצד השני דחקה אותן, כדי לא ליצור מצב של עימות בינה לבינן. בעודה חונה בצידי הדרך ומנהלת דו-שיח עם הקול הפנימי, על אף הקושי והעייפות היא ניסתה להקשיב לו והתחילה להבין מה מחזיק אותה או בעצם מה שובר אותה. היא תמיד חזקה, פריקית של שליטה, יודעת מה נכון לעשות, מהווה משענת לכל מבקש. כולם יודעים שהיא הכתובת לפרוק את המתחים, מען לסודות ולרזים הכמוסים ביותר, היא הכתף עליה משעינים את הראש.
כל מה שנחשב בעיני טל כמושלם החל להתבקע באותה הפגישה והיא בפיתחו של העשור השישי לחייה, כשנדמה היה ששום דבר לא יכול לערער את שבנתה בעמל רב לאורך השנים. במשך שנים רבות אריחים נערמו וחסמו את הגישה אל נפשה והוא באמנות הצליח להמיס חלק מהביצורים. בעודה משחזרת את הפגישה המטלטלת או אז היא הבינה את כמיהתה להתרפקות, את ערגתה להיות חלק ממזילי הדמעות, את רצונה לקבל פתרונות ולא רק להיות בצד המספק אותם, את הצורך שלה בהקשבה סבלנית שלא תימדד, את ההזדקקות שלה לקבל חיבוק ומבע עיניים מרגיש ואוהב. בין מלמול להמהום שלה עם עצמה היא חזרה שוב ושוב על המשפט: "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, אבל השארתי אותו וחיי התנגנו כשהוא נמצא ברקע"
לאחר שהגיעה לחניית ביתה ודוממה את מנוע הרכב, היא ליקטה פיסות של נייר טואלט שהיו פזורות בפינות מושבי רכבה, ספגה את דמעותיה וחיכתה שהנפיחות בעיניה תפחת. טל, התבוננה במראה ונבהלה ממה שהשתקף באישוניה. בנוסף ללאות ולהתייסרות שפקדו את נפשה, היא ראתה בזוג גלגלי אישוניה את כל סימני הרוע בעולם- את המצפון בגלימת הרשע ואת המוסר בדמות מכשף המצקצק בלשונו ומניד את ראשו מימין לשמאל מספר פעמים. קשה היה לה לחשוב על השאלות שתישאל עם היכנסה הביתה ועוד יותר קשה היה לה לחשוב על הצער שתגרום, אם תיאלץ לספר את הסיפור. לא היו לה כוחות לעלות את שתי הקומות עד שתגיע לדירת המשפחה והיא התפללה שהבית ריק, שלא תפגוש שכנה או אפילו מישהו זר כשנפשה כל-כך שותתת וליבה נחמץ. טל פיללה לשטוף את סימני הטומאה שדבקו בה, להרגיש שוב טהורה ולהיכנס למיטה מתחת לשמיכת הפוך המכרבלת והמגוננת.
היא טרקה את דלת הרכב, נעלה אותו ופסעה בצעדים כבדים, כשבדמיונה כל דרי הרחובות הסמוכים שומעים את צעדיה, על אף שנעלה נעליים בעלות רפידה גמישה. היא סקרה את חלונות הבתים השכנים כדי להיות בטוחה שאיש-איש בעיסוקיו ואף לא אחד מסתקרן בה ומציץ מבין חרכי התריסים. כל אור שכבה באחד מהבתים, או דמות חשוכה שחלפה במין משחקי אור וצל משכו את תשומת ליבה ולא די באלו, נשימותיה הפכו לכבדות והיא חשה כאילו בלוק מונח על כתפיה ולא מאפשר לה להתקדם.
מבוהלת, מבולבלת, רועדת ופרועת שיער מהצינה והגשם, היא נכנסה לטריטוריה המוכרת והמקודשת. הבית היה ריק מיושביו. טל, פלטה אנחת רווחה בכוחותיה המדולדלים, הניחה את התיק המגושם על הכוננית במבואת הבית, ניגשה לחדר הארונות שם תלתה על קולב את המעיל הספוג במי- שמיים, חלצה את נעליה וערמה אותן על זוגות נוספים בפינת החדר ומיהרה לחדר האמבטיה. שם, פתחה את זרם המים החמים כשדוק של אדים כיסה את המראה. בתנועות זריזות היא פשטה את בגדיה, נכנסה מתחת לזרם המים וניסתה להירגע.
