זמן | אלכס ארונוב
אלכס ארונוב | 9/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הוא הביט בפניו במבט מלא אכזבה ותדהמה. עצר קפוא במקום והישיר מבט ומיד הסיטו לרצפה. המולת האנשים מסביב הלמה באוזניו כמו נחיל צרעות עוקצני. הוא הרגיש חשוף, למרות שלא היה זה מחויב המציאות שירגיש כך. סקירה מהירה של המבנה העלתה שכולם היו עסוקים בשלהם. חלל מרכזי גדול ועוד כמה חדרים קטנים וכולם רצים לכל עבר והוא כמו עומד על מסוע ומביט בכך מהצד. הוא נרגע מעט וחזר להביט בקימורי הקמטים שזיהה בפנים, מנסה להיזכר כמה שנים עברו. עשר שנים? חמש עשרה? עשרים? קשה לזכור.
זו לא הדמות שהייתה צרובה בראשו וזה הכאיב לו והעציב אותו. הוא חייך לרגע. זיוף של חיוך שמסתיר מבוכה. חיוך לחוץ, לא אמיתי. הוא לא היה מוכן למפגש הזה. איזה פער בין איך שראה אותו בדמיון טרם הפגישה לבין מה שראה כעת, כאילו לא אותו אדם. הוא הרגיש צורך לזוז, מעין תחושה שהתנועה תנער ממנו את שארי הבושה וחוסר הנוחות, צעד לעברו מספר צעדים מהירים ונעצר כפסע ממנו.
עכשיו הוא כבר עבר את נקודת האל חזור. איך זה קרה? חשב לעצמו תוך שהתמקד בעיניים. כמה זמן לא ראה אותן בכזאת חדות. העיניים הירוקות האלה, העמוקות והחשופות. לא סתם אומרים שהן מראה לנשמה. לא היה צורך במילים. יער עד של אינסוף תחושות ומחשבות על גבי שני קנבסים עגלגלים. העיניים הרכות והנעימות, שעכשיו הקרינו פחד ואכזבה. הקמטים מסביבן הבליטו אותן. גם במצח הוא זיהה כמה מהם ועוד קצת באזור הצוואר. התעורר בו חשק לא לראות אותו יותר, לקבור את עצמו, להעלם מתחת לאדמה. הוא הזדקן. בעשר שנים או יותר. בבת אחת הזדקן. הראש שלו וודאי הבין, גם לפני הפגישה, אבל איכשהו נפשו לא הצליחה לעכל את מה שראה כעת. הוא פשוט לא ייחס לכך כל חשיבות עד לרגע זה ממש ועכשיו אפפה אותו תחושה שהוא בחלום או בסרט ומיד יגיע הבמאי ויאמר "קאט", יסיר ממנו את שאריות האיפור והזיעה, יחזיר לו את הדמות שנאחז בה כל השנים ולא הרפה.
הוא לא רצה יותר להביט בפניו אז הוא הוריד שוב את מבטו והתמקד במגפיים. מגפיים חדשות ונקיות. זה היה בשבילו כמו אי של שפיות, ניתוק מכל התחושות שהציפו אותו. הוא ראה אותן בחדות ובבהירות ולא מצא בהן רבב. לא היו עליהן שאריות לכלוך או בוץ או כתמים או אזורים של צבע דהוי, הן היו רק בתחילת דרכן, תמימות, חסרות תובנה למסלול הקשה שצפוי להן בחורפים הבאים. תעשה משהו, הוא חשב לעצמו. אתה לא יכול להמשיך לבהות ככה במגפיים האלה באמצע החנות.
