"אז תאמין, שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן, כן" | אורי פריד
אורי פריד | 8/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בס"ד
כולם מדברים על ההורה או הילד הנפגע,
אף אחד לא מדבר אל ההורה שנפגע.
** 7 צעדים מצילי חיים להורה שמרגיש שפגע **
ערב החג, רשתות התקשורת השונות מדווחות על עלייה של מאות אחוזים בפניות למוקד של משרד הרווחה,
עקב פגיעות, אלימות ואלימות מינית כלפי נשים, ילדים, ונוער.
זו תופעה מדאיגה מאד,
אלא שלצערי- לא ראיתי עד היום ולו פוסט אחד שפונה אל ההורה שפגע.
ולא- זה ממש לא חייב להיות רק הגבר.
אני רוצה להזמין אותך לקרוא את הפוסט הזה, כשברקע השיר המקסים
של אהוד בנאי "אל תפחד"- זה שבכותרת של הפוסט.
בואו נפנה רגע כמה מילים אל ההורה שפגע, זה שבי, זה שבכל אחד מאיתנו.
בין אם פגעתי פגיעה קלה, ובין אם אני חושב שפגעתי פגיעה חמורה.
אני רוצה לפנות אל עצמי ממקום של חמלה.
זה יוכל להועיל הרבה ביותר ליצור שינוי עכשיו,
בטח כשכולנו חיים יחד בתוך סיר הלחץ של מגפת הקורונה .
כמטפל, דווקא אחד שמגיע מתחום הטראומה, אני מאמין שאם נתחיל לדבר אל הלב
של הצד שפגע, ולא רק עם הצד הנפגע-
יש לנו סיכוי הרבה יותר טוב לצמצם פגיעוֹת.
ולצערי, אנחנו כמעט ולא פונים להסתכל לשם.
1. "ללא שיפוטיות" או - אין הורה שלא פוגע - אני רוצה לפתוח ולהגיד:
כולנו בצורה כזו או אחרת פוגעים בילדים שלנו.
אז ברוכים הבאים למועדון שכולנו, לצערנו, חברים בו.
בואו נתחיל קודם כל בלמסגר מחדש את התופעה הזו-
"זה שפגעתי - לא הופך אותי לפוגע".
לרב החשש הזה, שאם פגעתי זה אומר שאני כולי פוגע,
הוא מה שמביא אותנו להתנכר
לפגיעות שפגענו באחרים.
זה נשמע פשוט, אבל זה גם בכלל לא.
תנסו רגע להיות עם המשפט הזה:
"זה שפגעתי - לא הופך אותי לפוגע".
אני יכול להאמין בזה ?
אם כבר פגעתי, אנסה לא לשאול את עצמי
"איזה מין מפלצת אני ?!"
כי זה פשוט לא יעיל,
"שיפוטיות עצמית" לרב פשוט תוביל ל"הכחשה" של העובדה שפגעתי.
כי זה בלתי נסבל לי להרגיש שאני מפלצת, ואז אני מכחיש.
ואז, יש לי הרבה יותר סיכוי לפגוע שוב. (ראה בסעיף 3)
אלא מה,
אני רוצה לשאול את עצמי - האם עולה בי רצון לנסות לתקן ?
ואם כן, איך עושים את זה ?
ואולי בכלל, מאחורי פגיעה שפגעתי -
מסתתרת עכשיו הזדמנות פז לתקן את האמוּן ביני ובין הילד שלי ? (עוד על זה בסעיף 4).
2. אין הורה רע- יש הורה שרע לו:
אני רוצה להציע התאמה של המשפט שאמר יאנוש קורצ'אק על ילדים, גם להורים.
בגישה הפסיכולוגית שממנה אני מגיע נהוג לחשוב ש:
אני פוגע באחרים, כאשר רע לי עם עצמי. כשפחות רע לי, אני פחות פוגע.
תשאלו את עצמכם אם גם אתם ככה ?
אם כן, זה אומר, שקודם כל הדרך שלי לפגוע פחות באחרים -
היא לנסות לדאוג שיהיה לי יותר טוב.
ככה פשוט - ככה מסובך.
