סיפור אהבה | נאוה בן-אריה

נאוה בן-אריה | 11/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

חזרנו הביתה. בבית כבר חיכו הרבה אנשים. גילה, אחותי פיזרה בקבוקי שתיה קרה ודאגה שהכל "יהיה בסדר". ישבתי על אחד מכסאות הפלסטיק הרבים שהיו מפוזרים. בצד עמדה ערימה של כסאות פלסטיק נוספים למקרה הצורך. הקיפו אותי המוני אנשים: משתתפת בצערך",  "משתתף בצערך", "שלא תדעו עוד צער" .

התהפכתי במיטה מצד לצד. לא מצאתי מנוח. ידעתי שאני חייב לישון. התלבטתי אם לקחת כדור שינה ולבסוף החלטתי למלא אמבטיה חמה חמה.

רותי ואני אהבנו לעשות יחד אמבטיה. היתה בינינו חלוקה היא שמה סבון מריח לקצף ואני דואג לטמפרטורה הנכונה. אני נכנס ראשון ויושב בצד הברז. רותי בצד השני. אף פעם לא עשיתי אמבטיה לבד. נכנסתי למים החמים לצד של רותי. התעוררתי כי המים היו קפואים. ישנתי שעתיים.

"היא היתה מיוחדת במינה". "אין אנשים כאלה..." "איזה אסון"

"היא עזרה לי כל כך הרבה פעמים ומעולם לא ציפתה שאגמול לה. היתה מלאך"

"אם הייתי צריכה עצה, תמיד פניתי לרותי. היה לה שכל ישר וידע כמעט בכל תחום"

היינו נשואים 28 שנים. הכרנו לפני הצבא כשעבדנו במלצרות. מעולם לא נפרדנו. נולדו לנו שני ילדים מוצלחים. לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר. חיינו חיים טובים. רותי היתה מורה לאנגלית בתיכון.

רותי אף פעם לא היתה מרוצה מהמשקל שלה. תמיד חשבה ששניים שלושה קילו פחות, לא יזיקו.

כשרועי ויעלה, הילדים שלנו, סיימו תיכון רותי החליטה לשנות עבודה ועבדה בהוצאת ספרי לימוד באנגלית. השינוי היה מאוד מרענן והיה לה חשוב להוכיח את עצמה ולהצליח.

"ירדתי שני קילו" הודיעה לי בשמחה.

עבר שבוע והיא מודיעה לי "ירדתי עוד קילו"

עבר עוד שבוע והיא מודיעה לי "ירדתי עוד קילו"

אמנם רותי עבדה קשה אבל היא לא עשתה דיאטה. התחלתי לחשוב שהפסקול לא מתאים. "את יודעת" אמרתי, "כבר יותר משנה לא עשינו בדיקות דם" .

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

מהר מאוד הסתבר שלרותי יש סרטן בלבלב.

הכל התגלגל כל כך מהר. לא הספקנו להבין ובוודאי לא לעכל. רותי החליטה לא לקבל טיפול כימותרפי. לבלב זה קטלני אמרה. לא מוכנה לעבור את העינוי הזה.

ההחלטה שלה היתה בלתי נסבלת עבורינו. כך להיכנע? הילדים היו בשוק. אני הייתי חצוי בין לכבד את רצונה ובין הידיעה שההחלטה הזאת היא גזר דין מוות. אף פעם לא האמנתי בניסים. שוחחתי עם הילדים, בכינו בלי סוף ולבסוף החלטנו שרצונה הוא כבודה ולא נלחם בה.

עשינו הכל בבית כדי להקל. מיטה מתכוננת כי שום תנוחה לא היתה נוחה לה. שכנה הביאה כל בוקר שייק בריאות מנבט חיטה ועלים ירוקים. דיקור, עיסוי כל מה שאפשר היה.  רותי הלכה ונחלשה. הילדים היו מדהימים, לא עזבו אותה.

כעבור 37 ימים מהאבחנה, נפרדנו ממנה לעולמים. היא נפטרה בדיוק כמו שרצתה. בבית, השיר של פרנק סינטרה "בדרכי שלי" התנגן ברקע. רק אני והילדים נכחנו. הצלחנו להיפרד ממנה עוד לפני שאיבדה את ההכרה.

השבעה התישה את כולנו. הגיעו המוני אנשים. קשה לזכור. את עידו היה קל לזכור. הוא היה כל הזמן. התייצב כל יום בשעה עשר בבוקר והלך בסוף היום. לא הכרתי את עידו. כשנכנס לראשונה שאלנו מאיפה הכיר את רותי. אני לא זוכר מה אמר. הוא היה כל הזמן. עזר ולא דיבר בכלל. התנהג בטבעיות.

הסתיימה השבעה. ניסיתי להעביר במחשבה מי היה, מי לא היה ופתאום הנוכחות של עידו הטרידה אותי. הבנתי שאין לי שמץ מושג מיהו. לקחתי את הנייד של רותי וחיפשתי בווטסאפ עידו.

הייתי בהלם.

תפסתי את הראש. בא לי למות. איך יכול להיות שמתחת לאף שלי התרחשו דברים ולא היה לי שמץ מושג. הרגשתי נבגד, כעוס. אבוד. 

רותי תמיד אמרה שהחיים מלאים הפתעות...

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה