בלוגים | תחרות הסיפור הקצר: מילים כדי לומר זאת

רודנסקי | שבתאי מג'ר

שבתאי מג'ר | 16/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אמרתי לרודנסקי שמה שהוא מבקש עלול לעלות לי בחיי. אך הוא צחק ואמר שככה מתחילים סיפורים גדולים. אמרתי לו שיתבייש והוא שאל למה. ואז אני שתקתי יותר מדקה. ואז חזרתי על המילה למה בטון של שאלה והוא הופתע כששמע אותי אומר "כי אתה מבטל בבת אחת את כל מה שאני מאמין בו וחושב את עצמך לגאון גדול שיכול לקבוע לאנשים לאן ילכו ומה ישימו בצד ומתי לשכוח ממה שנמצא אצלם במחשבות, ואתה שואל למה?" הזעתי, והוא ראה את זה. רק אז הוא התיישב. הוא אדם גדול. קשה לי לתאר אותו כי הרגשות מציפים אותי, ואז אני לא רואה בן-אדם אלא כוח שבא לטשטש אצלי את החיים. שנינו במטבח, הוא יושב ליד השולחן ואני עומד. קודם אני ישבתי. עדיין לא הגשתי קפה, ואני לא זוכר אם יש עוגיות במקרר. האור חלש. המרחק בינינו קצר, ושותקים. אני לא בטוח שרודנסקי זה השם שלו. הוא נראה לי דמות מתסריט שתפקידה למצוא אנשים ולבלבל אותם.

יש לנו היסטוריה יחד, אני מכיר אותו לא מהיום, אבל אני תמיד הרגשתי כלפיו איזו חשדנות, ולכן לא התקרבתי מידי. בכל זאת יש בי חיבה אליו, והוא גם לימד אותי כמה דברים, אבל קול פנימי תמיד הציע לי להיזהר ממנו. עכשיו הוא יושב, נראה עייף, ואני מציע קפה. הוא לא עונה, אז אני ניגש לארון מימין, מוציא צנצנת קפה ומרתיח מים על הגז. הוא שותה בלי סוכר, אני עם כפית שטוחה. נרגעתי. הדלקתי את האור השני ושמתי לב ששָׁקט מאוד בבית. בדרך כלל יש מוסיקה. חשבתי מה מתאים עכשיו. בעבוע המים שהתחילו לרתוח קרא לי לכבות את הגז ולהכין את הקפה, ואז הבחנתי שרודנסקי מת. קלטתי את זה במכה, בלי לחשוב אפילו. עמדתי עם שתי כוסות הזכוכית הקטנות בידיים והבטתי בו, וידעתי שהוא מת. המחשבה הראשונה הייתה איזו מוסיקה לשים, ואחריה למי להתקשר. ואז חשבתי מה הוא בעצם רצה ממני, רודנסקי, וממה כל כך נבהלתי, ואיך זה שבדברים שאמרתי הרגתי אותו. כאן חייכתי טיפה, אבל זה הרגיש לי מריר, ובתנועה אוטומטית לגמתי מן הקפה שביד ימין, זה עם הסוכר.

