מגוף אל גוף: נוכחות וזרות בימי קורונה | פז חיט

פז חיט | 2/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

המילה "אפידמיולוגיה" מקורה בשפה היוונית. אפי=בתוך; דמוס=אנשים, העם; בעברית, המילה "מגפה" מכניסה בתוכה את החומר הצלילי של המילה "גוף". הוירוס הבלתי נראה, עובר במפגש אנושי מגוף אל גוף. כך מפיץ עצמו בתוך ה"עם". בתוך ההמון.   

מה אפשר ללמוד על הפסיכוזה?

ביומיום השגרתי מגיח ה"בלתי אפשרי" במלוא עצמתו בעבודה הקלינית עם סובייקטים שנותרו מחוץ לשיח החברתי. הניסיון הפסיכואנליטי הוא לסייע להם "לרשום" את עצמם בשיח. בימים אלו, כולנו מתמודדים עם הניסיון לרשום משהו מהבלתי אפשרי הייחודי שלנו, זה שהגיח לנוכח המפגש עם הטראומתי שמשתולל בחוץ. טראומתי שמכוסה בכתר ובגלימה עם השם שקיבל - קורונה. מעניין לשים לב כך שעבור חלק מהפציינטים הפסיכוטיים, דווקא עכשיו מסתמנת תחושת הקלה. פציינטית אחת אמרה ש"עכשיו כולם צריכים לשמור מרחק אחד מהשני, כדי לשמור אחד על השני". עכשיו זו לא רק היא שמפחדת מאנשים. ועדיין היא מבחינה בין הדלוזיה הפרטית שלה שגורמת לה להתרחק מאנשים (כדי לא לשמוע קולות פוקדים), לבין הקורונה שגורמת לכולם לשמור על מרחק חברתי כדי למנוע הידבקות. בשני המקרים התוצאה היא בידוד הגוף. לשניהם היא מאמינה. אולם הראשון, מנת חלקה בלבד הוא. אי האפשרות שלה להפריד עצמה מן האחר, אשר בשגרה, נתמכת על ידי הדלוזיה הסינגולארית, כעת נתמכת גם על ידי חוקים חברתיים ביחס למגפה. ניכר כי המרחק החברתי שנדרש כעת במציאות הכללית, מהווה עבורה מין תותב שתומך בדלוזיה הפרטית ומפחית עבורה מעט מהנטל.

בבואה איננה גוף

בימים אלו בידוד הגוף הנו הכרחי על מנת לשמור על החיים ועל הסדר. אבל כיצד נשמור על המארג החברתי? למול חוסר האונים והבידוד, כולנו מוצאים עצמנו תולים תקוות במפגשי וידאו אונליין, המתהווים כמין תחליף מוזר למפגש האנושי שנאסר כעת. האם אפליקציות האונליין מספיקות כדי לשמר את הקשר והשייכות בשעה שנמתחים המרחקים בין הגופים? טיפול באונליין הוא ניסיון להערים על איום הפרימה של מבנים וקשרים, בשעה שהאפשרות למפגש נלקחת מאיתנו. ועדיין חשוב לזכור- הוידאו איננו תחליף לנוכחות הגוף. הוידאו, משאיר את הבבואה של המראה. בבואת הוידאו הזו אמנם עשויה להזכיר את רישומי הנוכחות של הגופים החיים ממפגשי עבר. הבבואה בוידאו אמנם מספקת נחמת מה מפאת הקשר שלה ל"אגו" האחוד. אך עלינו לזכור שאין מדובר כאן בנוכחות או בגוף. מפגשי הוידאו מהווים פלטפורמה אחרת ושונה, כזו המגלמת פתרון זמני ברוח התקופה, פתרון שחשוב ללמוד על האפקטים שלו ועל דרכי העבודה עימו. אך זאת תחת ההנחה שהוידאו, עם כל הכבוד לו, בכל זאת מותיר את הגוף מחוץ למשחק.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

