אבנים קטנות | דורית טל

דורית טל | 15/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

א.

היא עמדה בדירה התל אביבית המשופצת שלהם ושטפה כלים. קצוות שיער דגדגו את פניה, הרימה מרפקה לגרד וסדרה ברשלנות את הקוקו מעל ראשה. עודה מנגבת ידיה ומוחה דמעה שמעה אותו נכנס. מיד לבשה חיוך ופיזרה שערה, מציינת לעצמה בלעג מריר את המהירות האוטומטית בה היא מתעשתת לקראתו. ניגשת לקבלו  "הי מה עניינים?"

נכנס בצעדים איטיים, מניח את התיק והמעיל על כיסא.

"הי", עונה בקול שבקושי נשמע. ובכל זאת, אולי בשל זאת, מותח מעט את הקפיץ הזה שלה.

"מה קורה, מה עניינים?"

"מה קורה?, מה כבר יכול לקרות? "

נורית מתרוצצת סביב הספה ומיישרת כריות. "הזמנתי לנו את הכרטיסים. נראה מקסים שם, תכף אראה לך, צריך להחליט אם לוקחים גם רכב"

"למה רכב?"

"זה מה שדיברנו - שאם יהיה מזג אויר לא טוב, או שלא יתחשק לנו לגלוש נסע לטייל בסביבה במקום להיתקע. נראה לי שכדאי, מחיר די טוב, קניתי ספר של מסלולי עיירות ופאבים  לחורף"

התיישב על הספה מחזיק את ראשו בידיו. לאחר מספר שניות, חלץ את נעליו המבריקות, שחרר  את החגורה, עדיין לא הביט בנורית. הפעיל את הטלוויזיה וסינן "איך, איך הגעתי למצב הזה... בחיים לא חשבתי שננהל את השיחה הזאת. אני - מזמין חבילת סקי עם רכב... לאן הגעתי, כמה בורגני אני כבר יכול להיות"

"אתה גם נוסע במאזדה", חייכה ובאה לשבת לידו

"בחיים לא האמנתי שזה מה שאני אעשה בחופש שלי, אפשר למות משעמום"

נורית נזכרת איך בשנה שעברה נתקעה לעשר דקות בשירותים בדיוטי פרי, איך התכווצה אז ביטנה ושלשלה את הרעלים שהצטברו בגופה במהלך החודש שלפני הנסיעה. חיוורת ונרעדת יצאה אליו אז, מרוקנת ומתכוונת מחדש לקראת הטיול שלהם.

 "נו די... עוד פעם? לא הייתה נסיעה אחת שלא התחלת לבאס מהרגע שקנינו כרטיסים"

"מה לעשות, ככה אני, כל פעם אני קולט איזה חיים נהיו לי... אפס ריגושים. עזבי, לא משנה, רוצה לנסוע,- ניסע"

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

לנורית מתחילה סחרחורת, בולען 360 חובק. "מה זה ריגושים? למה אתה מתכוון? מה מרגש אותך?"

"מה מרגש? בואי נראה: מה עשה אסי דיין בגילי? שמוליק קראוס? ככה חיים את החיים - חווים, נוגעים בקצה, לא יודע... קצת זיונים, אורגיות, טריפים, איזה אשפוז קטן"

"תסדר לך".

"אחלה", הוא אומר.

היא הולכת לחדר האמבטיה, מוציאה בתנועה מהירה את הכביסה מהמייבש. בגדים נופלים על הרצפה. נורית מרימה ומקפלת שוב ושוב חולצה עם צווארון משתפך "כוס עמאק" דוחפת חזרה לערימה במייבש.   ידיה רועדות.

צועק לה מהסלון "זה בסדר מבחינתך?" שומעת את חיוכו הזחוח, "מה יש? לא שמעת על יחסים פתוחים?.. יש אנשים שעושים חיים. "

יש לה בחילה, מזיעה, מנסה למצוא את החוט המקשר ולחזור לעמוד על קרקע מוצקה. "זה מה שבא לך? כשאנחנו מתכננים לנסוע לסקי?"

"כן, עכשיו אנחנו מדברים על מה באמת כיף לעשות, לא סתם זורמים עם כל השעמום הזה..."

"טוב", היא אומרת, קיטור נדחף במעלה הגרון ונפלט "יאללה, אפשר לבטל. נמאסת. הלכתי, חרא"

אוספת חפציה בזריזות, נזהרת שלא להרים את ראשה, טורקת דלת אחריה.

כשחזרה הביתה בשעה מאוחרת, ראתה את בקבוק היין הריק על השיש. "כל כך מיוחד", "כל הזמן חשבתי שהפס קול לא מתאים". הביאה שמיכה ונשכבה עם פיינט של האגן דאז שוקולד על הספה בסלון, מודעת לסצנה הקטנה שהיא בונה לעצמה. דפדפה ביומן וראתה שקבעו לצאת למחרת עם חברים. זה הדבר האחרון שהתחשק לה לעשות, מה בעצם מתחשק לה לעשות? תקועה עם הדפוק הדיכאוני הזה . את שבר המחשבה הזה, האחרון, לא באמת העיזה להגות. להיפך, נורית אמרה לעצמה שהיא צריכה להבין אותו, שהוא עובד קשה, שכל היום הוא שומע צרות וחלומות של אחרים. אתגרה את עצמה וניסתה לשים עצמה לרגע במקומו, וגם חשבה, שהם לא אותו דבר, וזה הקטע בזוגיות, צריך ללמוד לקבל את הבן אדם, ולהצליח לחיות עם החסרונות של האחר. ניסתה להזכיר לעצמה, שוב ובקול, את מה שהדליק אותה לפני שנים, כשחשבה שהוא אותנטי, ומקורי, ושיש משהו במה שהוא אומר. אחרי הכל, גם לה, הגברת בחלוק הלבן, מתחשק לפעמים להתרגש ממגע עם צדדים אפלים של עצמה ואולי גם של מישהו אחר. זפזפה ונרדמה.