הרבה פעמים הנטיה שלנו במצבי משבר היא לעבור ל"מוד" של "עשיה" (Doing),
ולשכוח את הצרכים הרגשיים שלנו (Being),
הבעיה העיקרית היא- שאז ה- Doing נהיה הרבה פחות יעיל,
כמו רכב שמנסה לנסוע על ניוטרל.
וככה יוצא שמתוך העשיה אנחנו למעשה שוכחים את עצמנו, ואחרים
ככה אגב גם התפקוד שלנו נפגע.
כדי לחבר בין ה- Doing ל- Being, אני רוצה להציע סידרה של שאלות :
א. האם גם אני כהורה, כמפרנס, כאדם- במצוקה בתקופה המשוגעת והמלחיצה הזו של הקורונה ?
ב. האם נתתי תשומת לב לזה שאני במצוקה ? יש לזה זמן, ומקום ? איך אוכל לפנות לזה זמן ?
ג. איך המצוקה שלי באה לידי ביטוי ? אני מרגיש את זה ? חושב מחשבות מטרידות ?
אולי בכלל יש לי איזו עצבנות בגוף ?
ד. יש לי מילים לתאר את מה שעובר עלי עכשיו ?
ה. האם אני מרשה לעצמי להיות במצוקה, או שאני חייב תמיד לתפקד, להיות חזק, מחזיק ובשליטה ?
(עוד בסעיף 5).
ו. האם שאר בני הבית יודעים שקשה לי ? סיפרתי להם את זה ? הם עוזרים לי להחזיק יחד את הקושי או הכאב ?
ז.הרבה פעמים בדידות, תחושה שכל העולם על הכתפיים שלי בלי שיש שם אף אחד לשתף אותו- אף אחד בשבילי,
יוצרים כזה עומס על המערכת, שבסוף זה פשוט משפריץ לנו החוצה.
עם מי יעזור לי לשתף עכשיו ?
ח. ואחרון חביב, אני רוצה להזמין אותך לחשוב - מה יכול לעזור לי עכשיו ? מה אני צריך/ה ?
ובכלל כהורה - זה בסדר שגם לי יש צרכים ? ( סעיף 7).
3. מאשמה ל-אחריות- לצערי, כשאדם פוגע באחר, השיח שעולה לרב הן החברתי והן האישי-
הוא שיח של אשמה והאשמה.
השיח הזה מוביל כמעט תמיד לההפך מלקיחת אחריות ושינוי אמיתי- הוא מוביל להכחשה.
המנגנון הזה יושב על משוואה, שקיימת כמעט אצל כולנו, ואומרת:
"אם טעיתי, אם פגעתי- אין לי תקנה, אין לי תיקון",
וצריך לגרש אותי מחברת בני אדם, או להעניש ולהכניס אותי לכלא.
ואז,
אסור לי להודות - לא בפני העולם, ולא בפני עצמי.
כי אז אני "שרוף", ובסכנה אמיתית.
וגם, אני צריך, חייב- להוכיח שאני בסדר.
כי אחרת אני פושע.
אלא שזה,
אחד מה"טריקים" הכי מתוחכמים של ה"ספק"
או מה שקוראים לו בתורה "שורש עמלק" - יצר הרע.
הוא משכנע אותי בכל הכח שאם טעיתי, וקלקלתי - כבר אי אפשר לתקן.
וככה אני נתקע בתוך ה"לופ"- שלא באמת מאפשר לי לקחת אחריות על זה שפגעתי.
פעמים רבות אשמה היא מנגנון נפשי "אוטו-אימוּני"
שבעצם נועד להוכיח לי משהו שחשבתי על עצמי כבר קודם- שאני רע.
לדכא ולשכנע אותי שאין לי תקנה.
אולי זה בכלל משהו שזכור לי שאמרו לי עוד כילד ?
שאני ילד רע.
האם יש בי חלק בפנים שעדיין מאמין בזה, שאני רע ?
כי אם כן, יש לי הרבה יותר סיכוי לפגוע באחרים.
אלא, שמה שהילד האשם זה שבתוכי צריך עכשיו זה חיבוק, וחיזוק, ומילה טובה.
