תינוקה של מטפלת | דינה שייביץ
דינה שייביץ | 15/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
קריסטין חזרה שלשום מחופשת מולדת בפיליפינים. כמה שאמי התגעגעה אליה, לבחורה הקטנה והנמרצת, לרוך שבקולה, להתנהלותה המעודנת, למסירותה האין סופית. מה הפלא חשבתי, חנה הורוביץ, אמי האהובה ידועה כאישה כל כך אצילה ועדינה, אשר למרות 86 שנות חייה, ולמרות קשייה הגופניים, עדיין שומרת על יושרה וכבוד. מקבלת בתודה ובהערכה את עזרתה של קריסטין, לא מתלוננת, לא מבקרת, אוצרת בתוכה את סבלה ומקרינה חיוניות ונחישות. עם מטופלת שכזו לא קשה להיות מסורה ונאמנה, חשבתי לעצמי. אבל לא רק. גם לקריסטין תרומה לא מעטה לאווירה הנינוחה השוררת בבית, וגם כאשר אני נעצבת לראות את אימא בסבלה, יש עוד עיין בבית הקולטת את תחושותי ומושיטה לי כתף. קריסטין אחותי לצרה, האחות שאף פעם לא הייתה לי.
שמחתי לראות אותה היום חוזרת לשגרת הטיפול באימא, שגרה שהייתה חסרה לה בשבועות האחרונים, שגרה שהופרה עם כניסת המטפלת שמלאה את מקומה, לא כל כך בהצלחה יש לומר. גם חיי חזרו למסלולם, אני כבר לא צריכה לבקר כל יום את אימא ולוודא שהיא זוכה לטיפול הולם.
קריסטין חזרה לטופף ברגליה הקלות בחדרי הבית, מגישה ומנקה, מארגנת ומסדרת, אך משום מה שקטה ומהורהרת יותר, נתונה למצבי רוח, מסתודדת בטלפון.
כמה ימים לאחר מכן, בשבת, כשבאתי להיות עם אימא כמה רגעים לפני שיצאה לחופשה השבועית שלה, שמתי לב כי היא משקיעה יותר בהופעתה החיצונית, מבט מסתורי נשקף מעיניה.
איזה יפה את קריסטין, יש לך דייט היום?
היא הרכינה את ראשה במבוכה וגמגמה, לא, לא רק אחות של משפחה. אוכלים ביחד.
לא הבנתי. נו טוב, לא תמיד אפשר להבין אותם.
שלושה חודשים עברו מאז שחזרה קריסטין מהחופשה הגדולה שלה, והחיים חזרו לכאורה למסלולם. לצערי, אימא שהולכת ומזדקנת, נעשית תלויה בה יותר מיום ליום, אבל היא מקבלת על עצמה בהכנעה את התלות הזאת, מבצעת את המוטל עליה ללא טרוניות. רק קולה הפך להיות בזמן האחרון חרישי יותר, מופנם יותר, וכשאימא קוראת לה לצורך דבר מה, מגיחה היא מחדרה מבולבלת קמעא, חיוורת, שערה סתור כאילו התעוררה משינה. כשעזרה לה היום בבוקר להתרחץ, בעודה רכונה לכיוון האמבטיה אחזה לפתע בעווית את החזה וגנחה.
מה קרה לך קריסטינה נבהלה אמי. את לא מרגישה טוב?
שום דבר, קצת בבטן, יעבור.
אבל זה לא עבר. בימים הבאים המשיכו העוויתות ונדמה היה כי היא עומדת בכל רגע להקיא וגם אני התחלתי לדאוג.
על כוס קפה במרפסת, בלחש בלחש, כדי שאימא לא תשמע, סיפרה לי קריסטין כי חזרה לאהובה כשהייתה בחופשת מולדת והיא חושבת שיש לה תינוק בבטן. הוא נשאר שם, מחכה לה, ודרך אחותו שעובדת גם היא כמטפלת בארץ העבירה לו את הבשורה.
