זקנה לגילה | זיוה עודד
זיוה עודד | 10/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לי לא הפריע שאמא שלי נראתה זקנה לגילה. לא הפריעו לי השערות הלבנות על ראשה. גם לא כשהן בהקו מלובן אחרי שהפסיקה לחפוף רק בגלל שמועה ששמפו מגביר נשירה ושבמקום כל שיערה שחורה שנושרת צומחת אחת לבנה. לא הפריע לי שבשביל 'שיק צרפתי' היא ניפחה את השיער בעזרת רולים ומאחור התבלבלתי בינה לבין אחותה שהייתה גדולה ממנה בעשר שנים. בלילות נמעך השיער תחת ראשה ושיווה לתסרוקת שלה מראה של קסדה חבוטה. גם הקמטים והחריצים שנמתחו משרש האף למטה לא היו מושכים את ליבי אילו לא דבק בשפתי טעמם המר של הקרמים והשמנים כשנישקתי אותה על הפנים. והיה אותו עור רפוי, שהיא כל כך שנאה, שנפל כמו מסך תיאטרון על עצמות הלחיים שלה. לי הוא לא הפריע. גם לא כשתפסתי אותה מול המראה מותחת בעזרת כפות הידיים את העור לאחור. לא הקשבתי לצרידות בקולה, כשהיא אמרה שהיא רק רצתה להיזכר איך היא נראתה כשהייתה יותר צעירה. כשהיית צעירה היית סינית? שאלתי משועשעת למראה העיניים שנמתחו עם העור, והמשכתי לענייני. אני דווקא אהבתי את עודפי העור הקמוטים שאפשר היה למשוך וללוש בלי להכאיב. כמו הוילון הדק, כמעט שקוף, שהיה לה מתחת לסנטר ונענה למשיכות שלי והתלפף על הזרת כמו רצועת בד רכה.
אמא שנאה כל מה שתלה רפוי בגופה. היו לה חזיות שהרימו את החזה, מחוכים להידוק הבטן ותחתונים מיוחדות לאיסוף הישבן שנועדו להילבש מעל התחתונים הרגילות. היו לה סוכנים בחוץ לארץ שקנו לה כל מה שלא היה פה; מרי, החברה מאמריקה, הייתה שולחת לה שכלולים אחרונים שאיתם, היא הבטיחה, "הולכים עם ומרגישים בלי". ומרטין, הבן של ז'אנט, שגר בבלגיה, "קפץ" לבקשתה של אמא לפריז, לקנות בשבילה גרביונים מחוטים אלסטיים חדשים שהיו גם שקופים וגם חזקים במיוחד. אבל החום בארץ הכריע אותה. בהתחלה היא עוד לבשה פריט זה או אחר לאירועים חגיגיים, אחר כך צמצמה את השימוש רק לאירועים בחורף ולבסוף, בזה אחר זה, היא ויתרה על כולם.
אני שמחתי, העדפתי את הגוף שלה משוחרר מכלובים. אהבתי שהוא פשוט היה שם ויכולתי לגעת בו ולהתכרבל בתוכו כמה שרציתי בלי לתת את הדעת למראה שלו וליחסים של אמא איתו. כשהיא הייתה שוכבת מקופלת על הספה מול הטלויזיה, הייתי מזנקת אל חיקה, פותחת את כפתורי חלוק הבית שלבשה ודוחפת את הראש לתוך החריץ העמוק שיצרו עודפי השומן בבטנה. הטבעתי את פניי בתוך החריץ עד שהאוויר בריאות איים להתפקע ואז נשפתי בכל הכוח רק כדי לשמוע אותו יוצא ברעש כמו נפיחה ארוכה. אמא אף פעם לא אמרה די ולא סילקה את פניי או אצבעותיי. היא לא קלקלה לי את הכיף עם דעותיה הפרטיות לגבי אותם עודפים.
כשנכנסתי לצופים הכול השתנה.
זה קרה כשאמא ואני הלכנו ל'כולבו אוחיון' לקנות את מדי הצופים הראשונים שלי.
"מזל טוב גברת צעירה, נעים להכיר, אני שאול אוחיון" אמר שאול בקול עמוק ולחץ לי את היד חזק.
"תאכלי טוב, אני רוצה לראות אותך פה לפחות פעם בשנה." הוסיף ונשמע כמו מפקד בצבא. הוא גם טפח לי על הכתף וקרץ כששאל: "ומה המידה של הרבע עוף הזה?" מרוב התרגשות לא שמתי לב שאת ידה של אמא הוא לא לחץ ולא אמר לה שנעים לו להכיר גם אותה. מאחורי שאול היו המון מדפים שהגיעו עד התיקרה והם היו עמוסים שקיות ובתוכן מדי צופים בכל המידות. הוא טיפס על סולם וחיטט בחלקו האחורי של המדף העליון.
