נעלם לי עץ | ניר סופר-דודק
ד"ר ניר סופר-דודק | 19/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"אני מעריך את זה שהלכת לקראתי בהתראה כל כך קצרה," הוא התחיל. "לא עשיתי לך חיים קלים. אבל איך אומרים? במלחמה כמו במלחמה."
"זה בסדר," עניתי בלי לדעת למה.
"יופי, אני שמח שאתה לא כועס. אז איך זה הולך פה? אתה שואל אותי שאלות?"
"אני אשמח לשמוע למה אתה מחפש טיפול דווקא עכשיו."
"בניגוד למתי?"
"בניגוד ללפני חצי שנה, לדוגמא, או ללפני שנתיים. מה קרה דווקא עכשיו שגרם לך להגיע אליי?"
"אה, זה פשוט מאד. לפני שבועיים נעלם לי עץ."
"לא הבנתי."
"נעלם לי עץ וזה מטריד אותי."
"עץ-עץ?"
"כן. לא בית מעץ, ולא ארונית ספרים מעץ, ולא רגל מעץ. נעלם לי עץ. כזה עם ענפים וצמרת וגזע ושורשים. מה יש פה לא להבין?"
"מאיפה הוא נעלם?"
"מאיפה הוא יכול להיעלם?!" הוא הסתכל אליי כאילו אני המשוגע מבינינו. "מהחצר של הבניין שלי. איפה עוד עצים יכולים לגדול, במטבח?"
"אולי פשוט העירייה כרתה אותו?" לא הצלחתי לחשוב על שאלה מתוחכמת יותר.
"אתה לא חושב שהייתי שומע את זה? אני כל הזמן בבית. וחוץ מזה, בערב לפני כן הוא היה שם. אין מצב שהם היו מורידים עץ שלם בלילה, ועוד ליד החלון שלי, בלי שהייתי מתעורר."
התחלתי להרגיש שאני מאבד אותו ולכן ביקשתי שיחזור על הכל מהתחלה באופן מסודר, כדי שאראה איפה אני יכול לעזור.
"זה היה לפני שבועיים בערך. אני כבר שלושים שנה באותו בית, וליד החלון של החדר שינה, ממש מחוץ לסורגים, יש פיקוס ענק. אני חושב שזה פיקוס. יש לו גזע עבה כזה וזרועות עם עלים עגולים, צפופים. כל שנה בקיץ הוא מתכסה בפירות שנראים כמו חרובים, רק עגולים וקטנים. ואחר כך הם נושרים ומביאים עננים של זבובים. העץ הזה עושה בעיות עם הביוב והשכנים תמיד רצו להעיף אותו, אבל זה לא הסיפור. שכנים באים ושכנים הולכים ורק העץ הזה נשאר. וגם אני. ותמיד כשאני מתעורר בבוקר יש מהעץ הזה צל, שנח באופן קבוע על המיטה שלי. אבל באותו יום הצל לא היה שם. התעוררתי, ואני מרגיש את שתי העיניים שלי בוערות מהאור של השמש. הסתכלתי החוצה וראיתי שלא רק שהצל נעלם, אלא גם הענפים והעלים והעץ בכלל. גם אם היו כורתים אותו, היה צריך להישאר איזה בור או חלק מהגזע. משהו. בכל זאת הוא עץ גדול. אבל שום דבר. האדמה הייתה ישרה והכל היה מכוסה צמחים וקוצים, כאילו אף פעם לא היה שם שום דבר. מצד שני, אני לא משוגע, ואני גר בבית הזה שלושים שנה. זה לא שדמיינתי עץ. בהתחלה חשבתי שאני פשוט ישן וחולם את זה. אז חזרתי למיטה ואמרתי לעצמי שאני אתעורר אחר כך והכל יהיה כרגיל."
"והתעוררת?"
"אתה לא תאמין, אבל זה נהיה יותר גרוע."
"מה זאת אומרת?"
"אני קצת מתבייש לספר לך את זה, אבל אתה פסיכולוג ובטח כבר שמעת כל מיני דברים מוזרים. כנראה שלא חלמתי אלא הייתי ער, ככה שכשהלכתי לישון בעצם נרדמתי שוב. והיה לי חלום. ראיתי צבא של עצים הולכים בכבדות על השורשים שלהם, ימין-שמאל, ימין-שמאל. זזים לאט, כמו לטאות. ראיתי אותם מנסרים עצים אחרים כדי שהם יוכלו לבנות מהם גלגלים שייקחו אותם יותר מהר. עולם שלם של עצים. אני זוכר שחשבתי שאולי הם אלה שלקחו את העץ שלי כדי לנסר אותו. בסוף הכרחתי את עצמי להתעורר. הייתי בטוח שגם הצל יחזור, אבל הוא עדיין לא היה שם. אתה איתי?"
הנהנתי.
"אתה בטח חושב שזה לא יכול להיות, שאני סתם מדמיין. אבל אני נשבע לך. יש לי פרוטוקולים של הישיבות של ועד הבית שהם מדברים על להוריד את העץ כי הוא שוב סתם את הביוב. זה לא שאני ממציא."
"ודיברת עם השכנים שהעץ נעלם?"
