שפה של סימנים | אביבית פיבך
אביבית פיבך | 12/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
עכשיו היא כבר רגועה. כמעט הצליחה שלא לחשוב על הריב אתמול בלילה במשך כל היום. בדרכה הביתה, חשבה לאסוף את הבגדים מהניקוי היבש והבחינה שבסמוך נפתחה מאפיה- בית קפה חדשה. היא חשבה רק לקחת קפה לדרך אבל כשנכנסה קידם את פנייה קולו של לאונרד כהן ששכנע אותה שהוא הגבר בשבילה או לפחות להתיישב ולהתענג על שתית הקפה. ובכלל זה לא שהיא מאחרת למשהו.
היא בחרה שולחן צדדי, דקלמה בפני המלצרית החביבה את ההנחיות להפוך שהיא אוהבת וגם התבשרה שלרגל הפתיחה היא יכולה לבחור מאפה קטן במחיר הקפה. נחמד הפינוק הקטן הלא צפוי. היא אהבה להסתכל על היושבים ולדמיין מה הם אומרים האחד לשני. שעשע אותה לדמיין חיים שלמים מאוסף התנועות וההבעות וקטעי משפטים שהיא קלטה.
שתי נשים מטופחות מבוגרות, אולי סביב השמונים, מנקרות בעוגה ומדברות. האחת רוכנת קדימה ואומרת לחברתה בעיניים נוצצות -את יודעת שאריק מהריקודים, זה מקומה חמש, שולח לי פרחים כל יום שישי בחודש האחרון. והן מצחקקות צחוק חסר גיל. והזוג מהשולחן הקידמי בדייט, בטוח זה דייט, הם מתגנדרים בחיוכים מוגזמים, מתאמצים לשוות לתנועותיהם קלילות ונינוחות. היא מזמינה רק שתיה והוא מציע להוסיף לתבל את השתייה בליקר. בפינה הימנית המרוחקת התיישב זוג, היא לא היתה מבחינה בהם אלמלא תנועות הידיים. טוב, הם לא עיוורים, אל תנעצי מבט, גערה בעצמה. אבל עיניה נמשכו אליהם, אולי היא לא ממש מציצנית הריי היא לא מבינה מילה ממה שהם מסמנים האחד לשני. הם מתיישבים ומכוונים את הכיסאות כך שיהיו ממש האחד מול השנייה, ידיהם במרחק נגיעה, משתתפות בשיחה.
המלצרית מניחה את הקפה והמאפה שהזמינה. לא, אין צורך בממתיק, השיבה למלצרית.
הם מזמינים, מצביעים על הפריטים בתפריט. אם היו בפנייה שתי אפשרויות: לאבד את שמיעתה או את ראייתה, במה היתה בוחרת, מה יותר חשוב לתקשורת? היא לא הספיקה להרהר בכך כיוון שמבטה קלט שקצב התנועות של הגבר הופך מהיר ומודגש וחד, הם בטח מתווכחים על משהו. האשה משיבה לו בתנועות מהירות משלה. הוא מטופף על ידה, כמבקש את זכות הדיבור, הריי אי אפשר להתפרץ האחד לדבריי השני כשמסמנים. היא עוצרת, והוא משיב נסער על טענותיה. זה בטח עניין פעוט ועוד רגע המחלוקת תיושב. למה לעשות עניין משטות...
"למה ?! אלף פעם אמרתי לך לנקות את השערות בכיור, אלף !"
"מה את עושה עניין, זה שטות". אמר מהצד שלו במיטתם הזוגית כשהלפטופ על ירכיו. היא שמעה אותו ממשיך להקיש על המקלדת הקשות שמחליפות את רשרוש דפיי העיתון.
"אולי בשבילך זו שטות. גם אני חיה פה, אתה יודע !" אמרה בגבה אליו.
הוא הרים את עיניו מצג המחשב, ראה את דמותה מאחור, בחדר האמבטיה שבחדרם.