"למידות כמו שלך אין כמעט ביקוש," אמר ופניו קבורות עמוק בתוך המדף. הלב שלי צנח. אבל אז הוא קרא "מצאתי!" ואני נשמתי לרווחה. "תצטרכי שלוש חולצות שיהיו לך להחלפה," קבע והוציא את הראש משם.
"שתיים יספיקו בינתיים," התערבה אמא.
הוא הזרק על הדלפק שתי שקיות ממרומי הסולם, זקף את הראש ובאותה הבעה רצינית, ניפח את החזה וירד מהסולם. הוא נשען על הדלפק והביט לי עמוק בתוך העיניים. חיוך קטן הופיע לו פתאום בזווית הפה והוא הפנה את הגוף לכיוון אמא בפעם הראשונה.
"אנחנו מוכרים פה גם לבני נשים," אמר בקול נמוך והמשיך להביט בעיני, כמו גיבור בסרט מצרי שפונה אל השחקן לצידו אבל עיניו ממשיכות ללכוד את עדשת המצלמה.
"בדיוק היום הגיעו תחתוני דלתא חדשים, מאה אחוז כותנה. אולי סבתא תרצה לקנות בשבילה?"
הרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן והגנבתי אל אמא מבט. אני כמעט בטוחה, אפילו שידעתי שזה לא הגיוני, שנאחזתי בתקווה אמיתית שהיא לא שמעה. אבל היא כן שמעה. כי העור הרך מתחת לסנטר שלה רעד. והוא רעד רק כשהייתה על סף בכי או כשהיא כעסה.
"זאת אמא שלי," סיננתי.
"סליחה, אני ממש מצטער, אני בלי משקפיים, טעות שלי. את דומה למישהי שאני מכיר אבל בעצם בכלל לא, את נראית יותר צעירה, הרבה יותר צעירה. אני ממש עיוור, סליחה," שמעתי את שאול נסחף בתוך שטף מילים.. לא נשאר זכר למפקד בצבא, הוא פשוט נשמע מבוהל.
"זה בסדר, לא קרה כלום," רעד קולה של אמא. אבל אני ידעתי ששום דבר לא בסדר.
איך יכול להיות שהיא בסדר, התפוצצתי מבפנים, כשרק לפני שעה היא עוד עמדה מול המראה והתאמנה בזקיפת הראש כדי שמראה "האקורדיון" - כך קראה לקמטים שנוצרו בקו הלסת - יבלוט פחות. מה פתאום בסדר, צעקתי בתוכי. כי אפילו שהייתי רק בת עשר ולא ממש היה איכפת לי מעניינים של אחרים, היו לי עיניים בראש. אז איך לא קרה כלום אם מרגע שנכנסנו לחנות שאול התעלם ממנה והוא שם לב אליה רק כשנזכר שגם היא יכולה להביא איזה רווח קטן.
אני לא רוצה את החולצות שלך, רציתי להטיח בפניו. אבל אז, כאילו שאול שמע את המחשבות שלי, הוא אמר פתאום: "ללקוחות חדשים יש מבצע, שתיים במחיר אחת."
ידעתי באותו הרגע שלא משנה כמה חזק אטיח בפניו, אמא לא תעמוד בפיתוי. ובאמת, אפילו שהעור מתחת לסנטר רעד יותר והתפשט והרעיד גם את הלחיים, היא הכניסה את החולצות לתיק והוציאה ארנק. וכשהושיטה את הכסף לשאול הוא אסף את כף היד שלה בין כפות ידיו, נשא אותה אל שפתיו ונישק אותה על גב כף היד. הוא חיפש את עיניה אבל היא לא החזירה לו מבט.
הלב שלי התכווץ ולא הצלחתי לקבוע מי יותר מסכן שאול או אמא.