בבוקר קמה מוקדם והחזירה את הסלון לקדמותו, מוחקת עדויות בושתה. שמחה שהצליחה לצאת מהבית לפני שמיכאל התעורר. נורית היא אדם של בוקר. היפה שבחוץ מפוגג ומסיט את ערפל הבית. ככה הוא, ככה יהיה; עדיף שלא תתקע ביום האתמול, ומה כבר קרה? וזה עבד. נכנסה מחויכת למרפאה.

לקראת סוף יום העבודה התקשרה אליו להזכיר את תכניות הערב. שיחה קצרה, זרה ועניינית. לרגע אף הייתה גאה בעצמה, אך כבר בעודה יורדת לחניון הרגישה את חיוכה דוהה, וקמטי מועקה נחרצים בפניה.

היא ידעה שזה מגיע. שוב תמצא עצמה מועדת אל תוך מלכודת צפויה, כמעט טקסית. לא מתאפקת, יוצאת ללקט, מחייגת שוב.

ב.

נורית שוכחת להתלבט באיזה טון  לפתוח, ה "הי" יוצא קצת מתוח. הוא עונה ב "הי" מונוטוני חסר חיים. היא מזוהה אצלו על הצג, והיא יודעת: כשהוא רואה שזו היא שמתקשרת, לובש מסיכה המיועדת לעיניה בלבד, שותק ומחכה שתגיע אליו ראשונה.

אין בה מקום לשקט הזה, הבועה ריקה ועומדת לקרוס, איך תנקז את האין? היא מנסה בתנועה מגושמת: "נו, אז מה החלטת?"

" תגיד: כן כן, לא לא". זה השלב שבו השפריצים הקטנים מפיחים בה קצת כח. האפשרות שלא יצאו היום  מקלה עליה, יאללה נשבור כלים...

"כן, וואלה, מה זה משנה באמת...מרגש זה לא יהיה"

שוב הוא עושה את זה. אינה מסוגלת לעמוד על שפת הבור חזקה כמוהו. היא נבהלת, מופעלת, מחפשת גשר. 

"באסה אתך. בוא נעשה משהו..."

"התעייפתי", הוא אומר, הולך ונחלש,

"אז תגיד התעייפתי, למה אתה מבאס?"

"תגידי מה את רוצה ממני, בא לך לריב עכשיו?"

" אני  לא רוצה כלום, אתה מבאס אותי. אי אפשר לדבר איתך..."

"מה שאת רוצה", הוא אומר, ממתין לראות מה תבחר.

כל כך שקוף. נורית יודעת מה הוא עושה, הוא יודע מה הוא עושה, המסלולים שחוקים, התמרונים סדורים. שבויים בזירתם המוארת למחצה, נועדו לפרפר, לבעוט ולנענע גפיים בריקוד הפתטי שלהם.

"אפשר לחשוב שאתה היחיד שעבד היום ועייף. מה אתה מדוכא כל כך?"

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בינגו! יש לו תשובה מוכנה. להיט: "לא מצפה לי שום דבר מרגש היום, החיים שלי אפורים."

"טוב יאללה", היא אומרת, כמעט מוכנה להיפרד. "נמאס לי להיות האפור שלך, וגם את הנסיעה תבטל. לא בא לי".

"מה קשור אלייך? עוד פעם נשב, נשתה בירה, נאכל צ'יפס"

"אז אתה מעדיף שלא נצא?" הקלה, לא קשור אליה...

 "כן בסבבה. נאכל, נראה טלוויזיה ונרדם. איזה חיים מרתקים."

"טוב, יאללה, אני הולכת, אם תרצה תבוא."

"או קי. אם אני לא בבית כשאת חוזרת, ירדתי לשתות משהו..."

נורית מרגישה כיצד נע ראשה מצד לצד בקצב הסטירות. אך תיעלם, ויתעורר לחיים: קדימה... לכי לך, מסתמן החופש!

נבהלת מהאפשרות שתישאר עם עצמה היא מתעשתת, עוצרת לרגע במעדנייה הקרובה לביתם, ומשם אצה ממהרת להכין את התפאורה המרככת.

הגיעה הביתה מצוידת ורגועה. משהו חסר, חשבה לעצמה, ונכנסה לחדרם. בחרה ומיהרה ללבוש את הגופייה השחורה המנצנצת, מזמנת הריגושים. מתחה גופה, הסתרקה ושבה ופרעה את שערה מול הראי.

"את בבית? חשבתי שאמרת שאת הולכת?"

מתכופפת, דוק בעיניה, מתעמעמים וכבים נצנוציה "אני עוד יכולה ללכת אם אתה רוצה..."

"כן את יכולה. ואל תפילי את זה עלי בסדר? הלכתי להתקלח"

נורית נגשת אליו, מושיטה יד, "טוב די נו", מוליכה אותו אל שולחן האוכל

"אתה רואה", היא אומרת ברכות... "הכנתי לנו סטייקים טובים, בלי פחמימות- שלא נתנפח חס וחלילה, ויש יין, ופס של אבקה לבנה... סתם סתם"

"בואי בואי" מיכאל מחבק מנשק צווארה

היא נענית, מחבקת חזרה,

האפור של חייו מאפיר את שערה

בעיניו הריקות משתקפת עליבותה

הנחמה רגעית היא

עוד אבן קטנה מתווספת לגל האבנים שבתוכה.   

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה