"אז חשבתי" | נטע ספיר
נטע ספיר | 13/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
(הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, חלק מהאירועים שונו והותאמו לצורך הסיפור)
חשבתי שהעניין הזה כבר מאחוריי. האמנתי שאחרי כל המאמץ שהשקעתי במהלך חמש השנים האחרונות, סוף סוף תהיה לי מנוחה ואהיה שלמה עם עצמי, עם הסביבה, עם בתי. אז חשבתי.
האמנתי, ואפילו הייתי די בטוחה, שאם רק אתאמץ מאוד מאוד מאוד, כפל כפליים, שבעתיים ובריבוע, זה יצליח לי. האמת, שכבר כמעט הענקתי לעצמי את המדליה לקול תשואות הקהל, אבל אז הגיעה הקורונה, והווירוס הזעיר והבלתי נראה הזה ששינה סדרי עולם, כרסם גם בהצלחה שלי. מה זה כרסם? טרף!
זה לא שנדבקתי חלילה, אלא שהבנתי... הבנתי שכל הזמן טעיתי, כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, ושאוכל להלחין בעצמי פסקול הרמוני. אך התזמורת, כך מסתבר, לא באמת הייתה בניצוחי. השרביט התגלה כמקל רגיל, והוא נשבר לי בידיים ברגע שהתווים השתנו.
הדת היהודית החרדית נכנסה אל חיי בחמש השנים האחרונות מבלי ששלחתי לה הזמנה. שבת, לשון הרע, כשרות, נטילת ידיים, ירקות בלי תולעים, עבודת מידות, הרב מחפוד, הרב רובין, בית יוסף, בד"ץ העדה החרדית ועוד... מי היה יכול לחזות שאכיר לעומק כל אחד ואחד מהמושגים האלה, שהיו רחוקים מרחק שנות אור מעולם המושגים הקודם שלי?
לא, לא חזרתי בתשובה. זו הבת שלי שחזרה, והשאירה אותי עם אלפי שאלות לא פתורות, אז איך אצליח במבחן? מאותו היום שבו נפל דבר, כל כך הרבה דברים קרו לי ולמשפחתי, דברים שלא דמיינתי שנחווה.
מה לא עשיתי בחמש השנים האחרונות?! הכשרתי את המטבח עם חסידים מחב"ד, הפרדתי חלב ובשר, זרקתי כלי חרס, קניתי מייחם, פלטה ושעוני שבת, בדקתי מזוזות, החלפתי קלפים פגומים, הכרתי רבנים, הלכתי כמה פעמים לסמינר ערכים, בדקתי אם יש הוכחות מדעיות לקיומו של אלוהים, התארחתי בבתים שונים בשבתות ובחגים, התמחיתי בכל סוגי הכשרויות ולמדתי מה כשר ומה לא, מה חשוב לבדוק לפני שאוכלים במסעדה, אם יש בשר חלק, אם הירקות זה גוש קטיף, אם הבישול הוא בישול ישראל ועוד מיליון דברים. הכרתי את הסופרמרקט "אושר עד" ולרגע חשבתי שמצאתי את האושר בין המדפים. אפילו ניסיתי להתקרב לבית הכנסת. היום, בפסק הזמן הקורוני שנכפה עלינו, אני מסתכלת על עצמי מבחוץ בתדהמה ושואלת שוב: איך זה קרה לי?
איך זה קרה לי, ומה לי ולכל זה? הרי גדלתי במשפחה חילונית אנטי-דתית, וינקתי ממשנתו של אבי ז"ל, שחזר ואמר השכם והערב שכל המלחמות והבעיות מקורן מהדת. הקשר ביני לבין דת ומסורת היה קלוש ביותר, ואם להיות פחות עדינה ויותר כנה - הייתה לי דחייה מכל מה שהריח יהדות.
נולדתי בצ'ילה, דרום אמריקה. בגיל ארבע בשנת 1963 עליתי לארץ עם משפחתי. נקלטנו כעולים חדשים במשמר העמק, קיבוץ של השומר הצעיר שהיה הכי רחוק שניתן להעלות על הדעת מדת ומסורת. הפעם הראשונה שבה ראיתי ספר תנ"ך הייתה בגיל 9 כשעזבנו את הקיבוץ. הייתי בטוחה שזה ספר שכתוב בשפה זרה, התקשיתי לקרוא בו, לא הבנתי כלום בשיעורי תנ"ך בבית הספר, ובבית אף אחד לא התנדב להסביר לי. לא מפליא בהתחשב בכך שהוריי היו עולים חדשים ושאבי החזיק בדעות אנטי דתיות קיצוניות.
בבית הוריי לא היו מזוזות, בליל הסדר הונחו על השולחן מצות ולחם גם יחד, וביום כיפור היינו עושים על האש. כשהילדים בכיתה ג' בבית הספר הממלכתי אליו הגעתי אמרו לי שאימא שלי מנסה להרעיל אותי, לא ממש הבנתי על מה הם מדברים, אז הם הסבירו לי שהיא הכינה לי סנדוויץ'' עם נקניק וגבינה. אם הם רק היו יודעים איזה נקניק היה בסנדוויץ'', הם בטח היו מדווחים עליי לרווחה. לא ממש הבנתי מה הסיפור הגדול ומשמעותו, אבל מאותו יום ביקשתי מאימא שתכין לי סנדוויץ'' רק עם גבינה, מה שבטוח. הפער ביני לבין הסביבה שבה חייתי היה כל כך גדול ובלתי נתפס, ברמה שזה נשמע ממש מגוחך כיום, אבל תחשבו עליי באותם ימים. הייתי ילדה, לא ידעתי מה נכון, מה לא נכון, יש חוקים, אין חוקים?
והיה את הטיול המשפחתי ההוא בשבת לירושלים, כשהייתי בת עשר. נקלענו בטעות למאה שערים, והמוני חרדים התגודדו סביב הרכב שלנו, הכו בו, גידפו אותנו ואיימו עלינו. ברחנו משם כל עוד רוחנו בנו, רועדים מתחושת הרדיפה. אתם יכולים לשער איזו טראומה זו הייתה עבורי. מאז, התרחקתי מכל מה שהדיף טיפת ריח של דת ויהדות, וגיבשתי עמדה שלילית כלפי כל הדתיים.
מאז... ועד שבתי חזרה בתשובה. כשזה קרה, אחרי שהתאוששתי מהשוק הגדול, החלטתי לחשב מסלול מחדש. חשבתי שאם אשנה את הפסקול הפנימי שלי, שלפיו כל החרדים הם שחורים, חשוכים, מיושנים מתנהגים כמו בימי הביניים, מדירים נשים, עלוקות, אוכלי חינם ועוד כהנה וכהנה דעות הרווחות בעולם החילוני, אוכל לגשר על הפער וליצור קשר טוב עם בתי. ניסיתי בכל מאודי, וזה לא היה פשוט, זה היה קשה, מאתגר, מכלה אנרגיות. אבל לא ויתרתי, וחשבתי שהצלחתי. אז חשבתי.
פעם, מזמן, באמת הצלחתי לעשות צעד קטנטן למען המסורת, או ליתר דיוק למען האהבה. בעלי ואני הכרנו בתקופת הלימודים באוניברסיטת תל אביב, והוא בניגוד אליי, רחמנה ליצלן, הגיע מבית מסורתי, עובדה שבכל זאת תבעה ממני התמודדות מסוימת. היום אני מבינה שזה היה אתגר מגוחך לעומת אלה שזימנו לי השנים האחרונות.
בכל פעם כשבעלי אז החבר שלי היה מגיע לאסוף אותי מבית הוריי לבילוי, הוא נהג לנשק קודם כל את המזוזה של השכנים ורק אז נכנס אלינו. אצלנו, כזכור לא הייתה מזוזה כי אבי התנגד להתקנתה. מבחינתי זה לא היה אישיו אף פעם, הרי כך גדלתי, אבל כשהחבר הבעל לעתיד ואני החלטנו להתחתן, הוא הסביר לי שהוריו לא ייכנסו אלינו הביתה אם לא תהיה מזוזה בדלת. בשלב הזה הבנתי שאני בבעיה כי מה שנחשב לרגיל ונורמטיבי אצל רוב המשפחות, הוא דבר שממש לא מקובל אצלנו. בכל זאת, אזרתי אומץ וניגשתי לשוחח עם אבי על העניין.
אבא דחה את פנייתי על הסף וסרב בכל תוקף להתקין מזוזה. מבחינתו, לא לשים מזוזה היה סוג של הגדרה עצמית, ולא הייתה לו שום כוונה להיכנע למה שנראה בעיניו ככפייה דתית. הסברתי לו שאני רוצה להתחתן ושלהורים של החבר זה חשוב, והייתה לי גם הצעת פשרה גאונית – אני אקנה מזוזה, אדביק אותה על משקוף הדלת ואוריד אותה מיד לאחר הביקור ההיסטורי של המחותנים. אחרי סדרת תחנונים וחנדעלך אבא התרצה, כמובן בתנאי שהוא לא יהיה מעורב בפגאניות הזו וכן שאעמוד בהבטחתי להסיר את המזוזה מיד כשהורי החתן יעזבו. לפני שיתחרט, קפצתי באמצע יום הלימודים לחנות המזכרות של בית התפוצות, רכשתי את המזוזה הכי גדולה ומפוארת שהייתה שם, ואחד השכנים עזר לי להדביק אותה לצד דלת ביתנו.
הרגע הגדול הגיע, הוריו של החתן המיועד התפעלו מהמזוזה הגדולה והמרשימה, והאיחוד המשפחתי בין הכופרים למסורתיים עבר בשלום. יום למחרת, כשניסיתי לממש את הבטחתי לאבי ולהוריד את המזוזה, זו סירבה לצאת ממקומה, נדבקה ולא זזה. אבא רטן מתחת לשפם הגדול שלו שככה זה עם דתיים, משתלטים עליך לאט לאט, והוסיף עוד כמה אמירות מתריסות. בסופו של דבר, חרף כל הכעסים, הרטינות והאידיאולוגיות, נשארנו עם המזוזה המרשימה מבית התפוצות על הדלת.
רק בהמשך, לאחר שהתחתנתי, כשחמי הגיע לביתנו החדש לקבוע מזוזות ולברך אותנו, התגלה לי שיש נייר בתוך המזוזה. לשאלתי "מה זה הנייר הזה" הסביר לי חמי על משמעות קלף המזוזה, על חשיבות הברכה הרשומה בו, שמשפיעה על הצלחת הבית והמשפחה, ועל הצורך לבדוק אם הברכה תקינה ולא חסרה חלילה איזו אות שתפגום בחיי משפחתנו.
בתום ההסבר המלומד, מצאתי את עצמי שותקת זמן רב. רק כשחמי הלך הביתה, סיפרתי לבעלי שבמזוזה המרשימה שקניתי מבית התפוצות לא היה בכלל נייר עם ברכה. לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל, הרי מעולם לא ראיתי מזוזה או ברכה כזו לפני כן.
ברבות הימים החוויה הזו הפכה להיות לבדיחה משפחתית, אך מעבר לכך היא מלמדת על גודל הנתק שהיה לי מדת, מסורת, מזוזות ושאר סממנים שלא נשמר להם מקום בכר הגידול שלי.
עם השנים והנישואין למדתי כמה דברים כמו מה זה קידוש, או שבפסח לא אוכלים לחם, ויחד עם זאת האווירה בביתנו עדיין הייתה ליברלית מאוד.