אחרי אותו יום, העור שלה נראה לי יותר מקומט והווילון מתחת לסנטר יותר נפול ודק. כל כך דק שהאור עבר דרכו וצבע אותו אדמומיות משונה כאילו היא קיבלה שם מכה. הפסקתי לשחק איתו. גם הבטן שקודם הרגישה רכה ועוטפת הפכה בעיני לגוש בצק דביק שהמחשבה להטביע שוב את הפרצוף בתוכו עוררה בי תחושת מחנק. בחנתי אותה כשהיא הייתה באמבטיה, וכשהיא עמדה מול המראה, מדדתי אותה באור השמש ולאור נורת הניאון בחדר השינה. וככל שהארכתי את המבטים בגופה היא נראתה לי יותר רופסת ובלויה. התחלתי להשוות אותה לאימהות אחרות וגיליתי שכל האימהות של ילדים בכיתה נראו צעירות ממנה בהרבה. חלקן נראו כל כך צעירות שאפשר היה להתבלבל ולחשוב שהן אחיות גדולות ולא אימהות. היא נראתה יותר מבוגרת גם מאימהות של ילדים בתיכון ואפילו יותר מבוגרת מאימהות של חיילים. קינאתי ורציתי שגם אמא שלי תיראה יותר צעירה; התחלתי לצבוט אותה בלחיים עד שהאדימו ושיוו לה מראה יותר רענן, מתחתי את השיער שלה לאחור וקיבעתי אותו עם סיכות והוספתי ומשכתי את הגבות שלה כלפי מעלה רק כדי לראות איך היא נראית בלי העפעפיים הנפולות. כלום לא עזר, היא עדיין נראתה יותר מבוגרת מכולן. בעיקר שהיא התחילה ללכת יותר כפופה והבליטה גיבנת קטנה. חשדתי בה שהיא נכנעה וויתרה. ויותר נורא, התחלתי לחשוד שבגלל שהפסקתי להזמין אותה לאירועים של הכיתה, היא עושה לי את זה בכוונה.
אחרי הפעם הראשונה שאיזה ילד פינה לה את המקום שלו באוטובוס, האשמתי אותה שהיא בכוונה מזקינה את עצמה כדי לעשות לי בושות. איימתי עליה שאם לא תיישר את הגב, לא אלך איתה עוד לשום מקום.
אבל גם כשעלתה לאוטובוס בגב זקוף, זה קרה שוב.
ביום ירושלים נסעתי עם אמא לירושלים בפעם הראשונה. ומכל האנשים בעולם נסעה איתנו באותו אוטובוס גם אמא של מישל זרביב, התלמיד החדש מצרפת שבחר בי מכל הבנות לעזור לו עם השיעורים בעברית. מישל לא היה גבוה במיוחד וגם לא בלונדיני או בעל עיניים בהירות כמו אצל המקובלים בכיתות אחרות, אבל, הוא היה עולה חדש מצרפת וזה הספיק. כשאמא של מישל באה אתו לכיתה בתחילת השנה, המחנכת אמרה לה שהיא נראית כמו תלמידת תיכון בעצמה. ובאמת הייתה לאמא של מישל צמה שחורה שהתחילה מהקודקוד והגיעה עד המותן שלה, וכשהיא הלכה היטלטלה הצמה וקפצה בדיוק כמו הצמה של רות דנינו מלכת הכיתה. בזכות אותה צמה קופצנית זיהיתי אותה באותו בוקר חגיגי כבר מהכניסה לתחנה המרכזית. היא לבשה חצאית מיני קצרה שחשפה רגליים כל כך קטנות, שמלבד העקבים בנעליה לא היה דבר שירמוז על כך שהיא אמא בעצמה.
בהשוואה לאמא שלי שהתנהלה בעצלתיים כאילו כל יום אנחנו נוסעות לירושלים, המשימתיות של אמא של מישל השאירה עלי רושם חזק. בעוד אמא שלי התמהמה והתלבטה אם לחכות לאוטובוס הבא כדי להבטיח לעצמה מקום ישיבה אמא של מישל מיהרה לתפוס את האוטובוס, שלנו כך הסתבר, ותופפה על העקבים מהר מהר. וכמה שמיהרה, משהצטרפה אל הממתינים בעליה לאוטובוס היא ריסנה את הלהט שלה בבת אחת, חיכתה שאנשים לפניה יתקדמו ויעלו ורק אז היא עלתה. על כל מדרגה היא השהתה את הרגל הפנויה תלויה באוויר, כאילו היא רק לוקחת תנופה ובעוד רגע תפרוש כנפיים ותעוף. בלרינה אמיתית. אמא של מישל השיגה בלי קושי מקום ישיבה למרות הנימוס האירופאי שלה. ואילו אמא שלי, שהאמינה בכל ליבה שרק עם מרפקים משיגים בארץ דברים, עלתה הרבה אחריה ונאלצה להצטופף בעמידה. ומכל המעבר הארוך, כמו אווזה, נטעה אמא שלי את עצמה דווקא ליד המקום בו אמא של מישל ישבה. וכשהיא עומדת מעליה והידיים שלה פרושות לצדדים אוחזות בעמודי התמיכה, אמא של מישל תחתיה נראתה כמו הבת שלה. מזל שהן לא מכירות, חזרתי והזכרתי לעצמי והתחבאתי מאחורי אמא שלי. הצצתי על אמא של מישל שהייתה שקועה בנוף מחוץ לחלון. בחנתי את הברכיים המחודדות שלה שהיו צמודות זו לזו, ואת אצבעות הידיים הדקות והלבנות שנחו על הירכיים המתוחות בנימוס מושלם. פתאום השתלט בתוך הראש שלי המראה של הירכיים של אמא שלי עם גומות השומן הצפופות וקלקל את כל התמונה. מצמצתי בעיניים והמשכתי וטיפסתי במעלה הזרועות והכתפיים הזקופות ומשם הלאה לאורך הצמה שהתלפפה סביב צווארה הארוך. ליוויתי את השיער המתוח על הקודקוד. הוא משך אתו את העיניים לצדדים ושיווה לה מראה של חתול סקרן. פתאום, משום מקום, היא הסתובבה והמבט שלה נפל על אמא שלי. התכווצתי מאחורי הגב של אמא וחיכיתי שאמא של מישל תאבד בה עניין ותחזור להביט בחלון. כי מה כבר יש לה להתעכב על סתם אישה זרה ועוד אחת שנראית כמו אמא שלה. אבל אז אמא של מישל קמה בבת אחת והציעה לאמא שלי את המקום שלה.
אמא סירבה מיד. ובזמן שכמו שתי תרנגולות הן עמדו זו מול זו וטענו בתוקף שהן ממש לא רוצות לשבת והן אוהבות לעמוד, ניסיתי אני לחמוק בין האנשים ולברוח אל קדמת האוטובוס.
"או לה לה אני לא מאמינה! זאת בת שלך?" היא קראה בקול רם וקרסה אל תוך המושב שלה. היא שלחה לעברי חיוך קטן שמבעדו היא לחשה "מרד" (חרא בצרפתית), אני בטוחה.
"כן, זו הבת שלי, למה? את מכירה אותה?" חילצה אמא את שתיהן מהמבוכה אפילו שהרעד המוכר כבר עלה אצלה מכיוון הסנטר וכבש את הלחיים.
"בטח. בת שלך ובן שלי, מישל, ביחד בכיתה," חזרה אמא של מישל וזקפה את הראש.
"בת שלך מורה עברית הכי טוב בעולם," המשיכה וסיפרה שבזכותי גם היא לומדת עברית כי הבן שלה כבר לא מוכן לדבר איתה צרפתית.
פתאום העיניים שלה נלכדו באקורדיון של אמא שלי בקו הסנטר והיא שינתה בבת אחת את נושא השיחה.
"את מאד דומה לזה מווי סטאר פרנסז מאד יפה."
אמא של מישל להיזכר את מי אמא שלי בדיוק מזכירה לה וסיפרה בהרחבה שמדובר בשחקנית גדולה שגברים היו מאוהבים בה והיו מוכנים למות בשבילה.
אמא שלי חייכה קצת וגם אמרה תודה.
"קתרין דנב! זה שם. וי, וי, זה פורמידאבל איך קואפורה שלך בדיוק כמו קתרין דנב," המשיכה אמא של מישל וגם הוסיפה "אוח" ו"אוללה" כשהייתה שתיקה. וכשהשתיקה התארכה היא עברה לספר שזו נסיעה ראשונה שלה לירושלים, שהיא מאד מתרגשת לעשות את זה דווקא ביום ירושלים. היא סיפרה שהיא מתכננת לבקר בכותל "איפה חיילים בכו," והניחה שתי ידיים על החזה כמו שחקנית אמיתית. אחר כך היא סיפרה שהיא שמעה על מקום של חומוס בעיר העתיקה שרק לדבר עליו עושה אותה רעבה. היא דיברה ודיברה ואני הפלגתי עם המבטא הצרפתי שלה והידיים שהתנופפו בתנועות רחבות. נשביתי בעיניים שלה שגדלו עוד ועוד, והפנים שלה שהתהפכו בין שמחה על שחרור העיר לצער על החיילים שמתו ושוב שמחה אני כבר לא זוכרת על מה, כי בשלב ההוא רק רציתי לעמוד קרוב אליה, הכי קרוב שאפשר כדי לדמיין איך זה היה יכול להרגיש אם הייתי הבת שלה.