הוא הרגיש צורך לשבת וצעד שני צעדים לשמאלו, אל עבר ספסל קטן, אולי כזה שמתאים לילד. בטרם התיישב, הספיק שוב לסקור במהרה את החנות אבל הצליח לראות רק בליל אורות, צבעים ודמויות שנמרחו על אישוני עיניו הטרודות, ואז קרס על הספסל בבת אחת והחל לנוע באי נוחות למשך כמה רגעים, עד שהתמקם. בראשו ניסה להריץ שוב את התמונות של מי שזה עתה ראה. הוא היה מנסה להתמקד בדימוי אך מיד מבריח אותו, כך עשה מספר פעמים, כאילו שמדובר במעשה אסור. דמיין את השיער העבה, המקורזל והדהוי. דמיין שוב את הזקן שנראה כמו שדה במזרח אירופה בשלהי החורף. את הסנטר שגדל בממדיו. יותר מאחד, פחות משניים. הוא הופתע לרגע והתעכב בדמיונו על הסנטר לכמה רגעים ושוב הבריח את הדימוי מראשו. פגמי העור, הכתמים. "אחרי עשרים שנה, את עוד מנגנת, גיטרה ישנה...", הוא שמע פתאום את מילות השיר שהתנגן ברקע, הביט שוב במגפיים המושלמים ולקח נשימה ארוכה.
"אני לא יכולה עכשיו, אין לי זמן, בפעם אחרת", נשמע מאחוריו קול צפצפני, שלווה ברקיעות תכופות של נעלי עקב. הוא חשב שהיה צריך לעשות את זה לעיתים תכופות יותר. זה מפחיד. כל הזמן הזה שעבר אבל הוא לא ראה. לא רצה לראות. לא הכול אנחנו רוצים לראות. חיים שלמים אפשר לחיות ככה, בלי לראות. מפחיד ומסוכן. מה עוד הוא לא רואה? אחרים וודאי ראו אבל לא אמרו דבר. ואולי אמרו משהו, אבל אנחנו נכונים לקלוט מהסביבה רק את מה שאנו עסוקים בו בצורה כזאת או אחרת בעצמנו. "תראה למה הפכת", היא אמרה לו פעם, הוא נזכר עכשיו. למה התכוונה? למה הוא הפך? הלוואי ואפשר היה לחיות חיים שלמים בלהביט על המגפיים החדשות והנקיות, חיים שלמים בלי להתלכלך. הוא כעס על עצמו כשמדי פעם הבזיקו במוחו מחשבות ילדותיות מהסוג הזה, שברגעים כאלה היו בלתי נמנעות. כוחותיו להתנגד להן נמוגו. הוא הרגיש כמו בלון נפוח שנגוז במחי סיכה קטנה אחת. כתפיו נשמטו ועיניו המשיכו להתמקד במגפיים.
מה עוד הוא פספס? בתקופות שונות וודאי דברים שונים. איזו תחושה מזופתת. משהו שכולם יודעים ורק ממך הוא נסתר ואף אחד לא יטרח לספר לך ואפילו אם יטרחו ממילא לא תבין. תשמע אוסף של מילים שתהדוף בטרם תתגבשנה לכדי משמעות. ואז, כשתגלה את האמת שכולם יודעים תרגיש מטומטם, כי מה זה שווה לדעת עכשיו את מה שכולם ידעו כבר מזמן? הוא נאנח. אולי אם היה יכול להיות סלחני כלפי עצמו, לדברים שפספס, היה יכול להיות סלחני גם כלפי המפגש הזה. מפגש של שני אנשים זרים, הוא רצה לחשוב. לא, אתה יודע שלא שני אנשים זרים. אתה לא יכול לעשות את זה תמיד. לא טובים ורעים, לא הוא ואתה. הוא זה אתה ואתה זה הוא ואם אתה לא אוהב את זה אז תתמודד. זהו, ככה זה עכשיו, תסתגל למציאות החדשה ותאמץ אותה. זה מה שיש. אני לא יודע. בטח שאתה יודע, אלא שאתה מאוד ביקורתי כלפי עצמך. כל זה טבעי. זו דרכו של עולם. אם ככה, אז לא בא לי לקבל את דרכו של עולם. שוב אתה ילדותי, מישהו שאל אותך? תראה לי אחד שאוהב את זה. פשוט תלמד לקבל את זה, איזו עוד ברירה יש לך?
"אז תיגש לאדון ותבקש ממנו לשבת, אמא עסוקה עכשיו", שמע מאחוריו.