היא עמדה שם ללא ניע ואפשרה למים ללטף את גופה העירום. טל הצליחה לחוש במעשיהם הממכרים של המים, כיצד הם עוטפים את גופה בחומם הנעים והקשיבה "לשיחתם" המתפתחת משכבת העור החיצונית והמחוספסת, דרך הרקמות ועד לתחושה שהם מתדפקים בעדינות על חדרי ליבה. אחרי חצי שעה טל שלחה ידה אל ידית ברז המים וסגרה את הסכר. היא מחתה את האדים מהמראה, כדי שתוכל להביט בעצמה. המים החמים הותירו כתמי אודם על פניה, על צווארה וחזה. היא קפצה את שפתיה, בחנה את מיקומם של הקמטים והיתה משוכנעת שהצטרפו עוד כמה חריצים חדשים על אף שהבכי, הרטיבות והחום ששררו בחדר האמבטיה מתחו את עור פניה. היא כרכה את המגבת סביב גופה ויצאה נקיה, לכאורה.
תוך כדי התלבשותה בבגד הבית, היא טופפה בכפות רגליה על הריצפה, בצעדים זעירים. כל צעד סימן את שביל הליכתה לכיוון המעיל הלח שתלתה קודם לכן. טל חפנה את ידה בכיס המעיל ושלפה ממנו את מכשיר הנייד. ליבה החסיר פעימה. על הצג היא הבחינה בהודעה ממנו, בת מילה אחת: "טל?...". כך בדיוק. שמה, סימן שאלה ושלוש נקודות.
מרוב בהלה, טל הכניסה בשנית את ידה לכיס המעיל ושמטה את הסלולארי לעומקו, מין פעולה כזו שאולי תבטל את קיומה של ההודעה ממנו. היא הדליקה את המזגן בחדר השינה, כיוונה את הטמפרטורה ל-27 מעלות צלזיוס, צללה אל מתחת לשמיכת הפוך וריח מרכך הכביסה ליטף את קולטני הריח באפה המסותת. השעה היתה 19:00 בקירוב, לכל הדעות שעה מוקדמת לשינת הלילה, אך היתה זקוקה לשקט, לרגיעה מהלחץ, ולסביבה מכרבלת.
טל התכווצה לתנועה עוברית וחיפשה נוחיות לקימורי גופה. היא תחבה את ידה השמאלית מתחת לכר וקרבה את ריסיה זו לזו עד שנעצמו עיניה. המחשבות טרדו את מנוחתה ולאחר עשר דקות תמימות, היא קמה, ניגשה שוב לחדר הארונות, שלפה את מכשיר הנייד והניחה אותו על הכוננית שלמראשותיה. היא לא היתה רגועה ולא יכולה לישון עכשיו!
בשעה 19:50, שמעה טל את דלת הבית נפתחת, בעלה שב הביתה, בירך בקולו ברכת ערב טוב והיא נותרה ספונה במיטה וייחלה להיות כבר ביום המחרת. הוא פסע לעבר חדר השינה, עמד בפתחו ושאל: "טל, הכל בסדר?", היא שירבבה את ראשה מהשמיכה, הרימה אותו לכדי מבט ואמרה: "אני קצת חלשה ומסוחררת. עידו, הביע דאגה, התקרב למיטה, הניח יד על ראשה, נשק על לחיה ושאל: "קרה משהו?" טל השיבה ששינה טובה תשפר את הרגשתה. עידו הניח לה, חלץ את נעליו, עשה מקלחת מהירה והתיישב לאכול את מנת האוכל שחיכתה לו בתנור.
טל חשבה על כך שהיא שונאת להסתיר ועכשיו היא חוששת מהתגובות של משפחתה ושל השותפים במשרד. עד היום אמרו לה שהיא "שקופה". רואים עליה הכל והיא לא יכולה, כך הסתבר לה, להסתיר את רגשותיה. היא כבר לא ידעה אם כדאי לה לחכות ליום המחר שיטשטש את קורות היום, או שהיא רועדת מהתגובות שתקבל כשתתיצב במקום העבודה.