כמה שעות קודם, בבוקר, הוא כבר היה כאן, רודנסקי, ושאל למה אני מתנגד ולמה אין בי הבנה שמה שהוא מציע יכול לעזור להמון אנשים. אמרתי לו שאני פוחד, וגם שאני לא ממש מבין מה הוא מציע, ושבכלל, מאז שאני לבד, אני מתרחק מהרפתקאות. בבוקר הוא לבש מעיל אדום ודיבר יחסית בשקט. אמר שאין כאן שום חידה ושהשאלות שלי מתאימות לילד, ולמה שלא אתן בו אמון. ואני שאלתי "אמון במה", ולמה שאתן אמון, ממתי הוא תופס אותי כזה מאמין. והוא אמר שהוא מכיר אותי מצוין ושהוא מומחה בלהכיר אנשים ותמיד מדייק, אז למה אני כל כך עקשן במקרה הזה. חשבתי עכשיו על השאלה הזאת, ולמה במקרה הזה התעקשתי. בבוקר אמרתי לו שאני לא מרגיש עקשן, אלא פשוט שומר על עצמי ועל החיים שעוד נשארו לי, ולמה הוא לא הולך לחפש מישהו אחר, מה ההתלהבות שלו להיצמד דווקא אלי, הוא לא רואה שאני עייף? הוא צחק ונראה מגוחך במעיל האדום ובנעליים החומות. בשיחת הטלפון יומיים קודם הוא נשמע רציני מאוד וסיפר שקיבל המלצות עלי, שאני הכי מתאים. זו לא הייתה הפעם הראשונה. כבר קודם הוא שלח רמזים, אבל בטלפון לפני יומיים נשמע שהוא מחזיק איזה סוד מסתורי ודיבר על המלצות. אני שאלתי ממי, והוא אמר שאת זה הוא לא יכול להגיד בטלפון, אבל שאחשוב קצת ובטח אדע ממי, או שאתאפק בסבלנות עד שניפגש. ואני לא ידעתי מושג ממה שהוא מדבר. עכשיו עולה לי במחשבה אפשרות של אדם שהכרנו שנינו מזמן, ואישה ששנינו פגשנו, לא זוכר את שמה, היה לה ילד, גבוהה, מאוד נחמדה, בילינו כמה פעמים, פעם או פעמיים הייתה עוד חבֵרה שבאה איתה. אחר כך היה ריב גדול, קרה לה משהו, ויותר לא ראיתי אותה. אז למה אמר לי רודנסקי בטלפון שאזכר במשהו לא נעים שהיה, ושלא אשכח כמה זה היה חשוב ובעצם הציל אותנו. מוזר, אף פעם לא חשבתי עליו כעל חבר, אבל הרגשה של חמימות כן הייתה לפעמים, ועכשיו הוא מת פה אצלי, ואני עם שתי כוסות קפה בידיים, שלו מלאה.

- פרסומת -

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

"אז מי אתה?" הוא שאל אותי "מי אתה, ולמה אתה כל כך בטוח שמותר לך להתעלם?" הוא שאל את זה בקול קשוח, שבועיים או שלושה לפני הטלפון שדיברנו שלשום. "להתעלם ממה?" אני די התעצבנתי, "ומה אתה בא ומכניס לי הפתעות". הוא אמר אחר כך שאני לא שם לב למה שקורה אתי, ושבניתי לי חיים מצומצמים, שבהם אני מכניס מה שחשוב לי, וזה לא הרבה, וכל השאר מיותר או משעמם, "ומה קורה לך" הוא שאל. "ומי אתה חושב שאתה?" אני שאלתי. "בא עם רעיון מטורף ומשוכנע שאני האדם היחיד שיכול לעזור, ושאני אפילו חייב. חייב למי? תגיד!" אמרתי לו, והרגשתי שאני מתאמץ להסתיר משהו, אבל המשכתי: "מה אתה רואה בי שאני לא רואה, ומה נותן לך את הזכות לחשוב שאתה יודע יותר ממני?" וכבר לא הייתי לגמרי בטוח. ואז הוא סיפר דברים שאני ממש נדהמתי, והייתי צריך להתאמץ להשתכנע שהוא מדבר עלי. נתתי לו לדבר, כי הרגשתי שהוא מחזיק בהוכחות ושמבחינתו הוא בטוח שהוא צודק. אז המשכתי לשמוע. היינו בבית קפה, לא יכולנו לצעוק, אז דיברנו בהקטנה של הקול, וזה נראה כמו דיבור על סוד. הוא החזיק תיק חום על הברכיים ולא הוריד ממנו את הידיים. הופתעתי מאוד מזה שהוא אמר כל הזמן שהוא מדבר עלי, "כן, עליך אני מדבר, מה אתה עושה את עצמך?". עם הדברים האלה ישנתי כמה לילות מאוד לא רגוע. חיברתי תמונה לתמונה וניסיתי לראות את עצמי בתוך כל מה שסיפר רודנסקי, ולא הצלחתי. אבל זה לחץ לי. נדמה לי שאפילו חלמתי משהו בְּעיר עם מים, אני עומד במרפסת, למטה תנועה של אנשים, ומוסיקה, וכל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, ואז הכול נעצר. כולם מסתכלים למעלה, אלַי! ושקט. אני מסתובב להסתכל פנימה אל החדר, אין שם כלום, חשוך, וחוזר להסתכל מהמרפסת למטה, אוטובוס נוחת מהשמים, לא ברור על מה, והכול שקט ועומד, ואז נעלם. רודנסקי אומר לי "נרדמת, או מה?" ואני לא מבין מה האיש הזה מחפש.