ידה של מהירות הקול הייתה על העליונה הפעם וכמה רגעים מאוחר יותר הוא ראה בזווית העין ילד צעיר וחייכן שנעמד לצדו. הוא התעלם מהילד בהפגנתיות.
נו, אתה לא הולך להגיד לו משהו? הצחקת אותי. עולב שכמוך, זה הכי טוב שלך? ברצינות, תיגש אליו ותביט בפניו, תישיר אליו מבט, אל תפחד מזה. תהפוך אותו לחלק מעצמך. באמת? כן, באמת. כמו שלמדת בקורס כתיבה יוצרת, זוכר? מה היית אומר לו אם היית יכול? נו, קדימה, זה תרגיל טוב. תיגש אליו ותאמר לו את מה שהיית רוצה לומר. זה יעזור לך להשתחרר. מה, כאן? באמצע החנות? אני אעשה את זה מאוחר יותר. ומה אם לא יהיה מאוחר יותר? וחוץ מזה, הכול אצלך מאוחר יותר, כל החיים שלך זה מאוחר יותר. מה, ממש לומר בקול? ככה, באמצע החנות? יש לך משהו להפסיד? לא יודע, את טיפות הכבוד העצמי שעוד נותרו לי? מה אני יכול להגיד לו? אולי תגיד לו שאתה סולח לו? אולי שאתה אוהב אותו? שהוא בסדר, למרות הכול? נכון, יש דברים שכבר אי אפשר לשנות. חשבתי שאתה כבר בסדר במחלקה הזאת. גם אני חשבתי ככה עד לפני היום ואז פתאום ראיתי אותו. אל תמשיך לייסר את עצמך, אולי זה טוב שראית אותו? הוא בכל מקרה ירדוף אותך. תרצה או לא תרצה, בקרב הזה לא תוכל לנצח. נו, אתה תמשיך לשבת כאן עוד הרבה?
בסדר, בסדר. הוא התרומם באיטיות ושוב סקר את החנות במבט חטוף. ההמולה נרגעה, עכשיו היה שקט מסביב. לגשת עכשיו? אין פה כמעט אף אחד. טוב, הנה, בסדר, אני ניגש. כמה צעדים איטיים וחסרי חשק. כמעט על קצות האצבעות הוא ניגש אליו, שאף אחד לא ישמע. נעמד ממש מולו. עכשיו היה יכול לראות עוד קמטים שלא ראה מרחוק. צל חיוור של מי שהיה פעם. קדימה, הוא חשב, תעשה את זה. נו, תאמר לו כבר ותשחרר את זה. שניהם פתחו את הפה בסנכרון מושלם וקפאו במקומם. אני שונא אותך, את מי שהפכת להיות. הוא רק חשב ככה, אבל לא אמר. הוא גם לא באמת חשב ככה, לא לחלוטין בכל אופן.
"הכול בסדר, אדוני? אנחנו תכף סוגרים, אוכל לעזור לך בעוד משהו?", המוכר הצעיר, בן כמחצית מגילו, הפריעו ודחה מעט את התחלת השיחה.
בטרם ענה, הוא סקר לרגע את פניו היפות של המוכר, שהיו מכוסות זיפים עדינים, ניסיון לא מוצלח, כנראה, לשוות להן מראה בוגר יותר ואת חיוכו הממזרי שחשף שיניים בוהקות.
"אה, כן, הכול מצוין. הכול נפלא, בדיוק תכננתי לגשת לקופה, לשלם. תזכיר לי בבקשה, כמה אני חייב לכם?".
"אני מיד אבדוק, אדוני. עוד עשרים דקות אנחנו סוגרים".
"כל כך מוקדם? פעם הייתם סוגרים שעה מאוחר יותר".
"לא שאני יודע מזה, אדוני. אני יחסית חדש כאן, אולי זה היה ממזמן. הנחיות של ההנהלה החדשה. רוצים שנספיק לסדר הכול ולהתארגן למחר. שלא נדחה הכול ואז בבוקר נלחץ".
"אני מבין, תודה לך על ההסבר".
"אין בעד מה, אדוני", ענה המוכר החביב והתרחק לעבר הקופות.