טל הצמידה אוזניות לאפרכסות אוזניה וכיוונה את מכשיר הנייד שלה לקובץ שירים שיתנו לה מרגוע. היא עצמה את עיניה, הפליגה למחוזות אחרים ונרדמה. לאחר שעה קלה פקחה עין תורנית והתבוננה בבן-זוגה -עידו שהתיישב על קצה המיטה, כיבה את המזגן בחדר, ליטף את מצחה ופלט: "את מזיעה....". טל רצתה לספר. משהו בישיבה הסמוכה של עידו, עשה לה נעים. מגע ידו על מצחה היה מגונן אך המילים נבלעו, נשכחו והיא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. לאחר יציאתו מהחדר, היא התכרבלה בשנית והדמעות החלו לזלוג. טל כבשה את בכיה בתוך הכר והיא ביקשה כוחות על מנת לספר מה שעבר עליה לפחות למישהו אחד. העיקר לספר.
השעה היתה 8:50 וגיא- הפסיכותרפיסט, נע הלוך ושוב בקליניקה שבקומה הרביעית, ברחוב צדדי הנחשב כשכיית חמדה. שערו של גיא מאפיר ומלא ובלוריתו סדורה לימין. רק גון שיערו ומשקפי הקריאה שתלויים לו על החזה עלולים להסגיר את גילו. מעבר לאלו, חזותו צעירה, כתפיו רחבות, עיניו תכולות, גומות מעטרות את לחייו והוא מתנשא לגובה של מטר ושמונים סנטימטרים. הוא צעד כארי בסורג, מאות צעדים בקליניקה בעת שהמתין למטופל שלו.
הנייד שלו היה מונח על שולחן קטנטן ומעוטר בסגנון פרובנס. גיא הרים אותו, העבירו למצב שקט, כחלק מהערכותו לפגישה הטיפולית, לא לפני שכתב לטל: "בוקר טוב". הוא קיווה למצוא לאחר הפגישה, "אות חיים" ממנה. המטופל התדפק על דלת הקליניקה, גיא קם, פתח את הדלת לרווחה והזמין את המטופל לשבת למולו. למשך הטיפול הצליח גיא להסיט את מחשבותיו מטל ולהיות קשוב כולו לקולותיו ולכוליותו של המטופל. בסיומה של הפגישה גיא נעמד, שפוף מעט, ועיסה את מותן ימין שנמתחה מעט מתנוחת הישיבה ומהמתח בו היה שרוי. הוא ניגש אל מול החלון ממנו נשקף הים התיכון, הביט בסוחרות ובצבע הכחול העמוק שבימים כתיקונם מרגיעים אותו, אך תחושת המחנק שאפפה אותו לא אפשרה לו להשתחרר. הוא פסע לאחור על מנת להדליק את מערכת השמע וכיוון את התקליטור לשיר שהתנגן לו במהלך הפגישה שהסתבכה עם טל.
גיא דיקלם את הפיזמון, מחה דמעה והתמקד בשורות: "נדבר מהלב נדבר מהלב, נעורר חלומות ישנים נפרק ת'כאב, נעבור את הגבול...."
בשעה 09:57 צליל של מסרון קטע באבחה את הדממה ששררה בחדר. גיא קפץ ממושבו כנשוך נחש וביקש לעצמו שהמסרון יהיה מטל. פרק הזמן בו הוא הרים את הנייד מהשולחן שלשמאלו והרכיב את משקפי הקריאה על עיניו נראה לו כנצח. ליבו האיץ את קצב פעימותיו, ידיו החלו להזיע וכשקירב את המכשיר אל מול עיניו, מיקד את מבטו וראה שההודעה מטל. הוא כל-כך ציפה לראות את שמה על המסך וברגע האמת, בעטיו של הכאב, הוא לא הצליח לאסוף את כוחותיו בכדי לפתוח את ההודעה ולקרוא את שכתבה.
בבוקר, אליו ייחלה טל בלילה שלפני, לאחר שהתפנקה עוד רבע שעה, שרועה באלכסון על המיטה הזוגית שחלקה עם גבר חלומותיה מזה 30 שנה, התארגנה בחטף, דילגה על שתיית הקפה, ושלא כהרגלה לא הקדישה זמן להתאים את מלבושיה. עידו- האיש שאיתה, הקדים לצאת מהבית והיא עם כל טרדותיה לא ראתה ולא שמעה. תוך דקות גרבה את הגרביונים בצבע גוף, לבשה חצאית בצבע קרם עד קו הברך, חולצה בצבע תכלת ועטתה עליה ג'קט תואם, נעלה את נעלי העקב החומות, חטפה ממדף התיקים שבחדר הארונות את תיק העור בצבע חום, ומיהרה למשרד.