השמיים נפלו עלי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. המטפלת של האימא הזקנה שלי נכנסה להריון. איך לא חשבתי האפשרות הזאת קודם? זה רק טבעי שזה יקרה לבחורה צעירה בשנות השלושים לחייה, אבל אני ראיתי בה רק מטפלת שמחויבת למלא את הצרכים של אמי. רגע, שאלתי את עצמי, האם היא בכלל רוצה את התינוק הזה, האם היא יכולה להרשות לעצמה ללדת ולקחת פסק זמן מהעבודה לה היא כל כך זקוקה?
ואם כן, ואם תחליט ללדת את התינוק מה אני אעשה עם אימא, מי יכול להבטיח לי שאצליח להשיג שוב מטפלת שניתן יהיה לסמוך עליה, עד שכבר התרגלנו לקריסטין שוב להתחיל הכל מההתחלה.
התנערתי והבחנתי בעיניה הבוהות בי. לא ידעתי מה לומר. הצפתי אותה בשאלות. האם היא רוצה את הילד, האם החבר שלה רציני, האם הוא מסוגל לדאוג לה ולתינוק, מה היא מתכוונת לעשות?
היא רק ישבה ושתקה. חסרת אונים, אובדת עצות, תולה בי עיניים דומעות.
תני לי לחשוב, חיבקתי אותה. תני לי לעכל את החדשות אמרתי לעצמי. נדבר מחר.
למחרת אחר הצהריים לקחנו את אימא לבקר מכרה וותיקה וישבנו יחד בבית קפה סמוך.
אני רוצה לעבוד, עוד הרבה זמן עד שהתינוק יוצא, אני אוהבת אימא, אני הולכת לרופא והכל בסדר, ברחו לה המילים מהפה עוד בטרם התיישבנו.
אז זהו, היא רוצה את התינוק, זינקה ההכרה למוחי. נבהלתי. מחשבות סותרות התרוצצו במוחי. וכי מה חשבתי לעצמי, שהיא תפסיק את ההריון רק בגלל המחויבות שלה לטיפול בגברת חנה? התביישתי בעצמי. איזה מן אגואיסטית אני, הבחורה במצוקה ואני חושבת רק עלינו, איך נסתדר, איך אמצא מטפלת חדשה. בעצם היא צודקת, יש עוד זמן, היא יכולה להמשיך לעבוד, היא יכולה להמשיך ולטפל באשה צנומה כמו אימא גם אם היא בהריון.
אבל מי יכול להבטיח לי שמהלך ההריון יהיה תקין, שהיא תוכל להמשיך לטפל באימא עד אשר נמצא מטפלת מחליפה?
בשבוע האחרון אני מרגישה קצת יותר טוב, הוסיפה כאילו קראה את מחשבותי, רופא אמר הכל בסדר וגם יש פחות בחילות. אני ממשיכה לעבוד עוד הרבה זמן, ניסתה להרגיע אותי.
אך חייבים כבר לספר לאימא, העליתי בפניה עוד חשש, הבטן מתחילה לבצבץ לך ואי אפשר יותר להסתיר. אבל איך נספר לה, מי יספר אני את או שתינו ביחד?
סיכמנו שנדבר עוד כמה ימים ונחליט.
לא הייתי שקטה. מאז אותו אחר הצהריים בו "בישרה" קריסטין על כוונתה לשמור את ההריון לא הפסיקו החששות לנקר במוחי, מאז חשבתי כל הזמן שהפסקול הזה לא מתאים לי, שלפסקול הזה לא ציפיתי, חרדה תקפה אותי, איך היא תקבל את הבשורה? היא בטח תקבל שבץ.
אך הסתבר שהפסקול הזה דווקא מאוד התאים לאמי.
את שומעת אסתי, צהל קולה של אמי בטלפון כמה ימים לאחר מכן, קריסטינה בהריון, עוד מעט יהיה לנו תינוק בבית. אני כבר אמרתי לה שאת חופשת הלידה היא עושה אצלי בבית.