"רוצה לשבת פה איתי?" היא הציעה פתאום, "שתינו יש תחת ממש פטיט, יש הרבה מקום."
ולפני שהספקתי לענות, היא כבר תפסה אותי ביד ומשכה אותי לצידה. האצבעות שלה היו קרירות ופחות נעימות מכף היד העבה של אמא, אבל היה בהן משהו רענן שהשתלב עם הריח שלה. בשונה מאמא שאהבה בשמים שהריחו כמו חנות פרחים צפופה בלי אוורור, לאמא של מישל היה ריח קל, כאילו שזרה בשיער זר פרחי בר.
"פטיט זה קטן?" שאלתי אותה רק בשביל להמשיך ולהתענג על המבטא שלה.
"וי וי שרי, תחתים שלנו קטן כמו...כמו..."
ובזמן שחיפשה את המילה היא קימרה את כפות ידיים זו אל זו וקירבה לעיניים כאילו ניסתה להציץ על אפרוח שהחביאה בפנים. קרבתי את הראש שלי לשלה ועשיתי עצמי מחפשת איתה את מה שמתחבא בתוך כפות הידיים שלה.
"תפוח, זה מילה, כן תפוח. תחת שלנו כמו שניים תפוחים קטנים," אמרה ונדחפה לכיווני מתנגשת בכוונה עם התחת שלה בזה שלי. עשיתי כמוה והיא התגלגלה מצחוק. גם אני צחקתי.
"איך אומרים תפוח בצרפתית?" שאלתי
"פום"
"ותפוח אדמה?"
"כמו בעברית. טר זה אדמה ופום דה טר זה תפוח אדמה," המשיכה ושיבצה פרצי צחוק קטנים בתוך המבטא המתנגן שלה. צחקתי וזרקתי: "טרה סנטה". אמרתי ששמעתי על בית ספר שקוראים לו ככה ושאלתי מה זה סנטה. אחרי שענתה מניתי באוזנייה את כל המילים שהכרתי בצרפתית. מילים שמישל לימד אותי.
"פורמידבל, כל הכבוד, יש לך ממש כישרון לשפות," קראה אמא של מישל בהתלהבות. חזרתי על המילים.
"את ממש צרפתיה קטנה", היא התלהבה וצבטה אותי בקצה האף. המשכתי וחזרתי על המילים עם יותר במבטא. והיא פרצה בצחוק. היה לה צחוק של ילדה ונדבקתי בו. בין גלי הצחוק חזרתי על המילים יותר בקול, שכולם ישמעו שיחשבו שגם אני צרפתיה, ואולי, גם אם רק לרגע קטן, הם יתבלבלו ויחשבו שאני הבת שלה.
"ששש, בשקט," אמא שלי בקשה ואמא של מישל הניחה אצבע על הפה שלה. עשיתי כמוה ושתינו כבשנו צחוק.
אמא שלי הצטרפה וחייכה ואפילו זרקה איזו מילה משלה בצרפתית וקרצה.
אמא של מישל קרצה לה בחזרה והעיניים שלה נלכדו בווילון הדק מתחת לסנטר של אמא שלי בבת אחת.
עוד היא בוהה בוילון המכוער ובהיסח הדעת, כמסלקת זבוב, שלחה אמא של מישל יד ונגעה בעור המתוח מתחת לסנטר של עצמה. הוילון של אמא שוב רעד. די, לא! לא שוב! צעקתי בלב. בלי לחשוב קמתי בבת אחת ונדחפתי ונעמדתי מתחת לאמא על קצות האצבעות. וידאתי שהראש שלי מסתיר לפחות את הווילון הדוחה ומשכתי אלי את תשומת הלב של אמא של מישל:
"למה מישל לא בא איתך?"
"אוח זה שאלה טובה" היא היישירה אלי מבט ארוך ופלטה נשיפה ארוכה.
"מישל לא רוצה בא איתי לשום מקום," הוסיפה ומנתה את כל המקומות אליהם היא הולכת לבד וגם אמרה שהיא מקנאה באמא שלי שיש לה בת מקסימה כמוני.
"למה?" שאלתי
"למה מה?"
"למה מישל לא רוצה לבוא איתך לשום מקום?"
"אוח, הוא אומר הוא מתבייש הולך איתי."
הפסקול לא מתאים, הפסקול לא מתאים, כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים.
"איתך!? למה?" התפרצתי בקול.
"הוא אומר אני עושה לו בושות עם האקסנט הצרפתי שלי. הוא אומר בישראל אני להיות כמו ישראלית וכועס אני לומד עברית לאט."
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