מכל זה אפשר להבין מה עבר עליי לפני כחמש שנים, כשהתחלתי להבין שבתי האהובה חוזרת בתשובה. הוכיתי בהלם, תדהמה מוחלטת. הבת שלי??? לא...לא....לא...לא יכול להיות. מה לה ולחוזרים בתשובה? מי חוזר בתשובה? רק עבריינים, מסכנים, אנשים תלושים בלי משפחה וקרקע ... איך זה קשור לילדה שלי? לא הגיוני ולא נתפס... ומה אבא שלי, שכבר הלך לעולמו, היה אומר לו ראה את הקטסטרופה הזו מתרחשת מול עיניו?
לא, זה לא יכול לקרות אצלנו במשפחה. אבל כן, זה קרה, ואתם יודעים עוד משהו?? זה יכול לקרות גם לכם. תגידו, חשבתם אי פעם שתגיע מגפה כמו הקורונה? מישהו דמיין את המציאות שבה אנחנו חיים כרגע?
לא, גם אני לא חזיתי שווירוס החזרה בתשובה יתקוף את הילדה שלי. בהתחלה, תחת ההלם המוחלט שנפל עליי, עוד אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות אמיתי, ושעוד מעט זה יעבור לה. אלא שאט אט החלה לבצבץ מציאות חדשה שהכריחה אותי להביט במראה, לנסות להבין מה קרה פה...אולי אני אשמה בכך? איפה טעיתי? מה פספסתי? מה לא ראיתי?
החלטתי שאם נגזר עליי להתמודד עם חזרתה של בתי בתשובה, אעשה כל מאמץ כדי לכבד אותה ולשמור על הקשרים הטובים בינינו. שתינו השקענו מאמץ משותף בהתגייסות למלחמה על הקשר הטוב, והתגברנו על הרבה מכשולים.
פתאום הרגשתי שוב כמו עולה חדשה, שצריכה ללמוד שפה, תרבות וכללים חדשים. התחלתי לעבור "תהליך", ששמר על יחסיי הטובים עם בתי, וגרם גם לי להשתנות קצת. הבנתי שהייתי "תינוק שנשבה", שבאמת לא הכרתי את הצד היפה שביהדות, ואפילו שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לצאת מ"הגטו" של השומר הצעיר והדעות הקדומות. גיליתי שדעות קדומות יש לשני הצדדים. מצאתי את עצמי במצב שבו מצד אחד המשפחה שלי חוששת שאני עצמי עוברת תהליך חזרה בתשובה, ומצד שני, הדתיים החרדים עימם נפגשתי חשבו שאם ימשיכו להרביץ בי תורה זה אכן יקרה. ויחד אתם אחכה למשיח שיגיע. במילים אחרות, השינוי בלבל את הסביבה כולה. האמת כרגיל יותר מורכבת.
אבל כן, שיניתי סדרי עולם ובתוך כל המהפך הזה, הבת היקרה שלנו שהלכה והתחזקה מיום ליום, המשיכה להגיע אלינו שבת כן שבת לא, למדנו לטייל עם מנגל כשר, לחגוג בימי חול, להתוודע לבתי הכנסת בסביבה, לשמור על הכללים הקפדניים כשבתי שהתה אצלנו, ובעיקר לשמור על יחסינו החמים איתה. כל הסימנים העידו על כך שהצלחנו, עד שבאה הקורונה וטרפה את כל הקלפים מחדש, ערערה שוב את כל ההצלחות, טלטלה את ההישגים והחזירה את הכאב ללב.
הפערים וההבדלים שנתגלעו בין החילוניים לדתיים עם התפרצות המגפה בישראל, הגיעו גם לפתח ביתנו. הרבנים שאפשרו לקהל המאמינים להתפלל בבית הכנסת, איימו על ביתנו ועל רגשותינו. כשבתנו הגיעה להתארח אצלנו, ביקשנו שתשים אלכו-ג'ל ומסיכה ושנשמור מרחק, כי אני ובעלי כבר "בגיל המסוכן". הבקשות שלנו נחוו אצלה כדחייה, והפער בין עולמותינו, זה שחשבתי שגישרתי עליו, פרץ כמו לבה שהייתה רדומה ורק חיכתה לטריגר כדי להתלקח.
