המטופל המציצן | אריאל אבקסיס
ד"ר אריאל אבקסיס | 21/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הוא ביקש באופן ענייני לקבוע פגישה תוך שמסרב להגיד לי את שמו ואת נושא הבעיה. למרות זאת הסכמתי וקבענו. רק אחר כך חשבתי שמן הסתם הוא "הציץ" עליי בגוגל, קיבל החלטה והתקשר רק כדי לקבוע. בעצם באופן ההתקשרות איתו, הוא שלל ממני את אפשרות הבחירה אם אני מעוניין לטפל בו או לא, כתלות בנושא הבעיה. למעשה, הוא אנס אותי לפגוש אותו על אף שאינני בטוח שאני רוצה. מבלי שהתכוון, הוא רמז לי שמדובר בעבריין מין.
הגיע לקליניקה בחור צעיר בשנות השלושים לחייו, מאוד נאה, רווק, תושב תל אביב ומתמטיקאי, כזה שרואה עולם בפילטר של מספרים. מייד כשהתיישב שאל אם יש כאן מצלמות. הרמתי גבה ועניתי שלא, ויותר מכך, שאני מחויב לשמירת חיסיון. הסברתי שאני כן מתעד את השיחות, בעיקר כדי לא לשכוח דברים ובכך ביקשתי את אישורו לכתוב במהלך השיחה.
בשיחה הראשונה אני בדרך כלל פותח ונותן מסגרת כללית לפגישה. אני נוהג לבקש מהמטופל לספר קצת על עצמו ואחר כך להתייחס לסיבה שבגללה הגיע לטיפול. הפעם פשוט שתקתי. חיכיתי לשמוע את מוצא פיו. הייתי קצר רוח לגלות מה פשר כל החשאיות הזאת.
האמת? הוא היה נראה לי כמו סוטה מין. היו לו הבעות עיניים כמו של זיקית המסתכלת לכל הכיוונים. מניסיוני בטיפול בעברייני מין, לא רציתי סגנון טיפול שאני נאלץ "לחלוב" את המטופלים, שאני כל הזמן צריך לפרוץ את גבולות ההגנה הטבעיים שלהם. עוד לא התחיל הטיפול וכבר עלו בי ספקות האם לטפל בו, ואם אני מוכן להתמודד עם האתגרים הכרוכים בטיפול בעבריין מין, ועוד במסגרת פרטית. זה הפסקול שהתנגן לי בראש, אבל גם כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים.
החשדנות שלו גרמה לי להבהיר לו על ההתחלה שלא אוכל לעזור לו אם לא יהיה גלוי וחשוף למולי. "אם אתה באמת רוצה לעבור טיפול, אני צריך כנות ושיתוף פעולה". למרות שהוא חשש שאדווח לרשויות, הוא איבחן את עצמו שהוא מכור למין, אמר שאוהב פורנוגרפיה "של דברים שקשורים לשירותים" ושהוא מציץ לנשים ומצלם אותן. "במציצנות אני נמצא במוד של ציִד, האדרנלין, כמו ציָד שמחכה לצוד חיה". תהיתי אם הבעות פניי העידו לא רק על רצינות אלא גם הסגירו קצת בהלה. מסתבר שבעידן הטכנולוגי של היום, מצלמה מצויה בהישג ידו של כל המחזיק במכשיר סלולר. שדה הציד זה הקניונים, חנויות ההלבשה והמדרגות הנעות.