אבל איך, מאיפה את יודעת, היא ספרה לך?
היא לא הייתה צריכה לספר לי, גם כשרונית הייתה בהריון אני ידעתי לפני שספרתם לי. אני מבינה בדברים האלה.
אז מה היה, מה אמרת לה?
שאלתי אותה אם היא מכינה לי הפתעה ושלחתי מבט לבטן שלה. היא צחקה ובכתה ביחד, שאלה אם אני כועסת עליה, הבטיחה שתהייה אתי עד כמה שתוכל ושתעזור לנו לחפש מחליפה טובה.
נולדה לנו שגרה חדשה.
הטיפול היומיומי באמי הזקנה מהול עכשיו במעקב אחר התפתחותו של העובר בבטנה של קריסטין. פעם היא מלווה את אימא לביקור אצל רופא המשפחה ופעם אני מלווה אותה לעריכת סקירת מערכות של העובר, היא הולכת ותופחת, ואימא הולכת ומצטמקת, זו מאיצה בה לאכול הרבה ובריא, לנוח, לשמור על התינוק וזו מתרוצצת סביבה כל היום למרות בטנה המזדקרת – רוחצת, מלבישה ולפעמים גם מאכילה.
איזה יופי של סטאז לפני הלידה. מי תאר לעצמו שטיפול באשה זקנה ישמש הכנה לטיפול בתינוק.
מועד הלידה הולך ומתקרב ודאגותיה של קריסטין לא נותנות לה מנוח. היא כבר לא יכולה לטוס וללדת בכפר מולדתה. גם הבחור לא יכול להגיע לארץ, הוא עסוק בהכנות לקראת בואה עם התינוק. היא חייבת ללדת כאן. אבל איפה תהייה עד שתתחזק ותוכל לחזור לאהובה ולמשפחתה? ומה יהיה עם אמי? היא כבר התעניינה אצל כמה חברות לגבי מטפלת מחליפה ובינתיים כלום.
גם אני הייתי מוטרדת. הזמן רץ וצריך להתחיל להתכונן. הבטחתי לקריסטין למצוא לה מקום מגורים זמני, לעזור לה בקניית ציוד ראשוני לתינוק ובמקביל לפנות לסוכנות מטפלות.
למה צריך מקום מגורים זמני קפצה פתאום אימא לתוך השיחה, קריסטין יכולה להישאר כאן אחרי הלידה.
אבל אימא, איך אפשר, אין מקום, וחוץ מזה התינוק עלול להפריע לך.
למה אין מקום, היא יכולה להישאר בחדר שלה. את לא חושבת שיהיה נחמד לשמוע בכי של תינוק בבית הזקן הזה?
קריסטינה, לא לדאוג, הכל יהיה בסדר פנתה אליה. את והתינוק תהיו בחדר שלך עד הנסיעה.
וכשאימא מחליטה, שום דבר לא יזיז אותה מהחלטתה, הרי הייתה זו תגובתה הספונטנית כאשר שמעה לראשונה שקריסטין בהריון.
שבוע חלף מאז הלידה. הבית כמרקחה. צרחות התינוק העירו את הקירות משנתם, קרני השמש זהרו על הדמעות הזכות סביב עיניו. קריסטין עסוקה בטיפול בו כל היום, משתדלת לא לשכוח להודות לחנה על נדיבותה, ואילו המטפלת החדשה אשר מתגוררת בינתיים בסלון משתדלת להסתגל למציאות ההזוייה של בקבוקים וחיתולים בצד תחבושות וכדורים, של הליכון בצד עגלת תינוקות.
אך שום דבר לא ישווה לתחושת העונג והנחת המתפשטת על פניה של אמי בעת שהיא מחזיקה את הפעוט הפצפון בין זרועותיה הגרומות. בשקט בשקט מלטפת היא את פניו וראשו, מלחשת לו ניגון ישן ואהוב המעלה בי געגועים לימים רחוקים.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