"לא, זה לא היה עוזר. אנחנו כמעט לא מתראים. כל אחד בעניינים שלו. אני גם בסכסוך משפטי עם רובם, אז אני מעדיף לא לדבר. וחוץ מזה, אם הכל היה תוכנית להוריד את העץ, אז ברור שכולם היו אומרים שהם לא יודעים על מה אני מדבר. בטח מישהו מהם שם לי משהו דרך החלון, איזה גז או משהו, ככה שאני אשן בלי לשמוע, ובלילה הם באו עם חברת כריתה והורידו את העץ. אחר כך הם סידרו את כל האדמה ושמו שם אבנים וקוצים כדי שייראה שהעץ לא היה שם. הם הרי תמיד רצו לסלק אותו ואני הייתי היחיד שהתנגדתי. אז הם אמרו הנה אדם זקן, נעשה מה שאנחנו רוצים. מזל שהם לא הרגו אותי עם הגז שלהם. פתאום כשאני חושב על זה, זה הכל מסתדר. אחר כך באמת היו לי תופעות לוואי."
"מה זאת אומרת תופעות לוואי?"
"זה קשה מאד להסביר. אתה מסתובב כרגיל, אבל כל הפרטים הקטנים חסרים. כאילו הכל נראה כמו ציור. בהתחלה קשה לשים לב. לשיחים יש עלים ויש גבעולים, והדשא ירוק כרגיל והבתים ברחוב הם בתים – הכל שם. אבל כל מיני קווים קטנים מקריים חסרים לך. כאילו הקווים הצטמצמו למינימום שדרוש כדי לאפיין דברים בלי שלאף אחד יהיו טענות. אתה מבין למה אני מתכוון?"
"דברים הרגישו לא אמיתיים?"
"וזה עוד לא הסוף. פתאום אני מגלה שהחפצים בבית מתחילים לא להסתדר איתי. שלא תחשוב שאני איזה משונה. זה לא שלדברים בבית יש רצון משלהם. אבל כל מיני דברים קטנים. אני מכניס מזלג לפה והוא דוקר אותי, אני מכניס מכשיר לשקע והוא מוציא מין ברק קטן. וכל הזמן הייתה בבית מוסיקה. אני לא בטוח, אבל אולי זאת הייתה הפָּסַקליה של באך. אתה בטח מכיר אותה, יש רק אחת כזאת, לעוגב. זו שמתחילה כאילו מלאך המוות פורש עליך את הכנפיים שלו. לא יודע, אולי אחד השכנים הפעיל אותה בווליום חזק. ניסיתי לסגור את החלונות, אבל צלילים של עוגב עוברים גם דרך קירות, ככה שזה לא שינה הרבה. זה היה כאילו המוסיקה יצאה מהסדקים ומהכיורים ומהפתחים של הביוב. ותבין, אני בן אדם שאוהב מוסיקה, שמבין מוסיקה. באך זה הלחם והחמאה שלי. אבל כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. זה לא יום טוב לבאך. באך עובד לעומק מדי, ואני צריך יותר למעלה. זה הרגיש כאילו המוסיקה זוחלת וממלאת את הרצפה בזפת שחורה. היה לי ברור שהיא תגיע לאט-לאט לגובה של האוזניים שלי. זה חוק הכלים השלובים. בכל אופן, אני מסתכל במראה ורואה את עצמי הולך בחדר, צועק ומקלל. פחדתי לצאת החוצה, שהשכנים לא ישמעו ויחשבו שאני משוגע. בסוף אני חושב שנרגעתי או שהתעייפתי.
"זה התיש אותך."
"אני חושב שאולי נרדמתי. בטח לא ישנתי הרבה, כי התעוררתי אחר הצהריים ובקצת אור שנכנס דרך התריסים אני רואה פתאום את כל הבית מלא ברוחות רפאים כאלה קטנות. ומעל הכתף של כל אחת הייתה עוד אחת, ומעל הכתף של ההיא הייתה עוד אחת יותר קטנה. כמו סימן של חזקה שלא נגמר."
"רוחות שרודפות רוחות שרודפות רוחות."
"זה כבר האסוציאציות שלך," הוא חייך. "בכל אופן, הן נראו עייפות כאלה, נפולות. כמו הרוח של עצמן. ראיתי אותן יוצאות דרך החלון, ובראש חשבתי שזה מוזר שרוחות רפאים עוזבות בית. בדרך כלל הבעיה הפוכה. אבל אתה יודע מה, עכשיו כשאני חושב על זה, זה הגיוני. עכברי ים נוטשים את הספינה ועכברי בית נוטשים את הבית."
זו הייתה מטאפורה יפה. כשאתה משתגע, אפילו השדים בורחים מהראש שלך. אבל זה לא היה מתאים להגיד לו את זה בדקה האחרונה של הפגישה הראשונה. השעון הראה שעברנו מזמן את חמישים הדקות שלנו וניסיתי להגיד את זה בעדינות. הייתי בטוח שהוא יתעלם וימשיך לעוד סיפור, אבל הוא עצר באופן חד, נשלט לגמרי, ושאל אותי:
"אוקיי, אז מה עכשיו? אנחנו קובעים לפגישה הבאה או שאתה אומר לי משהו לגבי זה? איך זה בדיוק הולך?"
"אני חושב שאתה מרגיש מאד מבולבל," אמרתי.
"אתה בטח צודק. אני באמת מבולבל מאד. עכשיו איך בדיוק אנחנו מתקנים את זה?"
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
