עכבישים | אורי מחלב
אורי מחלב | 20/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
סוף דבר- נזילה.
יושב מהורהר מול מסך מחשב בחדרו במרתף. עובר אורח שהיה מזדמן חולף, אפשר שהיה טועה לשער כי הוא שקוע עמוקות, ואפשר שמתמקד בדמותו המשתקפת מרצדת מתחלבת אל תוך המרקע, בתערובת תאורה ניאונית ואפלוליות. מוקף היה תערובות של ניחוחות ישנים וחדשים שעולים ממאות הדפים והספרים, הפזורים ברחבי המרתף במין ערמות, המטעות את הנכנס בכאוס- אבל למתי מעט מהמבקרים שנכנסו ויצאו ובעיקר לצעירים שבהם שהיו גם חדי העין, ניכר גם שיש כאן הסתרה מכוונת של סדר מוקפד ואישי מאוד. ברקע מתנגנת נעימה קלה של מוסיקת ג'ז וקולה המעט מחוספס בטעם ארל גריי- ברגמונטי של מלודי גרדו. כבר כבן 60. שלומי יליד הארץ להורים עולים מפרס. נולד לאמו מרסל בשנתה ה39 וזו עוד הזדרזה לה והולידה את ענתי כ- 10 חודשים אחרי לידתו שלו ועוד שנה וחצי נוספות חלפו על שהופיעו להם התאומים קובי ואבי. נולד במעברת דימונה כבנם השלישי של מרסל ואלבר, צעיר מסימה הבכורה הגדולה ממנו בעשור שנים ומדוריס הגדולה ממנו בחמש שנים. מול המחשב כאן הוא מהרהר מגלגל לעצמו לחלל את הצמד "שלומי מדימונה". מדגיש די-מונה. שכן בהחלטה מודעת וביתרת חייו, מאז עזיבת בית ילדותו ועם גיוסו לצה"ל, התאמץ לסגל לעצמו הרגלי ניתוק ופליטות כלפי בית ילדותו. היה מטיל על עצמו מסך של שכחה. כעין חומת שתיקה- שכאילו היה מדובר בזמן אחר בנוף אחר שמעבר לסמבטיון דימיוני. כזה שמפריד בין חושך לבין אור, שם מעבר הרי החושך. כשמוזכרת באקראי היתה לידו שמה של עיירת לידתו וילדותו היתה עולה בו מרירות דקה ועצבות. וסיגל לעצמו שבטעות נולד לנוף אחר לא שייך, זר ולא מוכר. אחותו הבכורה- סימה הלכה לעולמה לפני שנתיים ממחלה קשה. אהבה גדולה שררה ביניהם. סימה אמצה את שלומי כמעט משהגיח מרחם אמו. הוא היה "שלה".