והרבה אמונה, שהוא ילד טוב - הילד שבתוכי, בדיוק כמו הילד שלי, הוא ילד טוב.
ואפשר לתקן.
כשאנחנו פועלים מתוך אשמה, לרב אנחנו פועלים תחת עינו של "האח הגדול" החברתי,
שמכריח אותנו לתקן- כי אחרת נחטוף.
ואין שם באמת סליחה, או תיקון אמיתי.
מכירים את זה שאנחנו אומרים לילד "תגיד סליחה",
והוא שונא את זה!
אין דבר יותר מזוייף, ולא יעיל בחינוך ילדים מלחייב ילד להגיד סליחה;
הרי הסליחה הזו תגיע רק מתוך ריצוי, ופחד מעונש.
אין בה שום מגע רגשי או צער אמיתי על זה שפגעתי.
והאמת, ככה היא גם לא תגע בלב של זה שלכאורה בקשתי ממנו סליחה.
לרב - היא גם מעוררת בנו התנגדות גדולה.
תחשבו על עצמכם, כשהיו מבקשים מכם בכיתה להגיד סליחה, איזה "שריר רגשי" קופץ לכם ?
אז אם לא אשמה - אז מה כן ?
האפשרות להגיד סליחה, להצטער, ולקחת אחריות באמת על פגיעה שפגעתי באחר-
ולנסות גם להפסיק לפגוע באופן אקטיבי
תגיע מתוך המקום שבו אני זוכר- ש"במקור שלי אני טוב גמור" (אביתר בנאי)
או למי שמכיר את השיר "נקודה טובה" של שולי רנד,
(מתוך ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב).
בלי שאני אלמד על עצמי זכות -
ציפורני השנאה העצמית ימשכו אותי כ"כ חזק למטה,
שלא אוכל לשאת את עצמי.
ואז אני אכחיש, ואתכחש - ולא אקח אחריות.
זה לא מצריך ממני להיות "רע" אם פגעתי,
זה מצריך ממני את היכולת לסבול, שיש בי גם חלקים שפוגעים.
ולהתמודד בגבורה עם לנסות לתקן אותם.
וזה ככ קשה לנו!
כי קשה לי מאד לחשוב שעשיתי למישהו אחר,
דבר שהוא בלתי נסבל בשבילי.
אולי זה מה שעשו לי מבוגרים בתור ילד ?
ועכשיו אני עושה את זה לילד אחר, לילד שלי?
זה ממש בלתי נסבל.
רק אם אזכיר לעצמי ש:
"זה שאני לא מושלם, לא אומר שאני לא שלם".
זה לא אומר שאני פגום.
זה אומר שאני משתלם.
רק אז אוכל באמת להתחיל להצטער ולקחת אחריות.
ועל זה אמר אהוד בנאי היקר:
"אז תאמין, שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן כן".
בלי שאוכל לשאת שאני גם מקלקל , אין הזמנה לתקן.
לפי ספר הזהר -
כל העולם שלנו בנוי על "שבירה" ו"תיקון"- בלי שבירה, הכרה בשבירה, אי אפשר גם לתקן.
בלי שמסכימים לרדת למצרים, איאפשר גם לצאת ממנה.
וזה סוד גדול.
4. "פגיעה כהזדמנות מחודשת לרכישת אמון"-
להתנצל בפני ילד על פגיעה שעשה לו מבוגר או המערכת,
זה אחד הדברים שהכי הכי חסרים במערכת החינוך שלנו.
חשבו על עצמכם בתור ילדים, כמה עלבון אתם סוחבים עד היום,
על הסיטואציה שמורה כלשהו פגע/ה בכם על לא עוול בכפכם, ואחכ גם לא התנצל/ה.
אלה סיפורים שאנחנו סוחבים איתנו כל החיים!
לפעמים כל הסלידה של אדם ממערכות,
היא בגלל פגיעה כזו בעברו, בטח אם היא היתה מתמשכת!
חלק גדול מהבריאות הנפשית שלנו תלוי באמון שאנחנו רוכשים ל"מערכת ההורית"
(גם הפוליטיקה המקומית והעולמית משמשות כסמל של היחס שלנו לדמויות הוריות).