בידוד והסתגרות מביאים עמם אפשרות להפרדה ששומרת על הסדר החברתי, בד בבד עם איום של התפרקות ופרימה. מצב זה מביא לערעור ביחס ליציבות הקשרים בין גוף לגוף. יתר על כן, אפילו הגוף של היחיד, וכן אותה בבואה שמשתקפת אלינו מן המראה, מאיימים להתפרק לחלקים. עתה, לא רק גופו של האחר הופך לפוטנציאל מידבק, אלא גם גופנו אנו- ידינו הנוגעות במשטחים מזוהמים באופן בלתי נראה, מכוסות בכפפות, בשעה שעלינו לחטא אותן לפני שניגע שוב בפנינו. כך, תחושת הזרות אשר מושלכת על האחר, נוגעת בסופו של יום לאותו חלק זר וטפילי- זה המצוי למעשה כחלק מהסובייקט עצמו. בתוכו.

דיאלקטיקה מולקולארית

הפנדמיה כמגפה עולמית נוצרה מצירוף של הוירוס המיקרוסקופי שהתגלה בסין, עם הגלובליזציה כמאפיין של התקופה. נוצר תהליך דיאלקטי- למול האפשרויות הבלתי מוגבלות של הכפר הגלובאלי, מדגישה המגפה - כל מדינה לעצמה. סוג של מגדל בבל. לכל מדינה המספרים שלה, לכל מדינה מרוץ החימוש שלה- להשגת מכונות הנשמה ומסכות. וכל זה, משולב עם תחושת סולידריות שעולה בעיתות של משבר משותף. התסריט האפוקליפטי ביותר של מגפה, מתאר הידרדרות מוסרית שעלולה להגיע להתפרקות הגופים החברתיים ליחידות קטנות יותר, עד שכל אחד ידאג רק לעצמו. עלינו למנוע תרחיש כזה, ועלינו לעשות זאת מבעוד מועד. בסופו של יום, המארגים החברתיים הם הם אלו המביאים את האנושות למצוא פתרונות, כאלו שאנשים טווים יחד. לראייה ההתארגנויות השונות- מחקרים למציאת חיסון כנגד הנגיף, שיתופי פעולה יצירתיים המבצבצים במהירות כפטריות אחרי הגשם במטרה לפתח פטנטים שיגדילו את מספר הבדיקות או שיאפשרו לייצר מכונות הנשמה, עמותות סיוע שונות, ועוד ועוד. למעשה מדובר כאן בתהליך דיאלקטי של היחיד בתוך החברה. זוהי דיאלקטיקה של פירוק והרכבה. אם תרצו, דיאלקטיקה של דחף החיים ודחף המוות.

ומה לגבי האחד-אחד של המספרים הגדולים והסטטיסטיקות? אלו אשר מתעדכנים יום יום במהדורות החדשות. גם כאן שוכב מתח דיאלקטי. האירוע הכללי של המגפה מוצג באמצעות סטטיסטיקות משתנות כיחידה אחת המצויה בתנועה. המספרים הגדולים הופכים להיות המסמן שמרכיב את גוף המפלצת "קורונה", זו שקצב צעדיה גדל אקספוננציאלית או משוטח. המחשבה על סיפוריהם האינדיבידואליים של אותם אנשים שמרכיבים את המספרים הגדולים, לא רק כהמון, לא רק כסטטיסטיקה (של מספר הנדבקים או מספר המתים), היא קשה מנשוא ובו זמנית מעוררת נחמה ואנושיות. ניתן ללמוד מכך גם על הפסיכואנליזה כפרקטיקה דיאלקטית- ככזו המכוונת לעבודה (אפילו קצת חתרנית) עם ייחודיותו של הסוביקט ("אחד אחד"), ובו בזמן לוקחת בחשבון את רוח התקופה, ואף קוראת לאנליטיקאי לקחת תפקיד חברתי בתרבות של ימיו.

מקור התמונה: www.pinterest...318207529890924925