יום ראשון במשרד | עמית פכלר
עמית פכלר | 14/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בכניסה היה ריח חזק של אקונומיקה. המרצפות בהקו. רגלו נתקלה בשלט צהוב:
רטובה
זהירות רצפה!
אודי קרא שוב. כשהרים את עיניו ראה מישהי ניגשת אליו בצעדים גדולים. שרוולים ארוכים, חצאית ארוכה, חיוך דק וסמכותי: "ברוך הבא! אני רבקי. אתה בטח המתמחה החדש". "שלום. כן, אודי", הושיט את ידו. "אפשר גם בלי היד", אמרה רבקי בנימה של מי שרגילה בכך. "יופי, אתה אחרי טופס טיולים, עברת את זהבית וארבעת הדובים. בוא אתי, אני אראה לך את המחלקה", רבקי הסתובבה ואודי התחיל ללכת בעקבותיה. אריק לביא פילח את חלל האוויר: "זה קורררה..." ונדם. אודי היה בטוח שאריק לביא מת כבר כמה שנים טובות. רבקי אמרה, "דומה, נכון? הוא ככה כל הזמן". "שיט!" נשמע קול נשי מאחוריהם. על הרצפה ליד דלת הכניסה גחנה בגמישות של רקדנית בחורה רזה עם שיער ארוך, בניסיון להשתלט על תכולת התיק שלה שהתפזרה ונרטבה בקפה שנשפך מכוס מאורכת רב-פעמית ששכבה על צידה. רבקי ואודי פנו בכיוונה, אודי מיהר והתכופף לעזור באיסוף: ריח של קפה. נרתיק משקפיים, כובע, תיק כלי רחצה שקוף, צרור מפתחות, פנדה פרוותית, ליפסטיק, ארנק אדום, כדור סקווישי, כמה טמפונים, איי ליינר, מחברת, פינצטה. הבחורה הרימה אליו עיניים גדולות חומות. "היי! תודה. אתה-?" "אודי". "נכון! החדש. היי! שחף. מטפלת בדרמה", היא לחצה את ידו ביוזמתה. רבקי עמדה והתבוננה בהם. "לא לקום! ראש למטה!" קרא מישהו. אודי הספיק לראות שהוא עונד תג עובד בטרם גמא את המרחק מדלת הכניסה וזינק מעליהם כמו אצן מעל משוכה. "איתן!" צחקה שחף, "בגללך לא נגדל". "בוקר. אני איתן. פסיכיאטר", והביט בשעון, "הרפורט מתחי-היל" הכריז, "סי יו בפנים. שחף, תגידי לחדש שאסור לאחר לרפורט.". איתן התקדם פנימה בצעדי ריקוד, התחרט, הסתובב וחזר אליהם: "תיקון! מותר לאחר, אבל אז אתה חייב לומר: 'איחרתי כי עשיתי סקס'". עווית של חיוך עלתה על פניו של אודי. איתן נבלע במטבח. אודי ושחף המשיכו למלא את תיקה במרץ. קול רדיופוני שאל בשקט מהכניסה: "שׁוּ, רבקי? את לא בהסתכלות?". אודי הרים את מבטו. זה לא היה איתן: הרדיופוני היה גבוה, מסותת, שיער קצר, מלח-פלפל. נראה כמו קצין בסיירת. רבקי אמרה, "זה לא עד אתמול, דוקטור קובי?" (שחף לחשה לאודי, "זה קובי, סגן מנהל המחלקה"). "די עם ההצגות", אמר קובי הרדיופוני, "דיר באלֶכּ את עוברת את הקו. רבע לשמונה, בשמונה את על פיג'מה או שאני מאריך לך את ההסתכלות בעוד יומיים". רבקי הלכה פנימה לתוך