עוראור. (תלתלים של ילדה) | כרמלה רים
כרמלה רים | 5/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
כל הזמן חשבה שהפסקול לא מתאים ובכל זאת המשיכה. מתישהו התחילה, התחלתי, להרגיש שהדברים אינם בסדר. וכל הווייתה, כל פיסת עור של היום, תלתל של היום, הדרך, הנשימה, הנשמה, בה היא נוגעת, נושמת, מדברת, חושבת, מרגישה, מלטפת, חולמת, נרגעת או מרגיעה, קשורים וטבועים, נגועים, באז. בניחוח העז. איך הכל התחיל? האם אפשר לדעת? הילדות, התבגרות... הכל חי ונושם לה כאילו קרה אתמול. יש ילדים... בני אדם – אצלם העבר (שעבר?) נמצא שם, רחוק, בערפול, טשטוש, או קירות, קירות הגנה. פיסות עור מגינות. או: חורים, חללי הגנה. שמגינים. "הגנות". כך אומרים כולם. "הגנות" – מילה שאנשים אוהבים.
ואצלה – לא. הוא, העבר – פה. הכל פה. פורץ לתוך עורה, קופץ מתוך עורה, מחלחל לגוף, לתלתלים שהיא חופפת בשמפו שמזכיר, את הריח של אז.
הטראומה... החרדה... מהדהדת בעור, בגוף, צורחת ותובעת בצעקה את המחיר שלה, לעתים. צועקת לאהבה, מתחננת אליה ואוחזת בה בטלטלה. בנואשות לבל תברח. פן שוב תישאר לבד. חשופה. כמו רוח שנושבת בצרחות בתוך הקירות של הבית. קירות הגוף.
היום היא אישה יפה, אך תמיד אסירת תודה, ועדיין לא ממש מאמינה לכל מי שאוהב אותה, ולכל בדל של אהבה.
"סיפור" – דורש עלילה, אמרו לי, וכיצד יכולה להיות עלילה, בתוך בליל מוטרף מרגשות, סערת יצרים וחושים של ילדה? שהייתה פעם קטנה, ולאט מדי, או מהר מדי, גדלה להיות ילדה גדולה? ואולי כל ילדה בעולם, והסיפור שלה. יש היודעות לספרו – ויש שלא. וכשהסיפור קשה, טבוע בדם רגשות ואבדן – שום דבר, לעולם אינו סתמי, רגיל. כשמביטים פנימה, ואולי לתוך פניה – לתוך קפלי הפרטים פנימה, (כמו חלקי ופירורי "שוקולדה מקופלת") לנפתולי המחשבות, היצרים, ההרהורים – והאהבה. אז – רואים הכל.
אנסה לשזור חוטי-עלילה, מהפקעת.
היו לה תלתלים ששנאה: ילדה בת שמונה. אולי בת תשע. ואולי פחות. אולי יותר. תלתלים קשים. שנאה – כי אמא, ואמא של אמא – (שתיהן כמו במקהלה) תמיד אמרו שגדולים ונפוחים, ועבים כמו ג'ונגל, כמו פרא. אך לא "פרא" חמוד, קופצני וטוב; וילדי ומתוק – אלא ג'ונגל פראי, מכוער של שערות נוקשות וקשות של ילדה. ללא סדר, לא יפות, "שיש לעשות בהן סדר מהר..." לארגן, לקצוץ, לגזור, לחתוך, ללכת ל"ספרית שבמרכז" – שתחתוך. והשיער החתוך שנפל – הפך אז לכעין מהות הכל.
שנאה את התלתלים, שנאה את הפנים המפוחדות, הבהירות השקופות המנומשות – שהתלתלים קוצצו מעליהן בהינף אחד וחד של מספריים. "כי יש לעשות שם סדר", סדר ביער, סדר בג'ונגל, בשיער, בשערותיה שלה. "סדר חייב להיות". אמא של אמא אמרה.
השיער קוצץ, הנשמה קוצצה, הילדה קוצצה. היא בכתה. הנפשיות, הנשיות הפצפונת הקטנה – כמו ניצן שלא הבשיל – קוצצה. בכתה בכי ענק ומנסר. החור נפער.
והאהבה – נשרה עם השיער.
כל כך בכתה אז, בכי כמו בעוד מליוני רגעים שהצטרף לחור שנפתח בגלל עוד ועוד מילים קשות. בכי מנסר שאף אחד לא הבין. "רק בגלל שערות?" איזו טיפשונת, איזו טיפשה. "הוא הרי יגדל". כן, בוודאי. אך אז – שוב יקצצו. ולא ישאלו אותה, את בעלת השיער, את בעלת התלתלים האמיתית. את "בעלת" האהבה.
ושוב תישאר אז עירומה, חשופה, בלי הגנה, בלי התלתלים הרכים, אך הקשים, בלי האפשרות המורגשת, המרגשת, בלי האפשרות הפוטנציאלית, הרחבה, לאהבה.
בלי האפשרות הקסומה, בלי מרחב... שיגדלו ויהיו לרכים, עדינים, ארוכים – ארוכים, וחלקים, ועוטפים ומגינים, נשיים. השיער שיחבר בין הגוף והעור – לנשמה אליה.
ורק אחר-כך, כעבור כמה שנים – לא תבין מדוע מגעילות אותה שערותיה. מדוע הן מבולבלות, מדובללות, מכוערות, מלוכלכות בעיניה, ומגע ידיה. רק ביום החפיפה – ליום אחד בלבד, היו אהובות ועדינות ורכות. וכאילו מיד אחר-כך – נדבק אליהן כל הכעס, כל הרע, כל זעם הסביבה. וכל הזעם והחרדה שלה – כלפי עצמה ושערותיה.
והתפרקויות הקשר שהיה – התפרקויות המרקם, התפרקויות האהבה, הן שהפכו את גופה, עורה – לנזיל כל כך.
האהבה נשפכה ונזלה החוצה. וכאילו נשארה בלי כלום. כל האהבה והזהב הטהור, שריפדו פעם, קודם, לפני המון שנים... נכתשו ונמעכו. בכוח הצעקות והכעס. לא רק בגלל התלתלים.
הילדה עם התלתלים הקשים הרגישה כמפלצת, כשד. הכל געש בה האם קטנה מאמא? האם גדולה לאמא? מיהי? הכל פרץ כשד החוצה, כמו מים רותחים שורפים וכואבים, שחורכים את העור.
שנים של בכי, וחרדה... שנה אחרי שנה... היא גדלה, אך לא גדלה. כל כך רצתה לגדול. נשארה אותה כמיהה נואשת וחריפה, חודרת וחודרנית לאהבה. חור שנפער – עם ניצוצות של אושר כשאמא חיבקה ואמרה שאוהבת אותה (האם אמרה?) כשאופפה סבא... אמר – "את חמודה" ו"את מתוקה". וכשאבא הבין. היא? חמודה? והיום, כשמישהו אומר את המילה, מילת הקסם – המילה המיוחדת כל כך, החמודה – "את חמודה" – רוצה לתת לו פרס; פרס גדול; פרס ענק. רוצה לתת לו הכל. את כולה.
אושר עובר אז, כמו גל – במתאר קווי גופה, ומוחק את כל הרע, בבת אחת.
מילה אחת קטנה – "ח-מודה" – שמשנה עד היום את הגוף, מוחקת את קווי הגוף הכואבים, המרוסקים, המחוררים, החרדים, שכל כך רצו להימלט אז החוצה, לברוח! לגדול ולהיות נערה, בחורה, גדולה, להימלט מאמא. אך גם רצתה כל כך, להישאר עם אמא: להתחבק, לנשק, ולהפוך למרקם אחד רצוף וזוהר של זהב טהור של אהבה.
אך הכל היה כל כך רע – עד שהתנקז לסיפור אותו היא רוצה לספר. והסיפור נמשך... ומתחיל עכשיו. האם מותר לספר? האם רצוי לספרו? אנא הקשיבו. תמיד כל כך רצתה שיאזינו לה היטב.
כולם אמרו שהיא מופרעת, פסיכית. למה? ילדה מופרעת. שונה. הרי היא רק רצתה שיגידו לה שיפה, שחמודה. ואז הלכה מיאוש, שאלה את הילדים – אם אכן יפה. לעגו לה. צחקו. קראו לה בשמות. אולם, כל כך נואש, חודרני, היה הצורך לשאול ולדעת. מול המראה – שהחזיקה – חשבה שאכן יפה, שישנם ניצנים של יופי, אך הפנים שניבטו – נראו ונדמו כמכוערות, משוגעות, פגועות, פרועות, חרדות. רצתה את אמא. שאמא רק תגיד ותאשר – ורק אז הנפש תתיישר. "הנפש" נמצאת שם בבטן; למעלה – יצור קטן ורגיש ושקוף כמו ילד או ילדה קטנים שקוראים להם "נפש". נפש, בואי! מילה שנותנת קיום.
והרי שם, בנפש, ובגוף הילדי, הכמה, בתלתלים שכמהו להיות רק חלקים, רכים ענוגים. שם, בנפש הזו של ילדה – שם מתחילה ונולדת אירוטיות. שם מנץ הקסם ותשוקה. שם צומחת לה האירוטיקה, החושניות. אותם חוטי זהב מרפרפים – שבבוא היום יצמדו לעור האחר, הגברי, השונה כל כך, אך הדומה – לעור הנוסף, האחר, והמשווע גם הוא לאהבה.
כי רק המוכרות לאותה כמיהה, לאותה כמיהה ממש, קסומה, עמוקה, ונואשת לאהבה – רק היא תחבר בבוא היום בינה לבין האהוב.
אולם, הסיפור עכשיו ממשיך... ומתחיל שם: באותו בוקר, קייצי, סתווי – שנהפך לחורפי, בארץ הרחוקה, שם, ביבשת האחרת. או-בעצם, אולי פה, בארץ החמה, הקרובה עדיין.
יום אחד, הכל מתחיל יום אחד. ואיננו יודעים זאת קודם?
היא כבר נערה. בת ארבע-עשרה. גיל קטן? גיל גדול? נסעו... יום אחד, בקיץ החם ההוא, סוף החופש הגדול, לשדה התעופה: היא, אמא ואחותה הקטנה. נסעו – לקייטנה כל כך תמימה. לחופשה. והיא – כבר נערה. ארזו לשתיהן מזוודה. (קטנות, ירוקות, עם רוכסן – ריץ-רץ' קטן). שתי מזוודות לשתי ילדות.
אמא אמרה ללבוש מעיל חורפי וסוודר. הרי שם יהיה קר מאד. וגשום. אמא אמרה שצריך להתכונן לקור. שמחה. ונסעו. עם אחותה הקטנה – שכ"כ אהבה. במטוס. הגיעו למלון שבעיר הגדולה. קור וגשם. מריבה מפחידה עם אמא, במלון. עמדה ליד הווילון, ובחוץ – גשם ללא הפסקה. גשם אירופי שוטף של קיץ. טיילו בעיר היפהפיה, האירופית, מרצפות קטנות עתיקות במדרכות. אוויר קר וצלול. פעמוני כנסייה. בתים עם צריחים. ולמחרת – נסעו לשם. לכפר הקטן ההוא, הכפר שהציל אותה, אחר כך, שנתן חופש ואושר לנשמתה.
כולם היו שם כמה ימים. גם אמא. גם אחותה.
ונטמעה לכמה ימים, בנוף הירוק, האחר, בנוף האירופי, בין העצים והיער, בטבע, בקור האפרפר והסתווי. ובין הילדים.
והכל, עדיין בשלווה, עד אותו בוקר של "יום שני" בשבוע. היום הראשון שבשבוע.
הטעם, הריח, בתוספת הסוכר החום המיוחד של דייסת קוואקר בחלב חם, "שיבולת-שועל" בעברית, "פודינג" באנגלית, כמו אורז חם, טעים עד היום – בריגוש טוב, את אותו בוקר חריף וקר של יום שני בשבוע. יום שני – Monday, Monday"" – שהנו תחילתו של שבוע
אירופי נוצרי וטוב, תחילתו של יום שבוע חדש, של שנה חדשה. של חיים – שבו הכל החל מההתחלה.