למעשה, נתתי לו להבין שאם ייתן לי "להציץ" לעולם שלו, אהיה מוכן לטפל בו ולעזור לו. הוא הסכים. למרות הספק והשיפוטיות שלי, הסתבר לי מהר מאוד שהוא אכן מתמסר. שיתף על חייו בפתיחות, בלי להסתיר, כדי שאבין אותו ואוכל לעזור לו טוב יותר. למרות חומרת הדברים, נראה שבא במטרה לעשות שינוי, להחליף את פסקול חייו. מעולם לא איחר לפגישות ולא נהג להחסיר. גם תמיד כיבד אותי ואת גבולות זמן הטיפול. כשמטופל לוקח אחריות על הטיפול שלו, אני נותן לו להוביל כי אני סומך עליו. למעשה, הטיפול היה שיחות על כל נושא שהוא בחר ורצה לדבר איתי עליו. אני בתמורה, הייתי מחויב להגיד לו תמיד את דעתי הכנה על כל דבר שהעלה, בכבוד ובגובה העיניים כאדם שבא להתייעץ איתי, ללמוד ממני מתוך לקיחת אחריות על חייו.
דבר ראשון הייתי חייב לעצור את ההתנהגות הפלילית. הוא נהג לומר לי שהוא מכור, שאין לו שליטה על הדחף המיני שלו להציץ. לצערי, לפעמים אנשים משתמשים במילה 'התמכרות' כדי להסיר אחריות מהבחירות שהם עושים.
הטענה שלו לחוסר שליטה לא עולה בקנה אחד עם כל מה שכרוך בפעולת ההצצה. התכנון, המעקב, ההמתנה, הרי הוא משקיע המון מחשבה בהתנהגות הזו. הוא בוחר ומתכנן מתי להציץ, איפה להציץ, איך להציץ ובמי. הוא גם נזהר שלא להיתפס. זה גם התאים להיבטים אחרים בחיים שלו: כמה מיקוד ומשמעת עצמית צריך בשביל לסיים לימודים אקדמאים, ועוד במתמטיקה! הוא גם עובד כשכיר עם מוסר עבודה גבוה בעבודה שגרתית כבר מספר שנים ברציפות. זה לא הטיפוס האימפולסיבי, מחוסר הרסן שאינו שולט בעצמו ועובד בעבודות מזדמנות בלבד. בנוסף, שלא כמו רבים מהמכורים למין, הוא לא התעסק במיניות במהלך העבודה בכלל, שזה עוד דבר שמעיד על יכולת השליטה שלו על מיניותו. "אתה מספר לעצמך סיפור שהוא לא נכון בעליל. חוסר שליטה עצמית זה לא בדיוק הבעיה שלך. נוח לך להגיד 'זה לא בשליטה שלי' אף שאתה בשליטה מלאה. 'הכחשה' קוראים לזה בשפה הפסיכולוגית".
על פי ספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-5), מציצנות או בשפה המקצועית וויריזם (voyeurism) היא סטייה מינית. הוא אומר לי שיש לו נטייה אוטומטית להסתכל, כמו מגנט אפרופו משיכה. שאלתי אם הנטייה הזאת קוראת מול כל בחורה שהוא רואה או למול נשים מסוימות. הוא השיב שלא מול כל אחת. באחת השיחות, הוא תיאר איך בהה במישהי מסוימת, עקב אחריה וחלף על פניה מספר פעמים. מכל התיאור שלו, בחרתי להתייחס דווקא לבהייה כאקט תוקפני, שכן אלימות אינה מחייבת מגע. התחושה המצמררת הזאת שמסתכלים עלינו בניגוד לרצוננו. אם אלה לא עיניים אוהבות המתבוננות בנו, כל אופציה אחרת מעוררת בנו אי נוחות.
אין כמו אנשים בעלי מום פיזי להבין זאת היטב. כמה לא נעים להם המבטים הארוכים אליהם. אין אלה עיניים אוהבות המביטות בהם, אין אלה עיניים המתפעלות מהם. אלה המבטים של הקהל המשתוקק לראות את "איש הפיל". והם בסך הכול רק רוצים שיסתכלו עליהם כמו אל כולם, מבלי לבלוט, בלי להיראות חריגים. בשורה התחתונה, בבסיס הבהייה יש חוסר כבוד לאדם האחר וכאן טמונה הפגיעה.