המחלקה בצעדים קטנים. "מה, שחף?" קובי סגן מנהל המחלקה הסתכל עליה ועל אודי מלמעלה. "וסבאח אלח'יר גם לחדש. יאללה, תתאפסו. רבע שעה לרפורט". "זה קורררה..." "תעזור לי לקום", שחף אחזה בידו של אודי שמשך אותה. "תודה!", הקשיתה את גבה והביטה בכוס הריקה שבידה, "אוף, הלך הקפה. הנה המטבח", הוציאה מפתח, "בוא ניקח תה בִּמקום". "אני שותה רק תה", אודי אמר. "מזלךָ. פה קפה זה זהב". שחף הושיטה לו כוס קלקר עם תה שחור של קופת חולים. "אני אעשה לך סיור?" היא לא חיכתה שיענה: "משמאל השירותים. תחזיק לי ת'דברים, אני חייבת להשתין". כשיצאה, נכנס אודי לשירותים, לא לפני ששחף אמרה לו, "הייתי יודעת, הייתי אומרת שתיכנס לפניי". למה התכוונה? אודי יצא מהשירותים והסיור התחדש: "מימין המזכירות. תקוה", שחף סימנה מירכאות באצבעותיה, "'רכזת המחלקה', היא מעדיפה את זה על 'מזכירה' וחשוב לשמור איתה על יחסים טובים". הם חלפו על פני המזכירות ועל פני לוח הודעות ותודות ממטופלים ומשפחותיהם. "אתה רואה את המרצפות האדומות? זה הקו של ההסתכלות. מי שמסוכן לעצמו או לאחרים, אסור לו לחצות אותו. והנה הלובי". בלובי ישבו כמה מטופלים מול תחנת האחיות. שחף נופפה לאחים ולאחיות שהתרכזו מעבר לזכוכית: "זה אודי, החדש, תעשו יפה שלום! תכיר, זאת תחנת אחיות, ידועה בשמה האקווריום". חלק מהמטופלים הסתכלו בטלוויזיה שנתלתה מזרוע שהשתלשלה מן התקרה. מטופלת בפיג'מה ישבה ומלמלה משהו בקול שקט. מטופל בשנות השלושים חצה את הלובי בצעדים מהירים ונבלע במסדרון העגול. "זה ג'רמייה פלטשר", שחף אמרה, "הוא היה מדען באם.איי.טי. עד שהרבנים" – שחף הקישה באצבעה על מצחה – "סיפרו לו שהוא גלגול של חוני המעגל, ומאז הוא עשה עלייה ומצייר מעגל בהליכה שלו כדי למנוע אסונות. הוא לא רוצה להשתחרר ולא ממהרים להיפטר ממנו – מאמינים פה שביום שהוא ייצא, המחלקה תתמוטט. כדור הארץ יפסיק להסתובב". אודי חשב ששחף מתבדחת, אבל היא לא חייכה. הוא חיפש במבטו את רבקי, המטופלת החרדית. "סליחה", ניגש אליהם מטופל, "אפשר לקבל בבקשה עט?". אודי שלח יד אוטומטית לכיס השמאלי בחולצתו אבל שחף הניחה את ידה על שלו מבלי להוריד את מבטה מהמטופל. "לוי, אם אתה צריך משהו, תבקש באקווריום, אתה יודע איך זה". "מה?", לוי אמר בעלבון, "עט!". "מצטערת", שחף ענתה. וכשראתה את מבטו של אודי, אמרה, "תתרגל, זה מחלקה סגורה, אי אפשר לדעת כלום. לוי הזה, צדיק-צדיק, הצית פעם אוגר במחלקה". אודי ניסה לגרש את התמונה של המכרסם המסכן שעלה בלהבות. שחף קראה את מחשבותיו: "אוגר זה המִתקן לכביסה".