אך אז, עדיין לפני כל זאת... הכל התנפץ ברגע והיא הנערה.. שגדלה... לקחה, חפנה את ידי הקטנה...
באותו בוקר, לאחר אותה דייסה מתוקה וחמה, הופרדה לפתע מאחותה הקטנה. אחותה – שאכלה יחד אתה, את אותה הדייסה הסמיכה מלאת סוכר וחלב. היא, הקטנה, הנמשים והתלתלים הקטנים – שהייתה עד לאותה רגע – שלה. באחריותה, בידיה של הגדולה, בת הארבע-עשרה.
והיא, הנערה שבגרה, לקחה, הפנה את ידי הקטנה, כמה דקות קודם – (עד לאותו רגע חד שייחרט בנפשה וגופה) ויחד חיפשו את אמא. בבהלה נוראית, חיפשו את אמא. לא מצאו את אמא. אמא נעלמה. קמו בבוקר, רצו, בדהרה, לחפש אותה. "עזבה כבר מוקדם..." אמר שוער המלון.
חיפשנו, רצנו, נבהלנו. והלכו, צעדו, יד ביד, במעלה הרחוב העולה אל הכפר... "ובדרך העולה אל הכפר". כן, גם שם יש כפרים, ועצב, ומנגינה.
פתאום בא לקראתנו הוא – הוא האיש. האיש הגבוה, הרזה, הזר, היפה. הוא "המנהל", "ראש הכפר", "המנהיג" – באותה שפה זרה, מוזרה, קרה. והוא – האדם, הגבר, ייחרט לעד בנפשה, נחרט לתמיד, לימים, בנפשה – כאיש החשוב ביותר, האהוב, בעל הסמכות הטובה.
הוא בא, לקח אותה ביד אחת, את אחותה ביד השנייה, כל אחת בצד אחר של ידיו. כמו שני דליי חלב מלאים וחמים היקרים מפז. צעדו לארוחת הבוקר השלווה, אותו מקסם-שווא, עדיין, של דייסת קוואקר, דייסת אורז חמה מתוקה וטובה.
החדר הגדול, חדר האוכל, הומה מילדים שמחים, עליזים, קולניים. מדברים בקול בשפה הזרה, הקשה, הקרה, שתהפוך עם הזמן ותתנגן באוזניה ופיה, כמוכרת, חמה אהובה ורכה.
... ועוד כמה רגעי שלווה, של כעין משפחה קטנה – וקרובה – היא ואחותה. ובהלה שבגרון ובבטן, מוסתרת עדיין בדייסה הטובה.
והדלת נפתחת, באה האשה, בלשונם האחרת: "אם המקום" – האמא" – כך תיקרא גם על ידה בבוא הימים. באה במהירות, מבקשת-לוקחת את אחותה – במהירות הבזק, בידה, ובעיקול החד של חדר האוכל, בין הילדים, עוד מספיקה בהבזק עינה – לראות את הקטנה...
... יורדת במדרגות העץ; והדלת נסגרת. ואחר כך – רעש של מכונית מתרחקת.
ובו זמנית – לוקחים גם אותה... מבקשים שתבוא למגדל הגבוה...
מדרגות אבן – קרות, גבוהות, לולייניות – עד ל"למשרד הכחול". "החדר הכחול" – כך יקרא בשפת המקום. חדר. חרדה. שם, יושבים כולם – כל מי שאחר כך יהפוך לאוהבה, מחכים לה. היא על ספסל האבן, כריות כחולות, שמנסות לרפד, גבה נשען לקיר. ופניה מופנים לכולם. פנים חיוורות, רועדות. מה קרה? שם אומרים, מבשרים, בשפה הזרה הקשה – שמעתה יהיה עליה להישאר שם. להישאר. כמה זמן? זמן ארוך. לא יודעים בדיוק. "שנה", "אולי שנתיים", אולי יותר. למה? כמה? קמה, צעקה, צרחה, צווחה, בכתה.
"יש מכתב בדרך" – שיסביר ויפרט. כך אמרו. "אבא ואמא כתבו והסבירו, המכתב יגיע תוך כמה ימים". העולם התמוטט.
