מכונות | אור דוד
אור דוד | 8/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מכונת ההנשמה המשיכה להשמיע את הצליל המונוטוני שלה, שאומר הכל בסדר, הוא עדיין פה מקבל את אספקת האוויר הקבועה ישירות לתוך האף. ישבתי לידו וראיתי צל, לא בן אדם. ותאמינו לי, כבר ראיתי אותו מפורק וראיתי אותו כועס ומאבד עשתונות, אבל השבועיים האחרונים כשהוא מחובר ככה, חוסר השליטה והתלות, אני מניח שדבר כזה קשה לו יותר מכל שטות שהעברנו אותו אי פעם.
הרבה דברים צריכים להיאמר פה עכשיו, בחלל החדר, אבל אם תשאלו אותי שיחה חד צדדית כזו לא תוביל לשום מקום, ואני בכלל לא מאמין בשטויות האלה שרואים בסרטים, הוא לא יכול לשמוע אותי, אפילו הרופאים אמרו.
מכונת ההנשמה המשיכה להשמיע את הצליל המונוטוני שלה.
לפני חודשיים וחצי אמא התקשרה אלי ואמרה לי שאבא בבית חולים ושהמצב שלו התדרדר מאד. התדרדר ממה שאלתי, והיא סיפרה לי שגילו אצלו גידול לפני חצי שנה, והוא עבר סדרה כזו של טיפולים, בהתחלה חשבו שהייתה נסיגה אבל עכשיו, טוב, אתה רואה מה קורה עכשיו. כל זה בא בהפתעה גמורה בשבילי ואת החמש דקות הבאות העברנו בצעקות. אני מודה, רוב הצעקות היו שלי, למה לא סיפרו לי? מה הם חשבו לעצמם? זה לקח זמן אבל בסוף הוצאתי את זה ממנה. הוא ידע שאני מדבר איתה והוא ביקש ממנה לא לספר לי: 'הוא לא פה, לא בטוב ולא ברע' הוא אמר לה. זה היה אז היא אמרה, עכשיו דור בניו יורק ואנחנו צריכים אותך. שעה לאחר מכן כבר ישבתי לידו והיתה כל כך הרבה אי נעימות בחדר. אמרתי לו שהחלטתי לא לשנות את שם המשפחה בסוף והוא ענה שעכשיו זה לא חוכמה גדולה. הוא שאל איך בלימודים, ובאמת, הספקתי לענות חצי משפט אולי אפילו משפט שלם לפני שהוא קטע אותי ואמר לי שעדיין, כרגע, בבן גוריון בפקולטה לרפואה יש כיסא ריק עם השם שלי עליו והוא מחכה לי. גיחכתי קלות, זה המיטב שהוא יוציא ממני עם זה עכשיו.
בפרק זמן של שבועיים אדם יכול לאבד כל צלם של מה שהוא היה פעם. וזה בעיקר מה שהוא איבד. כאב לו לבקש מאתנו דברים, כאב לו להיתלות עלינו. ידו שלובה בידי, ואנחנו הולכים למטבח, למרפסת, לשירותים, למקלחת, הפנים אוטמות, ואטומות, ולא רק הפנים שלו.
אז דיברנו שוב, אבל לא על מה שצריך לדבר, כמו נשרים חגנו סביב מה שבאמת היה שם אז, ולא העזתי. חדר החולים לא נותן לדברים כאלה לעלות, זה הריח הזה, זה שכולם מכירים, ריח של בית חולים, כל פעם שאתה חושב הנה זה הרגע ואולי אין עוד זמן יותר והפתיל של הפצצה הזאת מתחיל לבעור עולה הריח הזה בנחיריים ועושה פו על הפתיל, כמו אומר, יש פה כבר מספיק סבל, אל תוסיף.
לאבא שלי יש רק שני מצבים שבהם אני מפחד ממנו, או יותר נכון שני מבטים. האחד אומר אני סומך עליך, אני סומך עליך שהפעם תעשה את הדבר הנכון. והשני, סמכתי עליך ואכזבת אותי.
והמבט השני הזה, שאני שונא כל כך ופוחד ממנו זה הדבר האחרון שקיבלתי ממנו אז. לא מילה, לא משפט, ולא מונולוג צדקני ושופט. וכאב לו כשהלכתי, וכאב לו כשסגרתי את הדלת מאחוריו ולא הייתי צריך להסתכל עליו כדי לדעת איזה מבט יש לו על הפנים, ידעתי, הרגשתי את זה בכל החדר.
רק אחרי הרבה זמן הבנתי שזה כואב גם לי.
דוקטור רובי התקשרה אלי באחת בלילה ואמרה לי שהיא חושבת שיהיה טוב אם אני אבוא.
הוא שכב שם וכבר לא דיבר. איבדתי את ההזדמנות שלי.
המכונות הן שהכתיבו את קצב השיחה בחדר, בשיחה הסתומה הזו שהן ניהלו בינן לבין עצמן.
אני בכלל לא מאמין בשטויות האלה, הוא לא יכול לשמוע אותי, גם הרופאים אמרו.
הסתכלתי לעבר הדלת. במסדרון עוברים אנשים כמוני, עוברים חולים, רופאים, אחים. כמוני, אנשים ממשיכים, גם להם אין פה יום ואין פה לילה.
מכונת ההנשמה המשיכה להשמיע את הצליל המונוטוני הזה שלה, ואני כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. ופתאום חשבתי, נכון, אני לא מאמין בשטויות האלה, אבל אולי הוא כן.
ומכל הדברים, פתאום, חשבתי שבכלל לא אמרתי את מה שבוער לי, אלא את מה שבוער לו. ופתאום, המילים זולגות ממני.
נכון, אתה צודק, איכזבתי אותך, לא היית צריך לקבל אחד כמוני שסובב סביב עצמו כל היום. ושיקרתי לך, שיקרתי לך הרבה, והסתרתי ממך, כי פחדתי. אבל אתה יודע מה, אולי אנחנו בכל זאת עוד ניפגש. ולא, לא יהיה שם איזה אור בוהק או משהו כזה, זה יהיה בבית שלנו. ואנחנו נשב לארוחת ערב של יום שישי ואמא תכין את מה שאנחנו הכי אוהבים, לך את העוף עם החריף שאתה אוהב, אבל בעצם גם אני, ולי את המרק שאתה לא מסוגל לגעת בו. ואנחנו נשב שם ולא נסתיר שום דבר ולא יהיו שקרים על השולחן, או בבית שלך כמו שאתה נוהג לומר. ואנחנו נעשה את מה שאנחנו תמיד אומרים לעצמנו בלב שנעשה, אנחנו נדבר על הדברים כמו שהם באמת. ולא נחוג סביב זה במשך הערב, ולמרות שזה קשה נגיד באמת את מה שאנחנו חושבים בלי צעקות, בלי להטיל פצצות, בלי להגיד דברים שאתה מתחרט עליהם תוך כדי שאתה אומר אותם. ואולי שם נשיג סופסוף את מה שלא השגנו פה ואולי שם נבין מה עצר אותנו כל השנים האלו.
ואז גניחה קלה מלווה בקול עמום, ומכונת ההנשמה המשיכה להשמיע את הצליל המונוטוני שלה.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