הבהרתי שזה טבעי ונורמלי שאנו רוצים ומסתכלים על מושא התשוקה שלנו. אין בזה דבר פסול. יש שמכנים זאת "לשטוף את העיניים". ידוע שאנשים חשים יותר תשוקה מינית אחרי שהם הולכים לים ונחשפים "ומציצים" על אחרים. כולנו אוהבים להסתכל על מה שמושך אותנו. אבל כדי לא לפגוע באחרים, אנחנו לא בוהים בהם. כשאנחנו מסתכלים על זה ככה, לפעמים זה מה שעושה את כל ההבדל. "זה לא סטייה מינית להסתכל על אובייקט שמושך אותך, אבל זה כן תוקפני הבהייה והחדירה למרחב הפרטי. כשאתה מציץ, אתה אלים".
הוא שאל: "אבל היא לא נפגעת אם היא לא יודעת שאני מציץ עליה?"
ואני שאלתי: "אז אם נשים מצלמה נסתרת במקלחת של אמא וניתן לאחרים להסתכל, אין כאן פגיעה?"
הוא שיתף שיש לו הרבה סטיות, אמר שהוא מאוד אוהב ישבנים, ללקק אותם (rimming) או שיושבים על פרצופו (face-sitting) והדגיש שהריח לא מפריע לו. בדרך כלל אני הוא זה שמנסה לשכנע את המטופל שיש לו בעיה שהוא מתכחש אליה, וכאן אני מוצא את המטופל כמו מנסה להראות לי כמה הוא "דפוק" במילותיו. כשתיאר את הדברים, היה ניכר שהוא מצפה לתגובת החלחלה שלי. כמו הסתכל עליי וחיכה לשמוע את דברי הבוז שיש לי להגיד. אמרתי שאנחנו לא יודעים באמת מה גורם לנו להימשך מינית לאזורים מסוימים בגוף ולא לאחרים. מי אמר שמשיכה מינית לשדיים היא הדבר הנכון והנורמאלי? הייתה לי מטופלת שאמרה לי שהיא לא מצליחה להבין מדוע גברים נמשכים לבלונים האלה התלויים במרכז החזה שלה. מה מושך בדבר הזה? אני תוהה אם המשיכה המינית לשדיים היא תולדה של פעולת היניקה בגיל הינקות. חוש הריח, המגע, הראייה והטעם שלובים זה בזה ומייצרים התנייה עם העונג המוחי בפעולת האכילה. מי יודע אם זה יסוד המשיכה המינית של בנים כלפי בנות. אם כך, מדוע גם בנות אשר יונקות מאמותיהן אינן מפתחות את אותו סוג של משיכה? כאן נכנס כלל פסיכולוגי אחר האומר שאנו רוצים את מה שאין לנו. ואולי זה יסוד המשיכה המינית בין זכרים לנקבות.
כל גוף האדם על כל איבריו עשוי להיות מושך מינית. ואין בעיניי היררכיה של האיברים שאמורים להיות יותר מושכים מינית וכאלה שפחות. יתירה מכך, בעיניים אומנותיות יכול אני להבין מדוע הישבן על קווי המתאר המעוגלים שלו וקימוריו, יש בהם יסודות אסתטיים. מי אני שאשפוט אותו על כי הוא אוהב את האיבר הזה בגוף האישה. הוא נדהם שזו הייתה תגובתי ושאל מה יש לי להגיד בנוגע לעניין הריח, "זה לא סוטה?"
השבתי שלימדו אותנו להיגעל מהפרשות גופנו. אמנם יש לזה יסוד ביו-אבולוציוני אבל בראש ובראשונה זה עניין של הבניה חברתית. לימדו אותנו ש"קקי" זה "פוי" ומסריח ובמילים אחרות לא טוב. גברים ונשים כאחד גדלים להיות חסרי ביטחון עם הגוף שלהם כשהם לומדים שמה שיוצא להם מהגוף הוא לא טוב, מגעיל ודוחה. אפשר לחנך אחרת, להיגיינה, אבל לא מתוך דחייה עצמית. יש קשר הפוך בין שני הפרמטרים: ככל שהמשיכה והעוררות המינית יותר גבוהים, כך רמת הגועל והדחייה קטנים יותר.