למה באמת אני עושה עניין מכזאת שטות- היא שפכה חומר ניקוי כחול ושפשפה עם הספוגית, הריי הכיורים האלו מהחרס עם ציפוי הגלזורה שום דבר הם לא סופגים, שום לכלוך לא חודר לתוכם, אטומים לגמרי.
"כל הכיור מלא בשערות ממכונת הגילוח שלך וגם השיש, מה הבעיה לשטוף אחריי ? אתה באמת לא רואה ?"
היא כבר ידעה את התשובה על השאלה הזו. את הניסוי הזה היא כבר עשתה ולא, יש דברים שהוא לא רואה.
"באמת אנחנו רבים על שערות בכיור ?!" היא ראתה את ההשתקפות שלו במעומעם במראת האמבטיה.
"כן למה אתה לא יכול פעם אחת לעשות מה שאני מבקשת ממך, פעם אחת ?" היא הרימה את קולה שישמע.
"את לא חושבת שאת קצת מגזימה".
היא הסתובבה, לא רצתה שיביט בפנייה. רצתה לאמר לו שלהיפך, שהיא ממעיטה- כבר הרבה זמן שהיא שותקת, שותקת כשהוא שוכח באופן קבוע להטעין את המחשב, שותקת על צלצול השעון המעורר שלו חצי שעה לפני השעה שהיא צריכה להתעורר בה, שותקת על הסוכרזית שהוא שם לה בקפה, על כל אלא שתקה, לא רצתה להיות האשה המנדנדת.
"אני מגזימה?! אתה מגזים, אתה אף פעם לא מקשיב למה שאני אומרת !"
"את ממש מתנהגת כמו ..."
"כמו מי ?" - עיניה חיצים מחודדים, שרק יעז...
"אז זה מה שאני בעינייך – קטנונית, חולת ניקיון, אישה קטנה וצדקנית, שתלטנית שרוצה שהכל יעשה בדרכה ! קדימה תגיד את זה הרי זה מה שאתה חושב !" היא כבר צעקה.
"אין צורך לחזור על הדברים", אמר מביט בה בעיניי גלזורה, בטון הרגיל שלו, מקפיד שלא לצעוק.
"ואתה – אתה רק חיקוי של גבר", החץ נורה.
הם חייבים להסתכל האחד על השני אחרת אי אפשר לתקשר. החמצה של תנועה אחת יכולה לשנות את כל המשפט. והגבר מביט אליה, רואה איך כתפייה נשמטו בעלבון ועיניה נצבעו אדמימות. הוא עוצר באמצע התנועה, את הסוף של המשפט הזה היא לא תשמע. אולי זה טוב שמהירות התנועה איטית ממהירות הקול והמרחק בין המחשבה לתנועה גדול מהמרחק שבין הלשון למחשבה. האשה רואה שפניו נפלו ולחייו סמוקים ורוחב תנועותיו מגלים לה עד כמה הוא פגוע. והיא בכלל לא התכוונה, היא רק רצתה שישים לב לכך שהם התרחקו ושכבר מזמן שכחו להיות ביחד קרובים. ושהיא אולי הבסיס והביטחון והיציבות אבל לא היעד והיא רוצה להרגיש שהיא המטרה השאיפה. והוא אומר לה שבזמן האחרון היא רק מוצאת ומזכירה לו את כל פגמיו ומחדליו. והוא מרגיש שהוא כבר לא יכול לספק אותה לא משנה כמה קשה ינסה. ואולי הוא כבר הפסיק לנסות. ממקום מושבה היא רואה את קצב הנשימות המהיר של האשה, דבריו מסעירים אותה וסוף סוף הדמעות העצורות משתחררות. והם לא ממהרים למחות אותן. אם ימחו אותן איך ידעו שבכו באין קול. את התנועה הזו היא מכירה, היא זהה בכל שפה, אצבעות מלטפות בהיסוס בזהירות מחפשות אישור להמשיך ולגעת. הוא מרגיש את המתח בעורה נרפה וממשיך ומחליק את אצבעותיו על כף ידה.