טל הגיעה בשעה הייעודה לקומת המשרדים של החברה, לאחר שהמעלית הובילה אותה ועוד שלושה גברים מעונבים לקומה ה-9- קומת האדריכלים ומעצבי הפנים. היא שלפה מארנקה את כרטיס העובד, העבירה אותו בשעון הנוכחות המוצב בסמוך לדלתות הכניסה, מרחה על פניה חיוך מאולץ, הפטירה "בוקר טוב" לכל עבר ומיהרה להיכנס לחדרה.
לאחר שאישרה בחתימתה חמישה תיקים שהונחו על שולחנה, לקראת העברתם לוועדת הבניה המחוזית, לגמה מכוס הקפה, עליו דילגה בביתה. ריחו המשכר של הקפה המהביל פתח את נקבוביות עורה והיא הרגישה שבכל נשימה ריאותיה מגדילות את קיבולת האוויר שנכנס אליהן. טל התבוננה בשעון שהיה תלוי על הקיר שממולה, השעה היתה כבר 9:57. היא אזרה אומץ וכתבה לגיא: "בוקר טוב גיא, חשוב שנדבר".
בשעה 11:28 אספה את תיקי הלקוחות משולחנה, הותירה מאחוריה, על השולחן המשרדי, את הנייד המיותם מתשובתו של גיא, כשהמסך פונה לשולחן ובמצב 'השתק', ופסעה לעבר חדר הישיבות המפואר. טל, עברה בין שותפיה שהיו עסוקים בשיחות חולין ובחרה מקום ישיבה כזה שאינו מושך תשומת לב- לא מול תאורת היום שחודרת מבעד לחלון, לא בראש השולחן, ולא מתחת לתאורה שתדגיש את שרצתה להסתיר עם תכשירי האיפור. היה נדמה לטל שכל אחד שיסתכל עליה יוכל להבחין במאורעות שעברה כמו בשיקוף רנטגן.
לאחר הישיבה שמילאה את ייעודה, טל שבה למשרדה. היא חיכתה להודעה מגיא ולמרות שחלפו כבר כארבע שעות מאז שסמסה לו, היא ידעה שהוא עם מטופליו ויתכן שיקח לו זמן להגיב. היא היתה חסרת תיאבון. מלבד הקפה שלגמה כשהגיעה למשרד, לא בא דבר אל פיה.
במקביל, בקליניקה, שעת צהריים וגיא סיים את מפגשי הטיפול. הרעב הציק לו ובשל כך יכולת קבלת ההחלטות שלו השתבשה. הוא התלבט האם לקפוץ לבית הקפה בקרן הרחוב ולרכוש לו באגט, על מנת להחזיר לעצמו את הצלילות וכושר המחשבה או להתפנות לשוחח עם טל ולהוריד את הסלע שעל ליבו. הוא בחר באפשרות השניה, חיפש באצבע רוטטת את הודעתה של טל ולחץ על שמה. רק מלשמוע את הפנטון בנייד של טל עברה בגופו צמרמורת. היא לא השיבה. לאחר רבע שעה, כתב לה: "את משגעת אותי, חייב לחבק אותך!" תוך כדי תחושת פרפרים בבטן התחתונה, נעל את הקליניקה ונכנס למכוניתו שתוביל אותו לביתו שנמצא במרחק של 10 דק' כשהנתיבים "ביום טוב".
במיקום אחר בעיר, טל שהמתינה לתשובתו של גיא ובהתה במסך המחשב נזכרה שהנייד שלה כבוי והיא מיהרה לאסוף אותו לידיה. על המסך היא ראתה את ניסיונותיו של גיא ליצור עימה קשר, התבוננה בשעון והתפללה שעוד תתפוס אותו בזמן נהיגה. היא מאוד חששה מלהתקשר אליו כשיהיה בנוכחות מישהו מבני משפחתו. היא התקשרה והתחננה בפני בורא עולם שאף אחד לא יכנס למשרדה או שאף אחד לא יחליט להיות ב'ממתינה' או להציק בטלפון המשרדי.