אני מהדהד לגיטימציה והתרה לאותן התנהגויות סוטות ומבליט אותם למול החומרה שאני רואה במעשים מיניים אשר יש בהם חדירה או פלישה לתחום הפרט וללא הסכמה. במילים אחרות, אמרתי לו "אתה לא סוטה. כל העניין הוא אם אתה עושה את הדברים בהסכמה של הצד השני. כשאתה מצלם או רואה מבלי שהצד השני יודע ומסכים, אתה פוגע בו, וכאן ההיבט הפלילי של הדבר שלשמו התכנסנו במסגרת הטיפולית. אבל אינני שופט את הפרקטיקות המיניות האלה, כחלק ממגוון ההתנהגויות המיניות האנושיות ובלבד שהם נעשות בהסכמה".
החיבור שלנו לכל מיני חלקים באישיות שלנו, כולל גם לחלקים שליליים זה דבר רצוי מבחינה טיפולית. זה היבט של העלאת מודעות עצמית כמטרה טיפולית. כן, הוא היה צריך להבין שיש בו גם צדדים תוקפניים. זה עוד משהו שערער את "הדחף" שלו להציץ כשמדובר באקט אלים, פוגעני ובכלל לא תמים.
הוא מתאר: "המציצנות זה לא במהלך היומיום, אלא במהלך החיים. אני עושה את זה כבר מילדות, מאז שאני זוכר את עצמי. זה לא נורמלי. כשהייתי בגן, היו שני ילדים שהיו עומדים במיטה וחושפים את איברי המין שלהם. וגם אני הראיתי להם. כבר אז הייתה לי זקפה. פעם אחת בגיל חמש כשאמא הייתה בבית, היא תפסה אותי משחק עם האיבר מין ומאוד כעסה עליי". התגובה של אמא שלו מאוד אופיינית, אם כי מעצבת תחושת עצמי פגום, במקום להגיד לו שזה בסדר ואפשרי רק במקום פרטי. תהיתי מה כבר יכול לגרום לבן אדם מגיל כה צעיר להפגין התנהגויות מיניות לא מותאמות.
לעולם לא נוכל לדעת אם חווה טראומה מינית בגיל צעיר יותר, בתקופות גיל שהשפה עדיין לא מפותחת דיה, כשהחוויות מקודדות במוח באופן שלא ניתן לשלוף אותן מהזיכרון בצורה מילולית (השלב הקדם-מילולי). אבל האם זה כל כך משנה? אנשים עוברים חוויות חיים דומות ויחד עם זאת ישנו מגוון של פתולוגיות לאותן טראומות.
מצאתי שהייתה שם אמא בדיכאון – אלה העיניים המתות, החלולות, המביטות בתינוק שצריך לראות את הקימורים המעוגלים של החיוך בתווי פניה של אמו המביטה עליו. במילים אחרות, לא הייתה לו אמא שראתה אותו ואת צרכיו. הוא מתאר שגדל באווירה משפחתית מנוכרת וחסרת חיים, בלי חום וחיבור רגשי. אמר שאינו זוכר מתי אִמו חיבקה אותו אי פעם. האם להסתכל על נשים אחרות היה זה כמו ביטוי לצורך הגדול באמא?
במשך שנים ומידי יום היה נוהג לעלות על גג הבניין ולהציץ על השכנות בדירות הסמוכות בסביבת מגוריו. לדבריו "כמו ילד קטן ודפוק".
"הייתי ילד לא מפותח, כזה שמציקים לו. כל הזמן מפחד שמשהו רע יקרה. רק בתיכון הייתה לי פרצה שכלית ואז הייתי ילד הכי מצטיין. כמה שהייתי טוב בלימודים, ככה הייתי גרוע ביחסים בינאישיים. לא דיברתי בכלל ובטח שלא עם בנות. לא ידעתי איך להתחיל. אין לי בעיה להתכתב איתן אבל זה נשאר שם, מרחוק. אני לא מת על עצמי, אין לי באמת מה להציע. ככל שההכרות תעמיק ונפגש, הבחורות יגלו מה עומד מאחורי המסכה וכבר לא ירצו אותי".