שוב צעקה, הכתה בידיה באבן הנוקשה, הקשה, עד אבן הנשמה. צעקה ששונאת הכל, שונאת את המקום הזה. הכל היה יבש וקר, צעקה בלי מילים, אין פה מילים. בשום שפה. רק יאוש ותהום שנפערה. בגוף. לא הבינה. למה? מדוע? מה קרה? איפה אמא? רק מאוחר יותר ניסתה להבין. אמרו: "אמא נסעה, גם אחותך, שמעו את האוטו מתניע... הם לא יחזרו". כמו מכה קרה וקשה בגוף ובבטן.
נשארה שם לבד.
אבל: האשה הבהירה, הגבוהה... קטרין... הרזה, היפה, הרכה, שיערה בהיר וחלק ללא אף תלתל, כמו אגם של מים תכולים ושלווים... היתה אתה אז. ועוד הרבה הרבה זמן. רגשותיה ויופיה חיממו את נפשה ולבה וריככו את הפצע מעט. בימים הראשונים, וגם אחר כך, עזרו לרקום, לקרום - שכבת עור ורקמת עור חזקה. אך לאט צמחה לה רקמת העור.
והגיעו ימים טובים. ימים רגועים. ימים חיים. אנשים טובים, ואהבה. והרבה ילדים סביבה.
מאז, חלקה נטוע שם, חלקה נמצא פה.
רעשים של רכבת, צלצול פעמונים של כנסייה טובה, קור מקפיא אך ריחני של שלג חם, דשאים ירוקים בירוק עז-אפרפר, וירוק מגוון ומגן בשאר צבעי הקשת. אגמים גדולים מלאי מים, גשם שניתך כל היום, ואוויר קר וחורפי אך צלול – כל אלו נטועים, רשומים עמוק בהווייתה, רשומה בעורה, בנפש שהחור בה לא נסגר, וכן נסגר, ולא נסגר, עד היום.
שוויץ. זו הארץ. שוויצריה, "Suisse", באותיות לטיניות נוצריות, ארץ של מותרות, עושר של תיירים לשעה, של כסף, הנה עבורה משהו אחר: ארץ אחרת, שונה כל כך, רחוקה, אך כל כך קרובה ללב. ארץ אליה נשלחה בעל כורחה, בהתחלה תוך נטישה ואבדן. ארץ שהיוותה עבורה עיר מקלט חמה ואוהבת של אושר גדול ומציף. של ריפוד קסום ליצרים ולזעם, לדיכאון ולחרדה.
ארץ שהייתה עבורה, אז, רק כפר אחד קטן – מרכז העולם, כפר קטן אך ענק ועשיר וקסום, מלא בכל מה שרצתה לעצמה אי-פעם.
ושם – התחילה ללבוש סוודרים יפהפיים, מצמר טהור ואוהב ואהוב. סרגה לעצמה סוודר אדום שמח ופראי. אדום זורח וזוהר. שם לבשה חצאית מיני קצרצרה, חצאית ורודה מכותנה – מגפיים אפרפרים... שם רצה וקטפה תפוחים מן העץ לבד..., בגשם, בשמש... בקור... בחום... כמו ציפור דרור – כמו בשיר, אך לא בשיר. שם התחילה להיות ילדה מאושרת. הצמיחה כנפיים של זהב. עפה. נשיקה מבן. התחלה של אהבה. פניה הפכו בעיניה ליפות ואהובות. השיער התרכך. פניה עגולים. פני-לב. (אמא אישרה – בצלום...), בגוון של פנינה. העור השקוף הלבן, שהיה שקוף חיוור חודרני לסבל ולחרדה, הפך לבהיר ושקוף – ויפה. שמחה ורודה וחיים היו בו. "לחיים של אפרסק" – תאמר מאוחר יותר אמא. העור – הפך להיות שקוף לאהבה, שקוף לרגשות.
מקבל ונותן. עד היום היא שקופה.
והנפש החלה לרקום, לקרום עוד זהוב, היא החלה לחוש באמת ילדה. שקיימת, ילדה שמביטים בה, וקיימת, שורדת. העור שהפך לאור.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