חשבו רגע על סיטואציה של תיקון -
שבה אותו מורה היה פונה אליכם לאחר כמה ימים ואומר:
אתה יודע, חשבתי על זה כמה לילות, התהפכתי במיטה ולא נרדמתי,
ואני חושב שהייתי לא בסדר כלפיך, אני מתנצל והייתי רוצה לנסות לתקן.
זה בטח מעלה בכם ציניות, או ספקנות
או "פחחח.. זה בחיים לא היה קורה" ?
אבל תדמיינו רגע שזה כן היה קורה ?
מה זה עושה לכם ?
גם אתם מרגישים עכשיו מין חום צמרירי שעולה מהבטן בואכה הגרון ובלוטת הדמעות ?
זה הדבר. זאת אחת ההשתוקקויות הכי עמוקות שלנו,
שהאחר יקח אחריות על הפגיעה שפגע בנו.
וזה פשוט ומורכב כמו מסע של אלף מילין, שמתחיל בצעד אחד קטן.
וזה יכול כל כך כל כך לתקן,
משהו עמוק עמוק בנפש שלנו. פצע מאד מאד ישן, שעדיין מדמם.
וזאת אפשרות שיש לי לתת לילדים שלי, עכשיו.
אולי המתנה הכי גדולה שאני מעולם לא קבלתי מהמבוגרים כילד.
5. אשליית השליטה - אחת מהתכונות הכי מוערכות בחברה שלנו היא "שליטה" -
אדם מבוגר צריך להיות בשליטה, ומגונה למדי להיות תלוי.
מגפת הקורונה מפגישה את כולנו עם תלות.
למשל, הניסיונות העצומים שעשינו להתנתק מהתלות האנושית בטבע
פתאום חוזרים אלינו כמו בומרנג עם המגפה הנוראה הזו.
הקורונה היא אולי הזדמנות להתמודד עם חווית איבוד שליטה, ותלות.
לרב כשאנחנו מאבדים שליטה- אנחנו מנסים להחזיר אותה בכח.
הרבה פעמים זה יוצר מתח עצום, אחריות עצומה על הכתפיים.
והתפוצצות כשניסיון ההשתלטות הזה לא צולח.
גישות תרגול רבות מדגישות את המגע עם שחרור שליטה.
תרגול פשוט, למשל של מדיטציית ויפסאנה- ממש מסייע בשחרור שליטה.
כך גם "תפילת השלווה" שמגיעה מגישת 12 הצעדים,
ומזקקת ומדייקת נורא יפה את ההזמנה הזו:
"אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה –
לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם".
כשאני מצליח באמת לתרגל את תפילת השלווה,
משהו בפנים נרגע בי.
זה מוריד כל כך הרבה מתח.
6. בטחון הורי מדומה - הנטיה בתקופת חוסר הוודאות הזו,
היא לנסות להגן על הילדים מפני הלא נודע שאורב בחוץ,
דרך להסתיר מהם מידע.
זה נותן תחושה מזוייפת שההורה והבית בבטחון קיומי.
אלא שזה גם שם בתוך הבית כל הזמן שיח של סוד והסתרה.
ומניח על כתפי ההורים עול עצום נוסף, מלבד עול הדאגה לבית ולילדים.
המתח הנוסף הזה הרבה פעמים הוא זה שמכריע את הכף ומביא לכדי התפרצות שלנו ההורים,
כל זה- במטרה לאו דווקא יעילה של לחסוך מהילדים מידע שאנחנו לא רוצים שיהיו חשופים אליו.
ברב הגישות הפסיכולוגיות שאני מכיר ההנחה היא שילדים מבינים את רב מה שמתרחש בבית,
גם אם בצורה לא מודעת.
גישות מסויימות אפילו מדגישות את זה שכל תינוק נולד עם ידיעה וחרדת מוות, עד כדי כך.
לכן, הרבה פעמים דווקא לשבת עם הילדים, לדבר איתם בגובה העיניים,
לספר להם על המצב בצורה אחראית, לא לבקש להישען עליהם,
אבל גם לא לתאר להם מציאות מדומה- יוכל להקל על הרבה מהמתח המשפחתי.