ממטופלים קודמים למדתי שהמציצנות זה הדבר הכי קרוב ליחסי מין שהם יכולים להשיג. רק להסתכל, להביט, להתבונן, זה כל מה שהם רוצים. הם נסתרים, רואים ואינם נראים. הם תופסים את עצמם בבסיס כנחותים, לא שווים וחסרי כל ערך מכדי שמישהי בכלל תרצה אותם. קיימת ערגה תמידית, כמיהה אל הדבר שאינו בהישג יד ולכן מה שאפשר לעשות זה רק להסתכל מרחוק.
הוא אדם מאוד בודד, בלי חברים. מעיד על עצמו שהוא לא חברותי. "זה לא חסר לי. אני לא אוהב לדבר. לתקשר עם מישהו זה עבורי מאמץ מאולץ. שים אותי עם עוד בן אדם, אני לא יודע איך לפתח איתו שיחה". בהתחלה חשבתי שהכישורים החברתיים שלו לקויים, שיש בעיות תקשורת, שמדובר בהפרעת אישיות סכיזואידית או אולי אוטיזם. אבל ככל שהכרתי אותו, הבנתי שגם כאן הפסקול לא מתאים.
הרי הוא כן מעיד על יכולת תקשורתית טובה כשמדבר עם בחורות מאחורי מסך, שם יש פחות חרדה ולכן התפקוד יותר טוב. הדימוי העצמי הנמוך, חוסר הביטחון והפחד מדחייה גורמים לו להימנעות ממפגשים. בנוסף, הוא מעיד שיש לו חרדה לדבר עם אנשים זרים או לא מוכרים, אבל מסתבר שאין לו שום בעיה במקום העבודה שלו עם שני עובדים נוספים שנמצאים בצוות שלו. הוא מאוד נהנה לשוחח איתם אף שלא עלה בדעתו להסכים להיפגש עמם אחרי שעות העבודה.
"בתור נער הייתי מסתכל מהחלון ורואה אחרים ומקנא בהם שהם יושבים ביחד. זה היה לי חסר מאוד". כדי לא לחוות את מצוקת הבדידות, הוא מתמודד באופן שאומר לעצמו שאינו זקוק לאחרים. "אני לא צריך, אסתדר לבד. אני לא מחפש עזרה ממישהו. זה מה שלמדתי".
פתאום אני רואה אחרת את ההתנהגויות המיניות שלו. המציצנות היא כמו סימפטום או ביטוי של ניסיונות מעוותים ליצירת קשר. אני מהדהד בפניו את המקום של הצורך הרגשי והבסיסי שלו להיות בקשר.
יותר מכל, יכולתי בקלות להוכיח אותו בהסתמך על מערכת היחסים שהתפתחה בינינו. אם הייתה פגימות, היא הייתה אמורה לבוא לידי ביטוי בקשר הטיפולי. ברמה האישית, ציפיתי לפגישות איתו ושמחתי לדבר איתו. גם היה לו חוש הומור מפותח וצחקתי לא מעט. השינויים בחיים שלו התרחשו במקביל לתהליך הטיפולי כשהצורך שלו להציץ נמחק לחלוטין.
כמו בני חברותא, היינו דנים ומתבוננים על כל מיני רכיבים בהתנהגות הכללית והמינית שלו. אף פעם לא היו שתיקות מביכות. הייתה אינטימיות, היו דמעות, היה חיבור מרפא. כנראה שלהביט על עיניים מיטיבות המביטות בנו זה הבסיס לכל מה שאנו זקוקים. "אנו נולדים בתוך קשר, נפצעים בתוך קשר ונרפאים בתוך קשר".
בפגישה האחרונה שלנו, הוא אמר: "ממקום שחשבתי שאני מפלצת סוטה הפכת אותי לבן אדם נורמלי".
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