הוא פתח את התיק והוציא כמה צילומים ושקית חומה. "אתה רוצה שאפתח?" הוא שאל, "או שתיזכר לבד?" הוא היה אז מאוד חי. ואז נזכרתי, שנייה לפני שבאה המלצרית לשאול אם הכול בסדר, בטיול שעשינו לפני כמה שנים, נעמה ואני, בהרים, ושם פגשנו באופן מפתיע את רודנסקי ומי שהייתה אז אשתו, נחמה. היו לו סידורים באזור, הוא אמר, והציע לשתי הנשים לחכות לנו בלובי, והוא ואני נסענו כמעט שעתיים בלילה.

"אתה רוצה לראות?" שאל לפתע רודנסקי. אמרתי שלא, והמלצרית הייתה נבוכה ושאלה ממה אני לא מרוצה. רודנסקי אמר לה תודה ושהיא יכולה ללכת, והמשיך להסתכל עלי בלי למצמץ. אני מנסה לזכור אם הייתי סקרן או פשוט משותק. רציתי לראות ורציתי לקום וללכת. הנחתי את שתי הכוסות בתוך הכיור והתיישבתי. הסתכלתי על רודנסקי והתחלתי לבכות.

הזדקפתי כאילו התביישתי בפני רודנסקי שראשו מונח על השולחן. קמתי בתנועה חדה והתחלתי מזמזם נעימה מאחד המערבונים הישנים וחשבתי מה לעשות. תשע וחצי בערב, קולות ורחשים עולים מהדירות השכנות ובי מתבררת ההכרה שאני חייב פה משהו לרודנסקי ושעלי לפענח כאן איזו תעלומה. אבל כרגע מונח איש מת אצלי במטבח, מחשבות על בדידות מציפות אותי ומשום מה איזו תנופה מתעוררת בי, ורצון לפעול, להשתתף בעניין הזה, שרודנסקי הביא אלי בכל כוחו. צלצלתי לבטי, שהייתה מיודדת עם רודנסקי והתכוונתי לספר לה שהוא אצלי ושהוא איננו. איך שענתה וזיהתה אותי, שאלה אם הוא אצלי. עניתי למה היא שואלת והיא אמרה כי בשבועות האחרונים הוא לא מפסיק לדבר עליך והשביע אותי שלא אדבר עם אף אחד על זה, ושכבר שעות מאז שדיבר איתה בטלפון וקבע שיבוא אליה אחר הצהריים, מיד שגומר אצלך. "מה גומר אצלי" שאלתי אותה בקול שיש בו קצת רוגז וקצת בהלה. היא השתתקה כאילו פלטה משהו שלא הייתה צריכה להגיד, ואני הסתכלתי על רודנסקי. "בטי", אמרתי, "על מה את מדברת?" היא אמרה סליחה ואמרה שהתבלבלה ושאין לה מושג. "בטי", אמרתי, קצת יותר מתרגז אבל שומר על יציבות, "את מוכנה להגיד לי בבקשה מה קורה?" "אני מרגיש שמשהו קורה, ושאני פה בתוך סיפור. אני לא רוצה עוד הפתעות, בטי" אמרתי. היא התנשפה, ושאלה: "תגיד לי קודם איפה הוא". המשפט הזה זרק אותי פתאום לראות אותה ואותו עומדים מולי ומול נעמה, שניהם במעילים לבנים, ומבטיחים ששוב זה לא יקרה. "זה לא יקרה שוב. הבטחה ומילה של אמת. זה לא יקרה". "אנחנו נהיה כמה שתצטרך" אמרו גם. אז לא הבנתי מה הקשר ביניהם ולא הבנתי כמה היא משפיעה עליו. לא הבנתי למה הוא מסכים לכל מה שהיא קובעת, ובכלל לא ידעתי עליה הרבה. הוא אף פעם לא סיפר. הוא גם לא אהב אותה במיוחד. זה היה מפתיע שכך הוא קשור אליה. ואז היה לי ברור שהיא יודעת. השתיקה שלה וההתנשפות שלה שהפסיקה אמרו לי שהיא יודעת שרודנסקי כבר לא מסוגל. שהוא בא כדי לגמור משהו ובגלל שהיא שומעת אותי היא מבינה. ואז היא שאלה בשקט "מה עשית לו"? שתקתי. ואז סגרתי את הטלפון. כיביתי את האור השני שהדלקתי קודם. לבשתי מעיל. פתחתי את הדלת. יצאתי אל חדר המדרגות וסגרתי את הדלת ונעלתי במפתח.

- פרסומת -