"היי טל, מתגעגע!" זה מה שגיא הצליח לחבר במאמץ עילאי להפעיל את כל איברי הדיבור במין תיזמור בלתי אפשרי באותה העת. אם היה אומר עוד מילה אחת, הוא הרגיש שהמחנק עלול לתקוף אותו. נשימתו היתה כבדה. מן הצד השני, טל שישבה על הכסא המשרדי וכל-כך חיכתה לשמוע את קולו, הרגישה שהדם יורד כולו לכיוון רגליה ומה שהצליחה לומר היה: "גיא....אני....".
ארבעה חודשים לפני
חמישה שבועות חלפו מאז המפגש הטיפולי הראשון. היא אהבה את המקום שלה והשיחות עם גיא תרמו את חלקם וגרמו לה לחשוב הרבה ובעיקר לפני שעצמה את עיניה בלילות. היא דיברה איתו המון על עצמה, על ילדיה, על מערכת היחסים עם עידו. מפגישה לפגישה טל הבינה שהיא כמהה לאיש שיחה שיבין, שלא ישפוט, שייעץ ובעיקר שיקשיב. עוד הבינה שחייה תובעניים ושאין לה רגע דל- ההתרחשויות רבות והיא אינה עוצרת ונוצרת את הרגע. היא לא מעבדת את אירועי היום והחיים עוברים באפיזודות וכהרף עין. עניין רודף עניין, שעה רודפת "אחותה", משימה מתנהלת במקביל לאחרות והיא מבקשת "פוס". היא רוצה לנתח, להבין, לשקול ולבחון האם כל מה שבנתה מוצא חן בעיניה.
הפגישה השישית היתה שונה. היא התיישבה כהרגלה על כורסת המטופלת וגיא שתק. טל הבחינה שהוא סוקר אותה מכף רגל ועד הקודקוד. היא קראה את מבטו החריג והרגישה שמשהו אחר עומד לקרות, אך מרוב מבוכה והתרגשות לא יכולה היתה לעשות דבר. טל עצמה את עיניה לארבע שניות בכדי לבחון האם מציאות היא או חלום וכשפקחה אותן גיא המשיך לנעוץ בה את מבטו. היא אספה את עצמה, שאלה את גיא האם הכל בסדר ולאחר שהניד ראשו לסימן "הן", הוא קם ממקום מושבו, התקרב אליה, משך אותה אליו, הידק את גופה לגופו, חפן את פניה והחליק את ידיו על צווארה ונשק לה על שפתיה- נשיקה שאספה את זוג שפתיה, מלאת טעם ותשוקה. טל נבהלה, קפאה במקומה ועל אף זאת היא שיתפה פעולה ולא הצליחה לנתק את עצמה ממנו. הנשיקה נעמה לה, הריח של גיא שיכר את חושיה וברסיסי מוסריותה האחרונים, הרחיקה את שפתיה משפתיו ויצאה מבועתת מהקליניקה.
טל היתה מבולבלת מאוד. באחת, היא איבדה את המטפל שלה ברם, היא זכתה להתרגשות שלא חוותה שנים. עירפול החושים גרם לה להתבלבל בדרכה הביתה וכדי לחזור לשפיות היא נעצרה בצד הדרך בכדי לנסות ולהבין מה קרה לפני דקות מספר. היא לא הצליחה לחשוב. התרגשות אחזה בגופה וכל נים ביקש להודות לה על החיות שהכניסה בו. היא צחקה ובכתה בעת ובעונה אחת. היא כעסה על עצמה וסלחה לעצמה גם יחד. לאחר שהתאוששה מעט היא השתלבה בתנועה ונסעה הביתה.
בקליניקה, גיא נותר משותק. הוא מטפל כבר שלושה עשורים ומעולם לא חרג מהקוד האתי. טל בלבלה את חושיו. אסור היה לו לחרוג. ההתרגשות של המגע עם טל התערבבה עם המצפון שהתיישב על כתפו ונזף בו על שלא שלט בעצמו. הוא ידע שהוא עלול לאבד את הפרופסיה שלו, עלול לאבד את טל שבמידה מסויימת- כמטופלת כבר איבד ואם לא די בכך, עלול להסתכן בתביעה משפטית. הוא חכך בשאלה מה יקרה מעתה ואילך?
גיא הדליק את מערכת השמע וביקש להקשיב לשיר שיסדר לו את המחשבות בראש.
תוך כדי האזנה למילותיו של השיר והמלודיה המרגשת ליקק את שפתיו בכדי לזכות בשנית בטעם שפתיה של טל. הוא דימיין אותה והקשיב.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
