קרוסלה | מיכל נאור
מיכל נאור | 20/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ואז, רחוב או שניים אחרי היציאה מפארק בלוויל, כשמולנו הקרוסלה המנגנת של המכוניות, הסתובבתי אליו לתת לו יד - ופתאום אתה היית שם.
בכלל לא היית פה לפני רגע ואין לי מושג מי אתה ואיפה הוא ולאיפה הלך, ואולי התבלבלתי בפנייה או הלכתי מהר מדי. עצרתי רגע, הסתכלתי סביב, רציתי לפנות לאחור ולחפש אותו אבל אתה שאלת: ״מה קרה מיה?״
לעזאזל, חשבתי, מה קורה פה, האיש הזה מדבר עברית והולך אתי כאילו אנחנו מכירים, קרוב אלי ובקצב שלי ויודע את השם שלי. אמרתי לך שאני מבולבלת ואיבדתי מישהו ואולי טעיתי בדרך.
אפילו לא דומים, חשבתי. אתה מסורק היטב, מגולח, ובגדיך נבחרו בהתאמה מוקפדת מארון משובח. הוא אחר: שיערו מאפיר, בגדיו מרושלים בחן, והגבריות שלו פוגשת אותי במבט חודר, רוצה וחושש, מבט חושק ומתעתע.
התחלת לצחוק. ״מה, כל כך השתניתי בשתי שניות האלה שהסתכלת על הקרוסלה?... מה אתך מיה? הכל בסדר?״
התיישבתי על ספסל ועצמתי עיניים. ידעתי שזה יקרה לי יום אחד, שהוא ייעלם. הטלפון שלי צלצל בכיס המעיל. חשבתי שזה בטח הוא. זו הייתה שירה. היא שאלה איפה האוכל של החתול ומה עשיתי עם המפתח של המחסן.
אחרי שסיימתי את השיחה שאלת איך שירה מסתדרת בלעדי. רציתי לצעוק שאני לא יודעת מה קורה אתי ואני לא מכירה אותך ואתה לא מכיר את שירה והיה פה מישהו אחר שאני ממש אוהבת ואני פוחדת שקרה לו משהו נורא והוא נעלם פתאום ואולי לי קורה משהו נורא ואולי יש לי גידול במוח ובגלל זה אני לא רואה טוב פרצופים וזה בטח מסביר את כאבי הראש המפוצצים של היומיים האחרונים - אבל חשבתי שאם אצעק אז בכלל אשתגע. אמרתי שאני רוצה ללכת חזרה לכיוון הפארק ואתה הצעת שתקנה לי משהו לשתות במכולת. קנית לי בקבוק מים ולך סודה. מוזר, חשבתי, גם הוא אוהב סודה. שירה צוחקת עליו שככה זה כשמזדקנים, מתחילים לשתות סודה.
התיישבת לידי והסתכלתי עליך. המבט שלך שוטט על פני הרחוב והאנשים ופתאום התחשק לי לגעת בך, להרגיש איך אתה. פתאום קמת וקפצת על הקרוסלה, במין דילוג עליז ושובבי, החיוך שלך היה מושלם והרגשתי קטנה. שכחתי איפה אני וכמו ילדה רציתי לקפוץ גם. חיפשתי את הרגע הנכון שאצליח לזנק על הקרוסלה בלי ליפול אבל היא הסתובבה שוב ושוב ואתה הסתובבת מחייך, וחייכתי גם. ניסיתי לתכנן את הרגע אבל שוב ושוב פספסתי ורק שמעתי אותך קורא לי, והקול שלך נשמע רחוק ומהדהד, מתערבב עם המוסיקה. פתאום שלחת אלי יד חזקה ומשכת אותי למעלה והצמדת אותי אליך. היה לך ריח נעים, עדין והחלטי, והתבלבלתי. האחיזה שלך הייתה לי נעימה. "כל כך יפה לך השמלה החדשה," אמרת, וגיליתי שאני לבושה בשמלה פרחונית תכולה. לא ידעתי מי אתה אבל אני חושבת שאתה ידעת מי אני, שוב חיבקת אותי חזק וקצת רקדנו והייתי מאושרת. התחיל גשם ופתאום הקרוסלה נעצרה ורק המוסיקה המשיכה צורמת.
ירדנו וצעדנו בשקט לכיוון הפארק. הסתכלתי עלינו בחלונות הראווה אבל לא מצאתי אותי, רק אתה היית שם בבגדיך היפים. היה חלון אחד שראו בו רק שמלה, ובחלון אחר ראו רק סנדלי עקב תכולות. ואני לא הייתי שם.
יכולתי לדמיין אותנו מתחילים משהו, אני ואתה. משהו בריח שלך היה לי מוכר ונעים. נוגה תמיד אומרת שגבר אחד לא מספיק עבורי.
העיניים שלי רפרפו על פני האנשים ברחוב. בטוח הוא פה באיזו פינה.
ניסיתי להתקשר אליו אבל ענתה לי גברת אחת בצרפתית, וניסיתי שוב ואותה צרפתית. חשבתי שהשתגעתי. ניסיתי לשחזר את הבוקר והלילה וכבר לא ידעתי מי נעלם קודם ומה קרה לפני ההעלמות הזו והזיכרון שלי הכאיב לי בראש כמו נורה מהבהבת.
נזכרתי. הוא חיכה לי בלובי של הבניין אתמול בחצות, כשיצאתי מהמונית, והתחבקנו. הלכנו לישון ריחניים וצמודים. בבוקר יצאנו מהשמיכה אל הרחוב. היה קר ושקט, והתחיל לטפטף. מתחת למעיל הרגשתי את חום גופו. התגעגעתי אליו בימים שלא התראינו מאז שנסע, ומתוך עוצמת אחיזתו הרגשתי שגם הוא התגעגע. כבר כמה שנים שאנחנו יחד, ועדיין, חוץ מימים בהם החיים מכריעים את כוח המשיכה שלנו, אני משתוקקת אליו כמו מגנט. מה יהיה כשמהגוף ייוותרו רק שאריות של תעתוע פיזי מגרה? פעם אמרתי לו שכשאני אתו אני מתגעגעת למה שלא היה ולמה שלא יהיה, אבל לא זה מה שהרגשתי כשצעדנו צמודים ברחובות פריז, רגע לפני שאתה הופעת.
התחלת לדבר אתי על איזו שיחת עבודה שעשית אתמול ומה אולי אפשר להרוויח, וליד הקצב נעצרת והצעת שאכנס לקנות בשר. "לקציצות שרצית להכין,״ אמרת. כן, רציתי להכין קציצות.
יצאתי מהחנות עם הבשר בשקית וראיתי איש יושב על כיסא באמצע הרחוב וחשבתי שזה הוא, עם התיק על הגב וכפפות וכובע בדיוק כמו שלו. רציתי לחבק אותו מאחור ולספר לו מה קרה, וכבר הייתי ממש קרובה והושטתי יד, אבל אז קראת לי מהצד השני והאיש הסתובב ולא היה הוא ואנחנו הלכנו.
הגענו חזרה לבניין שלנו ובלובי ליד המעלית חיבקת אותי ועלינו למעלה. הכנת לנו כוס תה ואכלתי פרוסת לחם עם גבינה. הייתה לי בחילה ורציתי להקיא. רציתי שהוא יחזור. כאב לי הראש וכבר לא ידעתי מה פה ומה לא בין פריז לירושלים. כל אחר הצהריים ישבתי על הספה החומה. בראש התנגנה לי בלופ אינסופי המנגינה של הקרוסלה, ובמרפסת מולי האור הפך ורוד ואפור, וכל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
