התשמע קולי? | מיכל רוט
מיכל רוט | 10/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אחרי דקות ארוכות של שקט ביננו פנתה אלי ואמרה "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים".
המשכתי לשבת מולה, מול השקט שעטף אותה. תולה בה עיניים שואלות.
כן, היא אמרה, השקט הזה, פסקול של שממה, של מדבר. את יכולה לתאר לעצמך מה זה להעביר חיים שלמים עם פסקול של מדבר? את יכולה לדמיין לעצמך להתהלך בימייך עם פסקול שהוא בת-קול של צרימה כואבת של דומיה?
זה פסקול שמכאיב לי, פוצע אותי כל הזמן.
ואני מנסה לחשוב, להיזכר, בכוח אני מנסה להיזכר, מתי? מתי זה קרה לי הפסקול הלא מתאים, הכואב הזה, מתי הוא נכנס ללוות אותי בימיי ולילותיי?
או אולי יותר נכון – מתי התחלתי לשמוע אותו, את פסקול הדממה הצורמת השורטת את אוזניי, והוא הולך ומתעצם ומתגבר.
ואני מנסה לשחק עם הווליום של הפסקול הזה, מנסה להנמיך אותו או יותר נכון מנסה להפוך אותו מלא-מתאים למתאים. כן, זה מתאים. זהו פסקול של שממה שמתאים לחיים של שממה, כך אני אומרת לעצמי, בנזיפה ובתוכחה אני אומרת.
ואני עומדת בחלון וצופה לרחוב. רחוב עלוב וריק, ריק כמוני. אני מציתה סיגריה, מביטה לכלום. ממתינה. ממתינה למה? לשום דבר והפסקול מתנגן ברקע כל הזמן, צורם וכואב.
ואני נזכרת איך נפגשנו, אני והוא, שם במקום רחוק, שהיינו צעירים ומטיילים. בתוך המולה של זרים צוהלים, סביב שולחן ארוך ישבתי מולו, דווקא מולו, ככה במקרה. כמה מוזר הוא היה נראה לי בדרך המשונה שאכל, שהצ'יפס לא יגע בסטייק שלא יגע בקטשופ. כאילו שזה מה שחשוב שם בארץ רחוקה. הוא לא העיף בי מבט ולא זכורה לי מילה שנאמרה, אבל בערב למחרת הייתי השלישית אתו ועם זאת שהייתה אתו, ואיך מיד היא הפכה לא שייכת, סתם נמצאת ברקע, מפריעה, בערב הזה, הערב ששינה את הפסקול של חיי. מה היה הפסקול בערב הזה את בטח שואלת. כי אני לא זוכרת מילים. מה היה הפסקול ביננו? הוא נסע לארץ אחרת, שאל אותי - ואת לאן? הוא חיכה לי בשדה התעופה, בארץ זרה רחוקה, מוזרה. פסקול של שניים זה היה. כן, אלו היו ימים שיש פסקול רק של שניים. שניים בין הרים, בין אגמים, קרוב לשמיים.
קרוב לשמיים בלילה קר הוא אמר –אני אוהב. ואני, אני מה אמרתי?
הדרך המשיכה לקרוא לו ואני הלכתי ממנו, והוא לא קרא לי.
ואני כל כך הרבה שנים קראתי לו. רק אם הוא יבוא, חשבתי, הפסקול יחזור להיות מתאים. פסקול של שניים בארץ אהובה. אבל ארץ רחוקה פיתתה אותו כל הזמן ואני כבר לא. לא, הוא אמר לי, את לא.
ואצלי בלב ובנשמה היה פסקול של אהבה. אבל לא. לא מנגינה טובה ונעימה. אהבה מרחיקה. כועסת. כואבת. אהבה שלא יכולה.
והוא שם. ואני כאן. כאן אל החלון, מול רחוב עלוב ועצוב. ממתינה. עצובה. שממה. וכל הזמן הזה חשבתי שהפסקול לא מתאים.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