היא ידעה את שלומי מרגע שלהגיח לעולם ללא מילים. היא ידעה את צחוקו ואת בכיו. פעמים ידעה ממרחק ופעמים התנבאה והתגשם לה. והיא היחידה שידעה את סודות נחמתו. כאילו היתה רק לה הזכות השמורה ליחידי סגולה גישה אל ליבו, אל נפשי נפשו, אל זרותו. ונדמה שסדר הבריאה השתבש והוא נולד לסימה רק באמצעות רחם אימם מרסל. ימים שהיה חוזר נרעש או עצוב, די היה להם במבט חטוף והיה ממתין לשעת כושר כשסימה סיימה את עבודות הבית הרבות והצטנן היום. והיום החם שסיים להעיק במהלך של משב רוח קל שהגיח מפאתי המדבר, כאילו הטעים בפעמון נסתר שזהו, זה זמן הרחמים על הבריות שנאנקו משעות הבוקר תחת עולו. ואפשר היה להם שעת חסד לזמן קצר של ערב כהה ללגום מעט מין הקרירות שהוצעה במשורה ולהשיב נפש. סימה ושלומי היו אז מתיישבים כמו במין שארית וסיומת של טכס קדום על ספסל האבן העתיק שנדמה שנותר עבורם כאן עוד מימי ביקור המרגלים. החצר הגדולה הצהובה חומה, מעושבת הייתה בעקצוץ עיקש כאילו לועגת בירקרקותה כלפי האדמה היבשה, האבקתית, החרבה. והעשב- מתעתע מתנענע עם הרוח בהתלטפות יבשה ואפרורית. העשב גם הקיף את הספסל, שאין מי שזוכר איך וכיצד הותקן, ומדוע זה פנה דרום מזרחית, כצופה אין סופי אל הבאים מהמדבר. וסימה אז הייתה מטכסת-מכינה תה בכוס זכוכית עבה וגבוהה ועם לימונית ונענע והיו שותקים לגימה, ועוד אחת, והייתה בדרכה כאם, אחות ומאהבת- נאנחת ומחבקת ומנחמת בשקט גמור. ושיחתם התרחשה מאליה ובשתיקה, כאילו ידעו שהמילים שהציצו ממעמקי נפשם, נמנעו מלהגיח לתוך החלל וללבוש צורה, שמא ישבשו את זכות הרגע, שמה יפרו את הטוהר. והשקט קלח וסיפר לה ללא מילים את קורותיו ושוחח והסתיר דמעה של מכאוביו פחדיו וזרותו. זרותו שהוסוותה כל חייו הצעירים ובוגרים גם מזוגתו גם מילדיו -ובכישרון רב. סימה הסתיר את סוד מחלתה מאחורי שקיפותה, ושלומי הסווה כעשב בחצר את עוצמת אחיזתם של שורשי אחרותו. הסתלקותה של סימה הותירה בו חלל. וגעגוע ללימונית ונענע ולגימה ושתיקה הותירה אותו בכווץ יתמותי עוברי.
ספה
שלוש שנים קודם חלם חלום. בחלומו הוא מצוי בדירה מרווחת שקירותיה מכוסים בעבודות ציורים ותצלומים רבים. הדירה נעמה לו מאוד והיה בה ניחוח ביתי ומוכר. חלל חדר האירוח פנה למרפסת רחבה והחלל היה מזמין פנים ומואר. בחלומו וכאילו בטבעיות לא שייכת ומטרידה, נח לו במרכז החלל, אחר כבוד, טייפ פיליפס האפור של בית ילדותו. מהרמקולים הבנויים בקדמת המכשיר המגושם, נחלץ בוקע קולה החמאתי החלוד ומצוחצח בו זמנית של הזמרת פיירוז הסלילים המיושן. לימים, באחד מביקוריו הקצרים בברלין, לכששמע את קולה מתנגן באחד מדוכני ממכר מזון מהיר, התעורר בו משהו והפתיע את עצמו בפנייתו למוכר ובשפה הערבית, שפה שהכיר מילדות שהסתייג כל חייו לדבר בה. מה רבה הייתה פליאת ושמחת המוכר החביב לזיהויו המהיר של הלז את הזמרת האהובה והידועה. כל הזמן, חשב לעצמו, חשבתי שהפסקול לא מתאים. פס-הקול מעולם אחר- מוטמע בתוך האחרות שבו. פס קול שנצרב ונדחה והושלך מתוך עולמו או התגלגל לתוך פנטזיות נקמניות של קלקול מכוון במכשיר. פנטזיות שדחה את מימשן, שכן בסתר ליבו ראה גם את שמחת