כשהיה בסטאז', חלה אודי בשפעת בדיוק כשעמד להתחיל את תקופת ההתנסות הקצרה שלו בפסיכיאטריה. כשהבריא שובץ לנוירולוגית. מנהל המוסד שראיין אותו לא התרגש מהדילוג הזה. הוא כן שאל את אודי מה הכי מפחיד אותו בעבודה במחלקה סגורה ואודי ענה "אלימות"; התשובה הזאת נשמעה לאודי טוב יותר מלומר שהוא נגעל מהמחשבה על חולים שמורחים חרא על הקירות. לא שמנהל בית החולים הקשיב במיוחד: "שויְן. אם אתה אוהב לבוא בבוקר לעבודה ולגלות שפתאום הגיע אחר הצהריים – מחלקה סגורה זה בשבילך. כן, וכל השיחות פה מוקלטות, גם זאת. לא באמת. אבל היא מצולמת. לא, לא באמת. בדיחה! הא-הא". אחרי השיחה עם המנהל ("הרופאים קוראים לי דוב'לה, אני תמיד אוהב לומר שאנחנו פה א-מישפוחֶה"), הפנו אותו ממשאבי אנוש לתדריך אצל דובי הקב"ט, משם לחיסונים אצל הרופא, דוקטור דב, וממנו לדב, המנהל האדמיניסטרטיבי. "אני יודעת", חייכה אליו זהבית האחראית לשיבוצים, "עשינו הכל כדי שיהיה לך קל לזכור את השמות".
אודי ניסה לשנן את שמות אנשי הצוות: שחף – מטפלת בדרמה, קפה שפוך; איתן – הפסיכיאטר שקפץ מעליהם, 'איחרתי-כי-עשיתי-סקס'; קובי סגן מנהל המחלקה, קצין הסיירת הרדיופוני. גם רבקי קפצה לו לראש, למרות שהיא לא בצוות. אה, ותקוה המזכירה, כלומר הרכזת. שחף ניערה אותו משרעפיו כשזקרה את סנטרה כלפי מטופלת מבוגרת שישבה בפיג'מה מול האקווריום: "זאת לאה, מייעדים אותך להיות המטפל שלה". אודי ניגש אל לאה, התכופף והציג את עצמו. לאה מדדה אותו מלמעלה למטה ואמרה: "אני מלכת אנגליה ואתה הבן של היטלר!". אודי פתח את פיו; סגר אותו. "וכאן המשרד שלך", שחף משכה אותו משם, "אתה תחלוק אותו עם הפסיכולוג. תיכנס, תשים ת'תיק ותבוא לרפורט, בחדר של איתן." היא הצביעה לכיוון הדלת שכתוב עליה 'ד"ר איתן טישלר, פסיכיאטר', הסתכלה בטלפון שלה, "אני צריכה לענות לווטסאפים".
כמו ילד שמכסה את ראשו בשמיכה מפני העולם, לבדו במשרד, אודי דמיין את עצמו ננעל ולא יוצא לעולם, כשהטלפון השולחני צלצל.
"חדש?" קול גברי של אישה.
"אודי".
"כאן רוּזָ'ה, האחות האחראית".
"שלום רוּזָ'ה. כן".
"היית היום בשירותים של המחלקה?"
"סליחה?"
"א-יי-תָ אָ-יום בשירותים של המחלקה?"
"אה... כן,"
"מתי?"
"א-ני לא זוכר", מבט לשעון, "לפני כמה דקות?"
"אם אני אתפוס את מי שריסס שמה מסביב, יו, יו, יו."
"אני לא חושב שזה הייתי אני".
"אה. יכול להיות שזה השיפוצים של החדר עישון. אני אעלה אותם על טיל! טוב, ביי". אודי נשאר עם השפופרת ביד ובהה בה. הניח אותה. הוא ערך ספירת מלאי חוזרת: שחף, איתן, קובי. תקוה. ועכשיו גם רוז'ה, אחות אחראית, מי-שריסס, יו-יו-יו. מישהו סובב מפתח בדלת ופתח אותה. איתן, מחייך: "תתרגל, דלת סגורה פה זה הזמנה לפתוח. רפורט אצלי בחדר".