הוא המשיך לעמוד מולו. אדוני, אדוני, אדוני. הוא תעב את המילה הזאת. ממתי הוא הפך לאדוני? זאת אומרת, לאחרים הוא הפך לאדוני כבר מזמן אבל לעצמו? הן רק אתמול הוא היה בן גילו של המוכר. לא, הוא צודק. אתה רואה שהוא צודק. בשבילו אתה אדוני ואולי הגיע הזמן שגם בשביל עצמך תהיה. טוב, מספיק עם זה. הוא הסתובב בלי לומר דבר והחל להתקדם באיטיות לעבר הקופה.
המוכר החביב הקליד בעצלתיים דבר מה במחשב. האצבעות שלו נעו כמעט בהילוך איטי, כאילו היה לו את כל הזמן שבעולם. זה הרגיז אותו, הספיק לו מכל היום הזה. לרגע, הוא ראה בדמיונו את עצמו מדלג מעבר לדלפק, מזיז הצידה את המוכר ועובר להקליד במקומו. המוכר סיים את מה שעשה והתמקד בו.
"יש לך את הכרטיס שלנו?".
כמה רגעים של חיפוש בארנק והוא הושיט למוכר את הכרטיס. המוכר הקליד שוב במחשב.
"אה, כן, הנה, אני רואה. ארבעת אלפים מאתיים ושמונים, זה אחרי הנחה. תרצה לחלק? אתה יכול עד ששה תשלומים ללא ריבית".
"ששה? מה קרה לשנים עשר?".
"אני מתנצל", חייך המוכר במבוכה, "הנהלה חדשה, חוקים חדשים. דרך אגב, אני רואה שהזמנת גם משקפי שמש אבל מופיע לי שהם עוד לא מוכנים. חכה רגע, אולי בכל זאת, אני אבדוק מאחור".
המוכר הסתובב וניגש לארון הגדול שכלל אינסוף תאים אפורים קטנים, פתח תא אחד ומיד סגר אותו.
"כן, אני רואה שטרם הגיעו, ברגע שיהיו כאן נתקשר אליך".
"לא יכולתם להגיד בטלפון שמשקפי השמש עוד לא מוכנים? חבל לי על כל הזמן שבזבזתי כאן".
"אני מתנצל, אדוני, זו כנראה טעות של המוכרת. עם מי דיברת כאן?".
שוב אדוני? הוא נשם נשימה עמוקה. מילות השיר שהתנגן ברקע בשנית צלפו בו.
"אחרי עשרים שנה, שוב אינני ילד, תמו נעוריי, שיבה זרקה במלך...".
"אדוני...? הכול בסדר?".
"אה, כן, כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים".
המוכר הביט בו, מופתע.
"עזוב, לא משנה, תשכח מזה".
"דרך אגב", נזכר המוכר, "אני רואה שלא היית אצלנו מזמן. אנחנו ממליצים להגיע לביקורת כל חמש שנים, מקסימום. לפחות בשביל להחליף עדשות. יש גם מסגרות חדשות שמגיעות. אני למשל מרכיב רק מסגרת, עם עדשות פלסטיק רגילות. זה עושה לי מראה מבוגר יותר, ככה אני אוהב".
הוא לא ענה, רק חשב לרגע שהעולם משתגע. המוכר חיכה כמה שניות ואז הושיט לו שקית מהודרת שהוא לקח בהיסוס, כאילו שהיסוס יעזור כאן במשהו.
"הנרתיק והחשבונית בתוך השקית, תתחדש".
הוא נד בראשו והתקדם לעבר היציאה בצעדים איטיים. בחוץ כבר היה חושך מוחלט. תנועת האנשים הייתה ערה, כבכל יום. איך יכול להיות שכבר חושך? הן כשנכנס הייתה זו בסך הכול שעת בין ערביים והשמש רק החלה לשקוע. כמה זמן בילה בחנות? את הזמן הזה כבר לא יוכל להשיב. יש לו חוקים משלו, לזמן, הוא חמקמק, לא פוסח על אף אחד ודהירתו קדימה הינה לעולם אכזרית וחסרת רחמים.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