ודמעת האב שנשק וחבק את געגועיו וילדותו שלו באיספהן עיר לידתו. בחלומו- לא ידע מה מעשיו בדירה זו ואיך הופיע כאן ולשם מה. ידע שהמידע יוזרם אליו טיפין טיפין כהיזכרות הדרגתית כיקיצה מחלום תמוה ומטושטש, כשכל מהלך שרירי בגופו מצליל את תודעתו ומבהיר לו את עדשת זכרונו. תנועה ראשונה והזכרות שהגיעה לכאן בעקבות ספה. הגיע לכאן בשליחות זיכרונותיו מספת ילדותו . נזכר, שבילדותו, כשהגיע לפרקו החליטו הוריו שגדל וזקוק לפינה משלו ולהפרידו מחדר הלינה המשותף בו לן עם אחותו. אביו שהיה איש שקט רך, בעל עיניים חומות עמוקות ובענייו כעין ריצוד כחלחל-כסוף מהול שמחה ועצב. עגול פנים ואוהב היה בדרכו המעשית. התקין לו כמעשה אהבת אב לבן, מעין מחיצה מחופה בזכוכית חלבית שהפרידה כרבע ממרפסת ביתם והפכה רבע זה לחדרו עולמו. עוד באותו יום פרקה משאית ספת נוער נפתחת שרוחבה המושבי היה כאורך אמה אחת ובמשיכה אחת נפתחה למיטה. בד הספה המתקפלת עשוי היה מחוספס וגס ובצבע ירוק צמרי מנומר בפסים שחורים עדינים. ארוג בנוקשות ספרטנית מעל מסגרת העץ ובתפרים גסים. המסגרת הייתה המותקנת בתפס מחליק מעל ארגז מצעים תומך הבוהק מפורמייקה מבריקה מאוד בגוון עץ האגוז. ולאחר כבוד הגיעה איתו גם ספריה שהותקנה על קבי מתכת ארוכים מרצפה עד תקרה ומכתבה בעלת שתי מגירות ושולחנה היה צף בין הקביים כמו גם המדפים שהותקנו עליה. שכשהספה נפתחה היה צריך להצטמצם במרחב שהלך ונסגר כמעט כולו בין קצה הספה לבין המכתבה הצפה ובמין הרגל לולייני היה מדלג למה שברגע של משיכה אחת הפך למיטתו . המרחב הצפוף הזה היה לו לחדרון נסתר ומוגן ויקום שלם ומואר. כאן חלם ולמד וקרא וכתב.
סימה
דקה היתה סימה. דקה ושקופה. כעין חשופה פנימיותה היתה לציבור מפאת דקותה. שלומי ידע שדקותה ושקיפותה לא רימזו על חוסנה- שגופה ובעיקר נפשה היו סרוגים מרשת קורי העכביש שדקותו הפוכה מעוצמתו וחוסנו. ונדמה שכעכביש היתה מתנהלת מתהלכת מרחפת כך כהילוכה בין הבריות ולמעשה מעל הבריות במהירות כמעל רשת סמויה. היתה מהדקת פה ושם אורגת אך לעולם לא נארגת. גמישותה וחוסנה ודיוק הילוכה זה הותיר אותה אוחזת ולא נאחזת וחופשיה.
לואיז
כשנה אחרי פטירתה הזדמן לשלומי התגלגל בדרך אקראי לתערוכתה של לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב. לשמע רעש זמזום טורד המנוחה, שהקיף והציף עם כניסתו אל חלל התצוגה, כאילו חושמל בנחשולים עצומים בגופו. חש את חומם של ורידיו, את סערת ליבו, את זיעתו הגוברת. מגמגם וכושל מעט בהילוכו נמלט מהחלל והתיישב בפואייה. מנשים את עצמו בהדרגה. באחת נזכר שאחרי הסתלקותה של סימה בחלום חד פעמי. בחלומו מופיעים שני עכבישים. עכבישי ענק היו, מאיימים במראם, רוקדים ומזדווגים בכעין מופע עוועים קדמוני -מפתה סוחף מתקרב ומתרחק. וחלומו זה- החד פעמי, הטיל, להרף העיין של פיסת לילה יחיד, את צילו הבלתי נראה. כאילו נאחז נספג בו לעולמים. ובחלומו נטרף -מטולטל עד שחש לכדי מאבד את שפיותו וביקש את להשיב את נפשו. ולא הרפה והיה שב וחוזר -נאחז ונלכד, עד שבמאמץ רב הצליח להתרומם ולהניח את כפות רגליו על הרצפה הקרירה. מנשים את עצמו בהדרגה.
והנה בקצה האולם נדמה אורבים לשלומי בממשות מתכתית דוממת העכבישים- עכבישי חלומותיו – ושוב בזוג. הם מפוארים, הם מחרידים, "הם מזכירים" כותבת האוצרת - את אמם הגדולה. ומשהו בעוצמה, בזרות ובמוכרות המם את תודעתו. הרעש הזה, חשף אצלו באחת, מתהומות השכחה- תערובת של פחד, צער ואובדן, ובעיקר זכרון עמוק עמום. אחכ כששבה רוחו, ושב וקרא קרא את דברי האוצרת, כאילו התבשר בבשורה לה המתין ולא ידע שממתין, אליה התכונן בקרקעית נפשו- אך השמיט כוונה זו בפסגתה המודעת. ואחותו לואיז-סימה אהובתו הושבה לרגע.
״מבחינתי, פיסול הוא הגוף. הגוף שלי הוא הפיסול שלי- בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״. לואיז בורז׳ואה.
מילותיה של חגית האוצרת הדהדו בו ארוכות "לו הייתה עימנו היום, הייתה אולי מתרגמת בעבורנו את הרעש ומשווה אותו לאי שקט פנימי שהיא חשה, תחושת איום וסכנה אורבת – פחד נטישה, פחד מפני המוות, פחד מפני הכישלון ואולי גם מפני ההצלחה, שאותה דחתה ודחקה. והפערים והערבוב בין מרחבי הזמן, מעברים בין מרחבי המודעות, בין היותו שלו, בינו ובין נשים כה דומות, כה שונות- הסעירו את רוחו. טלטל את כל שידע והכיר עד כה. שהרי כל שידע עד כה, שסימה נולדה נקיה. נטולת החתמה התקשרויות והאחזיות שהם מנת חלקם של מרבית היצורים החיים. משוחררת היתה מהזכרון והתשוקה הנוכחת או המתגלגלת המתאחרת והפוערת אצל רובינו פוערת פה של תשוקות סמויות של געגוע למגע עור למעיינות שדיים שופעות . סימה, מספרת אמא, הופיעה משם- ללא סימנים המבשרים את בואה. פשוט ככה. הופיעה. ועם בואה- כך נשבעה אמא התלווה לה זמזום עדין של בת קול, עד כדי שקולה היה נשמע, היה מתעורר אצל אימא פרץ של דמעות לשמען. ונזכרה אמא לספר מה רבה הייתה הפליאה שקולה התארך לכדי נעימה שהתחברה לה יחדיו שמקורותיהם הזכירו לחנים מצרים עתיקים משל האמן הדגול המצרי עבד אל ווההב. סימה הותירה אחרי לכתה אוסף של מאובנים שלעין אחד האדם נראו כאוסף אקראי של אבנים סתמיות. נראה שעינה היא זו קלטה את הטבוע עמוק באבן אותה זיהתה ממרחק כנץ הצולל אל טרפו בכל מקום בו הילכה. ויחסה את כל מאובן היה כאילו בכל רגע ישובו לתחייה. כאילו שייכת הייתה לשתיקת המאובנים יותר מאשר לעולמינו אנו. מיוחדת מכל המאובנים היתה אבן ענברית שהייתה בבת עינה של סימה. בכל כניסה לחדרה הייתה נדרכת וחוזרת ומאתרת את הענבר שהיה כעין אישור חוזר מטרונומי לגורלה וכעין אנחת געגוע ורווחה היתה נפלטת קלות מפיה.