הבת שלנו החליטה לעבור לגור אצל משפחה מארחת בירושלים, בלב שכונה חרדית צפופה, והותירה אותנו דואגים, חוששים, מלאי רגשות אשמה ולא יודעים כלל איך לעכל את המצב החדש המאיים הן על בריאות ילדתנו והן על בריאות קשרינו המשפחתיים. לבת ולמשפחה החרדית אין וואטסאפ, אין zoom ולפעמים גם אין קליטה בסלולארי הכשר. כל מה שעוזר למשפחות חילוניות לשמור על תחושת הביחד בתקופה זו לא קיים ולא נגיש. כל מה שחשבתי שנמצא בשליטתי התגלה כמצג שווא. כל מה שהשגתי בדם, יזע ודמעות במשך חמש שנים, התערער ועמד להיעלם באבחת וירוס קולוניאלי קטן וקטלני.
בימים אלו אני מתמודדת שוב עם מצב לא מוכר ומאיים. בתי נמצאת באזור עם סגר, לא מגיעה לבקר אצלנו מפאת הקורונה ועכשיו בפסח גם מטעמי כשרות, שהרי כשרות לפסח זה עניין למתקדמים.
האם כל השינוי וההתקרבות שעשיתי ירדו לטמיון? האם אי פעם פס הקול המשפחתי יתנגן בהרמוניה?
הפעם אין לי תשובות, הפעם אני כבר לא אומרת לעצמי שאם אתאמץ מאוד מאוד מאוד זה יצליח לי. משהו בהבנה שלי השתנה, ואני רוצה לשחרר ולהשתחרר. מה יהיה? יהיה משהו אחר שלא תלוי רק בי ובעוצם ידי. נכון שזו תפיסה שלקוחה מהדת, אך לא רק, וזה גם לא הופך אותה לחשוכה.
ביהדות אומרים שיש צורך לעשות השתדלות אך לא השתדלות מיותרת. אני מאמצת את ההמלצה. אעשה השתדלות להישאר בקשר, להזמין, לדבר, לאהוב, לכבד, גם בלי להיות בטוחה בדרך ובתוצאות. אשתדל לתת אמון בתהליך שאני לא שולטת בו אלא רק יכולה לקוות ואולי להתפלל בלב שיצליח לי. מותר להתפלל לאלוהים גם אם לא שומרים שבת...גם אם זה אלוהים אישי פרטי.
במשפחה החילונית שלי לקחתי לאחרונה תפקיד חדש על כתפיי- לסנגר על הדתיים ולהסביר לכל הכועסים/בזים/שונאים, שהחרדים מנותקים מאמצעי התקשורת ושהמידע מגיע אליהם באיחור ובתיווך. אני מספרת לכל המשפחה החילונית שלי שלא כל הדתיים חשוכים, ושיש ביניהם הרבה משפחות ששומרות על כל הכללים החדשים. אני לא יודעת כמה זמן עוד אמלא את תפקיד הסנגורית, הוא מתיש אותי, אולי גם מזה אשתחרר? אולי פשוט אחיה לפי הבנתי מבלי להתאמץ, מבלי לסנגר ולהתעייף? אולי זאת הלמידה החדשה שלי?
כולם שואלים במדיה, בכל מקום, "מה לימדה אותך הקורונה"?
ייתכן שאכן לימדה אותי ואולי אפילו שיעור חשוב מאוד. לימדה אותי שפס הקול של חיי דורש התאמות מידי פעם, ושעכשיו זה הזמן ליצור פסקול עשיר יותר, מגוון יותר, זורם יותר, פחות ביקורתי ויותר מקבל את החיים כמות שהם.
עכשיו זה זמן קורונה. נא להתאים את הפסקול לזמן החדש.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