היא מצביעה על הלב שלה והוא מוביל ברכות את אצבעותיה אל שפתיו. והמבט בעיניהם דומה- כאב וצער על שהכאיבו. והיא אומרת לו שככל שהוא לקח אותה כברור מאליו כך היא הפכה ליותר מרירה ומתחשבנת והוא אמר שהיא אף פעם לא תהיה הברור מאליו עבורו אפילו שלפעמים הוא חושב שאולי זו הדרגה הכי גבוהה של קירבה. והיא מחייכת מבעד לטיפות וחיוכה קורן בעיניו.
"אני לא מבין מה את רוצה ממני", הוא אמר והלך לישון בסלון או שבעצם בעברה השני של המיטה.
אילו הוא היה אומר לה – זו סערה בכוס תה, אולי היה מעלה בה חיוך, פעם הוא היה מצחיק אותה. או שהיה אומר- בגילי זו סיבה טובה לחייך שעוד נותרו לי שערות. או הבטחתי לך עד חצי המלכות, שערות בכיור היו בחצי השני. ואם היא היתה צוחקת מההתחמקויות שובות הלב שלו, שהוא ממציא במיוחד לה. ואם הוא היה מחפש את מבטה, משהה אותו לרגע נוסף, בכלל היא לא יכלה לעמוד במשקפיי הקריאה החדשים שהוא התחיל להרכיב, הוא נראה לה כמו ילד שמרכיב משקפיים של אבא. או שהיה עוזב את הלפטופ ומודיע שהוא קם לנקות ביסודיות את כל האמבטיה החל ממנה. ואולי היא היתה מפתה אותו לתת לה פיצוי הולם על כל שערה ושערה מחצי הכיור המלא בשערות. ואולי היתה מציעה לו חלוקת תפקידים חדשה: היא תשים לב לפרטים הקטנים והוא ישים לב לפרט אחד דיי גדול שחמק מעיניו בזמן האחרון. אילו...
לעזאזל, מי רוקד את דרכו לקץ האהבה? הפעם הקדישה מחשבה למילים לא רק זמזמה אותן בקצב הנכון, כל הזמן חשבתי שפס הקול לא מתאים לא למילים לא לנושא. גונחים, מתבוססים בזיכרונות, נאנקים מהאכזבות, מתייסרים בספקות, נשנקים מהציפיות, נקרעים ברגשות הסותרים, נאבקים באמת, מתרוממים ונופלים מחדש, מכחישים שוב ושוב, לאט לאט בגסיסה מתמשכת כך מגיעים לסופה של אהבה.
המלצרית ניגשה אליה וחסמה את זווית הראיה שלה לשולחן בפינה בה ישב הזוג.
"הכל בסדר עם הקפה?"
הילה הביטה בכוס המלאה כמעט ורצתה לאמר : לא, כלום לא בסדר כבר הרבה זמן. כל כך צעירה המלצרית, בת 21 אולי, גם היא בגילה לא חשבה שיום אחד תריב עם אהבת חייה על שערות בכיור.
"כן, מצוין".
"אני יכולה לחמם לך אותו, אם תרצי" היא אספה את הכוס כאילו הילה כבר השיבה.
בני הזוג נעלמו, בטח חזרו לביתם ביחד.
המלצרית הביאה לה את הקפה. "ביקשתי שיכינו לך חדש בכוס זכוכית, חזק, חלב שקדים, קינמון ובלי ממתיק" היא אמרה.
הילה מלמלה בחוסר נעימות "לא היית צריכה".
"דווקא נראה לי שאת כן היית צריכה".
זגוגיות עיניה נסדקו, מים ביצבצו, בלי קול.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