כמה אנשי צוות הצטופפו מחוץ לחדר של איתן לקראת הרפורט. איפה שחף? מישהי החזיקה ערמת דפים וצעקה מחוץ לחדר אל תוכו: "נמאס לי, אני מתפטרת!". שחף הגיעה עם כיסא בידה, הושיטה אותו לאודי ועשתה עם השפתיים 'תקוה'. "כמה אני צריכה לומר לכם לא להשאיר מסמכים במכונה. אתם גומרים לצלם, תוציאו את המקור. מה הועילו חכמים?!" תקוה התנשמה, "מה הועילו חכמים?!". מבטה פנה בחדות לאודי שהחזיק בכיסא: "אתה. אני כועסת עליך." אודי שאל אוטומטית, "כבר?", שחף התחילה לצחוק, תקוה המשיכה, "לא עברת במזכירות לסיים את הטופס טיולים. אחרי זה על מי צועקים? על מי צועקים? נ-כון". איתן הגיח מאחורי תקוה וחבט בכוח בישבנה עם קלסר קשיח. תקוה קפצה: "תתנצל! זה הטרדה!". "כן, איתן", צחקה שחף, "אותך למי-טו!". איתן, בפוקר-פייס, אמר, "זה לא הטרדה, זאת אלימות לשמה. תבדקי. וגם", נופף בקלסר, "מי אמר לך שזה אני?". תקוה נשפה בכעס וחזרה לאודי, שהיה כנראה החוליה החלשה מבחינתה: "אתה. תיכנס אלי אחרי הרפורט" ויצאה בבום מהחדר. "כן, אודי, חשוב מאד שתיכנס אל תקוה", לחש איתן בקול והשתחל בין הכיסא לדלת, פנימה אל תוך חדר הרפורט, ואחריו שחף. אררההה! השאגה התקרבה אל אודי בשעטת רכבת ואיתה לוי בקצף על שפתיו דוהר בעט שלוף לדקור את אודי בעין כשקובי מגיח וחוצץ ביניהם ומניף את ידו החמושה של לוי באוויר שפולט 'איי' קצר בעוד העט נופל לידו הפנויה של קובי ולוי כמעט נוגס בפניו של אודי לפני שקובי מסובב את זרועו של לוי מאחורי גבו ומרחיק אותו מאודי. ארבעה אחים הגיעו משומקום, שחף ואיתן יצאו מהחדר לראות מה קורה וקובי אמר לאחים כמו שדרן רדיו שמציג את שם השיר הבא: "איזולטור". שחף הניחה יד על כתפו של אודי, "אתה בסדר?". אודי, חיוור, הנהן. קובי המשיך, "לקשור רק אם הוא משתולל, לא צריך פה את קרן נויבך על הראש". אודי ניסה להסדיר נשימה, שאל את שחף, "מה זה איזולטור?". "חדר בידוד. מאז שנגמרה הקורונה לא משתמשים בשם הזה יותר. אבל אתה בסדר?". "זה קורררה...". הרפורט התחיל.
בערב, בבית, הזמזום לא עזב את אוזניו. כמו טיניטוס. מוכנע על ידי כוח הכובד, אודי ישב על כיסא במטבח, בטוח שלעולם לא יצליח לקום. מבט בשעון גילה לו שמיקה אמורה לחזור הביתה כל רגע, ואודי גרד את עצמו וקם במאמץ להרתיח לה מים לתה. הם לא שכבו יותר מחודש. הוא הבטיח להיות סבלני. מיקה רמזה שאולי זה וגיניסמוס. הקול שלה מהמדרגות הבקיע את איוושת הזמזום החוזר ומזדמזם באוזניו: "נו, כאילו, דה? מה שייך נירוונה וגיל הזהב? כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. לא, זה אין לתאר! עכשיו, באחריותךְ" נכנסה הביתה באדרנלין, קוקו בלונד מתוח, אוזנייה, מפילה תיק לכיסא, מבט חטוף לאודי, "ב-אח-ר-יו-תך, להשיג בסיסט לאירוע של מחר. זה הרכב רוק, כן? רוק. גיטרה-בס-תופים. לא מעניין אותי חולה מה חולה. לא מעניין אותי. מה לא ברור? בסיסט, מחר. סוגרת. ביי". תיק לרצפה, התיישבה בבת אחת, כופפה את ראשה אחורנית והחזירה אותו בחוזקה קדימה, הקוקו שלה הצליף באוויר.
אודי קרב אליה את הכוס: "תה, מיקה".
"אה, לא, אני אשתה אני אקום לפיפי כל הלילה".
אודי ניסה מזווית אחרת: "ואיך היה היום שלך בעבודה?"
"אוח, אל תשאל. בית משוגעים".
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
