משחקי תודעה | שולה טולמן
שולה טולמן | 16/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
דפיקה מהוססת נשמעה מכוון הדלת , הביטה בשעונה : 7 דקות לשתיים. הקדים. האם להתעלם, לא להשמע קטנונית כבר בפגישה הראשונה, או להקביל את פניו ב"הקדמת" מחוייך? "חשוב לשמור על הסטינג" הדהדה באוזנה מקהלת המדריכים והמרצים שליוותה אותה לאורך התואר.מהצד השני התעקשו אחרים כי "חשוב גם לגלות גמישות, בהתאם לטובת המטופל"..
מאוחר יותר התחילה להבין כי מורכבות הכן והלא, הגם וגם, המחד ומאידך, הדיאלקטיקה ,הינם מאפיינים שכיחים בתאוריות הפסיכולוגיות. בעודה מהרהרת, צעדה אל עבר הדלת ופתחה אותה לרווחה: "הי אלי, הכנס בבקשה". אלי חלף על פניה במבוכה, מפטיר שלום מהוסס, סוקר את החדר, והתיישב בכורסה הרחבה, זו שגבה אל הדלת.
לאחר שביסס את ישיבתו, ותוך שהוא מעודד ממבע הפנים המתעניין המצפה למוצא פיו, פתח והחל לספר, מה הביאו לכאן, ומה רובץ עליו שאיננו מבין. מידי פעם החליף תנוחות ישיבה, תוך שהוא מתמקד בפניה, בהנהוני הקשבתה, בוחן את מידת העניין שמעורר, אומד עד כמה יוכל להפקיד נפשו בכפה. עד מהירה שקעה אל חלון הזמן שהוקצב, סופגת מידע מתוך ובין השורות, מבעד למחוות גוף, טון דיבור והבעות פנים.
"אנחנו צריכים לסיים" שמעה את עצמה. החלק המציאותי שבה העומד על משמרת השעון אמר את דברו ושאר החלקים ששייטו במרחב אחר, נאספו בעקבותיו, מנסים לשמר את החוויה, זכרון הדברים.
עננת אכזבה קלה חלפה בפניו של אלי. ליבה נחמץ בהכירה היטב את הקיטוע המלאכותי השולף באחת מן המים החמימים.
כך מידי שבוע, טקס הכניסה המוכר, ההתבססות בכורסה, מרחב הזמן הנפרש, הצלילה המשותפת ותנועת הכיווץ בפקיעת חמישים הדקות.
חודשים חלפו. פתאום שמה לב שהליכתו של אלי נעשתה גמישה יותר, ההיסוס שליוה את תנועותיו בתחילת הטיפול התחלף בחדוות כניסה, חיוך וישיבה מהירה ובוטחת על הכורסה. גם חולצות הטישרט עימן נהג להופיע, פינו מקומן לחולצות כפתורים תחובות במכנסי ג'ינס או בד חגיגי יותר. עתה תולה היה את מבטו השוקק בעיניה, מחכה למוצא פיה בכמיהה גלויה. "ירח הדבש הטיפולי" , אמרה לעצמה מנסה להרגיע את תחושת אי הנוחות שהחלה לפעפע בתוכה. הטיפול מתקדם, "צרכים מוקדמים שהוחיו", "צורך האדרה", הדהדו משפטים מתקופת הכשרתה. הרגעי, זו לא את.
על אף מאמצי השכנוע העצמי, לא הצליחה שלא לחוש במועקה שהחלה מטפסת במעלה גופה. זהירות החלה לתפוס מקומם של חלקים ספונטניים יותר. תגובות עניניות, מחושבות, לבל תחטא בהצתת יתר של פנטזיות, משאלות.
פתאום זה היכה בה!
התחושה הזו של מה מרגישים מהעבר השני. לא, לא, ניסתה להסיט את הרגשת החמיצות הלא ברורה שאחזה בה. היטב זכרה את ההתרגשות שאפפה אותה בנסיעותיה השבועיות לטיפול. הלבוש שנבחר בקפידה, הקילוגרמים המיותרים שהחלו לנשור ככל שהלך הטיפול והתקדם.
בטנה התכווצה. טעם עמום ובלתי נסבל החל לטפס במעלה גרונה. כתם בושה מאדים, שהלך והתפשט.
לא, לא , ניערה שוב את המחשבה שהתקשתה לשאת, לא יתכן שכך הוא הרגיש. והרי אין שתי מערכות יחסים זהות, ביננו זה היה שונה, מיוחד. אין זוג טיפולי אחד, הדומה למשניהו, הדהד משפט נוסף. לא יתכן שטעיתי, הבעת פניו כשקיבל את פני, החיוך החם, האמיתי, התשוקה.
לרגע הצליחה להחלץ מהכתם המאיים להתפשט, לטפס על הגדה, ולדלג למחוז אחר, מקביל. שם, אפשר היה לטבול שוב, בחיקן המערסל של אדוות חמימות ועוטפות.
מפלס התודעה החדש, שפילסה לעצמה דרך אליו, חידד בבת אחת את התמונה. לשם כך היה צורך להתרחק מעט, להביט כצופה מן החוץ אל עבר המתרחש במוחה. התנועה האפשרית בין תודעת המטופלת המתמסרת, הכמהה, מלאת האמון, המוצפת תקווה, למול תודעת המטפלת הקשובה, המחושבת, הנזהרת, הרחוקה במידה הנכונה, היה משחק שהיתה בו סכנה. מודעות שהצריכה כוח סבל. למשל, פניו הלהוטות של אלי שהגיחו לרגע, בעודה מצויה בתודעת המטופלת, מילאו אותה גיחוך למראה דמותה הפתיה, אותו התקשתה לשאת. החלפת פס הקול בין תמונות התודעות השונות, צרם בעוצמה.
תמונות מתחילת הטיפול שלה החלו לצוץ וברקע הפסקול שליוה אותן. הרי כשהתחיל כל העניין, כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, אמרה לעצמה, נזכרת בנזיפה העצמית, מול רפרוף הפרפרים שהחלה להרגיש. מתי הפסקתי להבחין בכך ולאמץ אותו בטבעיות שכזו?
עוד כמה דקות אל תוך המשחק, מעלה מטה, ימינה שמאלה, החלפת תודעות, פסי קול, האם היא מהתלת בהן? הן בה? רגע נמזגת אל תוך חלל רחמי, צפה בתחושת אחדות, ורגע נחרדת מהאשליה המתגלית במשחק התודעות.
"יש להחזיק בזה אך לדעת כי זו אשליה", צץ פתאום משפט, אולי מאחד המאמרים שקראה, או מאחת ההרצאות. הגם וגם המפורסם..
אך לא! היא לא הולכת לפשר בין התודעות. את פס הקול ההוא שנוצר בגן עדן, היא מתכוונת להשאיר. פסקול שמור שנארג לתוך נפשה, מחזק את הקירות הפנימיים, משוש ישותה.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