מילת המפתח היא "איזון" - בין חשיפת הילדים לתכנים, לסינון שלהם,
וכל הורה מכיר היטב את ילדיו כדי לשאול עד כמה נכון לחשוף כל אחד מהילדים,
לתכנים שרצים ברשת, או לההתמודדות המשפחתית שקורית עכשיו.
7. חולשה הורית וצרכים של הורים - אנחנו נוטים לחשוב שילדים לא צריכים לראות את ההורים שלהם חלשים, פגיעים, חסרי אונים - זה מובן, אנחנו רוצים להגן עליהם ולתת להם תחושת בטחון.
אבל בפועל, הורים הם כן פגיעים, וההסתרה של זה הרבה פעמים פוגעת, יותר מאשר היא משרתת את המטרה.
כשאני צריך לשים כל הזמן מסיכה של חוזק, שמנוגדת למה שאני מרגיש בפנים רמת המצוקה עולה ועולה,
מה שבקלות יכול להביא אותי להתפוצץ.
ובכלל, לבקש עזרה זה לחלשים, ומי רוצה להרגיש חלש ?
בטח עכשיו בתוך המגפה הזו.
חייבים להחזיק את הראש מעל המים.
אבל דווקא כשאני בתור הורה מספק לילד שלי מודלינג שגם אני פגיע וחלש לפעמים
(וגם כאן, חשוב המינון, והמותאמות לילד)
זה נותן לילד תיקוף ואישוש, שמותר גם לו להיות חלש ופגיע בעצמו.
וכך למשל, כשהוא יכשל בבחינה, או ידחה חברתית, או יפסיד במשחק-
הוא לא ירגיש רק שחרב עליו עולמו.
זה בסדר להיות חלש לפעמים.
אפשר להיות חלשים ביחד, זה כל כך מקל ומרגיע.
פגיעות, ובפרט האפשרות להודות בה, ולגעת בכאב שמאחוריה- מאפשרת לנו הרבה יותר גמישות רגשית,
ומרחיבה את יכולת ההתמודדות שלנו עם מצבים רגשיים מורכבים שונים.
ה"מיכל" הרגשי שלנו גדל ומתגמש ככה.
"לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז".
ההורה כסובייקט - גם להורה מותר, ונכון וצריך שיהיו צרכים, גם הורה הוא סובייקט.
אנחנו נוטים לשכוח את זה בעידן שלנו היום.
בטח כשבחוץ משתוללת מגפה שמאיימת עלינו רפואית, וכלכלית.
שוב, כשאני כהורה מרשה לעצמי להיות בעל צרכים, פחות מדחיק, פחות שומר בבטן,
יותר מאפשר ומבקש לעצמי מקום,
סיכוי הרבה יותר נמוך, שאפגע באחר.
וכמה קשה לנו לבקש לעצמנו מקום ?
כמה קל להגיד, ככה קשה לעשות.
ושוב, הורה כזה הוא גם הורה שמלמד את הילד שלו שזה בסדר להצטרך בעצמו.
שהוא לא מפריע לסביבה ולעולם כשהוא נצרך.
אני רוצה להציע את התקופה הזו של הקורונה גם כהזדמנות משפחתית.
השהייה בתוך בית אחד, יכולה להעלות המון מפלצות,
אבל גם יכולה להוות הזדמנות לתקשורת, להיכרות מחדש,
לשיחות נפש, לעבודה משותפת בגינה, למשחק, לריקוד,
ליצירה, לשטות משותפת,
לזמן איכות עם הילדים- שלנו אולי אף פעם לא היה עם ההורים שלנו.
ולהמון המון תיקון.
* אם מצאתם את הפוסט הזה חשוב, ומועיל -
אנא שתפו אותו ברשתות החברתיות, ובקבוצות הרלוונטיות,
זה שיח שכל כך חסר לנו.
שיהיה חג שמח לכולנו,
פסח- הוא החג של האמונה באפשרות לתיקון.
"אז תאמין, שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן, כן".
הרבה אהבה,
אוֹרי פריד.