"בחזיון הראווה של ההזדווגות ההורית, אני פוחדת ואני לא מוגנת — אמי עזבה אותי חסרת כלי נשק — אינני יכולה להגן על עצמי, איש אינו עוזר לי, אני אאוטסיידרית, אין לי שום עמדה או מקום בחברה". את המילים הללו כתבה אשה בסוף שנות ה–40 לחייה, נשואה ואם לשלושה בנים, אמנית מוכרת — ציירת, רשמת ופסלת".
הנזילה
מוכרח היה לעשות מעשה. קם והתקין את עצמו במהירות. נפרד מילדיו ומשלי זוגתו בחיפזון, כבמין אקסטזת רפאים גופנית הניח לגופו להפעיל את רכבו ונסע לדימונה. כיוון שלא עדכן את הוריו, מרסל אימו הייתה בעבודה, ואביו שזה מכבר יצא לגמלאות, באותה עת פשפש במחסן האגרנות הפחוני, זה שנראה כבר מראשית התקנתו כתלוי על בלימה לפני נפילה בלתי נמנעת. לשמע צעדיו המתקרבים הציץ מסנוור, משתהה, מתרגל לבוהק, מקמט מצח לעבר האורח- כלא מאמין לבדיה- המציאות. ההפתעה למראהו רשמה קמט במצחו והוסיף והעמיק חריץ של זווית אלכסונית כסימן של בלבול ודאגה. האב השקט והצנוע ידע – ידע ללא אומר כי שלומי - מאז ימי נערותו ונדודיו- סרב וחמק מביקורים מתוך הדגשת אילוצים כאלה או אחרים. ידע שבנו אהובו מקל ומכביד על עצמו באותה נשימת תירוצית. משכבר הגיע- היה מלמל על דחיפות עיסוקיו בתל אביב, מזדרז לקצר את הביקור, ולסעור צפונה.
בביקוריו הנדירים ובעיקר לאחר מותה של סימה, השתדל לנוע לבית ילדותו, דרך סמטאות צרות וחרישיות ובעיקר בשעות החמות, שאז היו הבריות נוהגים להצטופף להתגונן מקצפה של החמה, באפלולית צלה הצפוני של קירות משכנם, ולהמעיט אפילו צרכים דחופים כאלה או אחרים. באליגוריה על מעשה המרגלים – ניסה לחמוק. חמק בדרכו ממפגשים. חמק מזיכרונות. בעיקר חמק ממשקלו המכביד של צילו שלו. צל שטושטש קצרות דרך היטלי הצלליות האנכי של טורי הבתים החד גוניים. והללו מזדנבים- מוטלים לעולמים כחוליות שדרה של דינוזאור נשכח. סדוקים. נמוכי הקומה. בצבעי אוקר וסיד.
דומה ששלומי דילל את ביקוריו מטעמים רפואיים. ובעיקר את תעוקת הלב שהתעוררה בביקוריו הקצרים והדגישה בעבורו את טעמי העשב הדרומי. כאדיפוס ניסה להצפין לברוח מגורלו- לעוור את עיניו. אך זה המשיך וגדל בנשמתו. נדמה שכל ביקור העמיק את שירת העשבים כרקוויאם לניסיונות מנוסתו ("אין לאן לברוח").
ראשית דבר- אין לאן לברוח
למראה האב התמה לביקורו ומבטו הדואג - מלמל ששכח ביקורו הקודם פריט חיוני חשוב בחדרה של סימה. ידע שמוטל עיו לגלות את סודה של האבן הענברית. האבן הענברית קרצה לו מתוך הקופסה הפשוטה בה נחה מאז יום הסתלקותה של סימה. הרים את האבן והתבונן בה עמוקות, מהרהר והופך בה מכל צידה. לרגע קפא על מקומו- כשכנגד האור הבוהק גילה את שלא גילה כל ימיו. בעיבור הענבר קפא לנצח עכבישון אדמוני חוור וקטן. בתחתית הענבר חרוט היה כמעט בכתב סתרים ובאנגלית "שלך לעולמים- לואיז".
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
