היום האחרון | שרה אושרוב
שרה אושרוב | 5/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
התעוררתי מבכיו. ניסיתי להשיב תחושת מציאות ואוריינטציה לעצמי. אני זאת אני. הנה כאן לידי הוא שוכב, בוכה ודורש את האוכל שלו. את הגוף שלי. אותי. אז הכל מתחיל לחזור, אני זאת אני, המחשבות הופכות להיות כואבות, הנפש מרגישה כמו משקולת. לא נחלצתי מהסבל, הוא עדיין עוטף אותי כמו שמיכה מחממת וחונקת.
אני מקרבת אותו אלי, נותנת לו לינוק. -לא נשאר כלום-, זאת מחשבה ששוב חוזרת. -לא נשאר ממני כלום-. רחוק רחוק ממני, אני זוכרת אותם. אני זוכרת אותו, שאוהב אותי, ושוהה לידי בתוך המרחב החונק שלי. ואותה, זאת שילדתי לפני חמש שנים. אני טיפלתי בה היטב, במסירות רבה, כפי שנדמה לי, שטיפלו בי. ופתאום, באמצע החיים, נפלתי לבור ואני לא מצליחה לנשום בתוכו.
ההחלטה היום הייתה ברורה יותר, בחרתי ביום הזה, לשים קץ לחיי. לא בגלל שהיום היה יום מיוחד. היה זה יום כמו כל הימים, הדומים זה לזה, מדבר שומם של ריק. לא החלטתי עדיין איך ומתי בדיוק.
אני עושה בדיוק הכל כפי שצריך. אני מחייכת אליו. הוא מחייך אלי. אני מלטפת את ראשו. -אני מצטערת, אני מצטערת. לא רוצה לעזוב אותך, אך גם לא טובה לך אימא מתה. לעתים המוות עדיף על חוסר חיים-.
אורית, כאילו שמעה את מחשבותיי, באה למיטה ומבקשת לחבק אותי. "מה קרה אוריתי?"
היא מביטה בי, לא יודעת מה לומר, איך היא מבינה כל כך טוב?
"אימא, את קמה?"
"כן, תיתני לי כמה דקות."
יותם עוד ישן. הוא ישן שינה עמוקה ולא ער לסערות נפשי. אולי טוב שכך.
"אימא, איזה רעש אני עושה?" היא מחזיקה בידה חבילת מסטיקים ומרעישה. היא דורשת תגובה, חיים, משהו ממני. "אימא, היום הולכים לגן?"
"כן."
"אני לא רוצה ללכת, אני רוצה להישאר איתך."
"אי אפשר."
אורית נצמדת אלי ובוכה, בכי תמרורים. יותם מתעורר וניגש אלינו. הוא מחבק קודם אותה, אך היא בועטת בו.
"מה קרה?"
אני הולכת משם ומסתגרת בחדרי, בוכה. התינוק בוכה. אני בוכה. התינוק בוכה.
יותם פותח את הדלת ומלטף את שיערי. הוא מחזיק את תומר ומנשק אותו.
"אני לא יכולה יותר.. אני פשוט לא יכולה יותר. אני לא מצליחה לנשום."
"זה עוד מעט יעבור. את זוכרת שזה מה שהיה לך גם עם אורית כשהיא נולדה? זה יעבור, אנחנו רק צריכים לשרוד את זה."
"אתה לא שורד את זה, אני שורדת את זה. ואין שום משמעות להישרדות, לא ככה אני רוצה לחיות."
עכשיו הדמעות נגמרו. הוא מחזיק אותי חזק, אני רואה אותו, יש לו אותן עיניים מוכרות ואוהבות, אני רואה את האהבה שלו, אך היא לא מצליחה להגיע אליי, אני כמו צופה רחוקה, המשקיפה על אי מוכר, שהיה פעם בית. "את רוצה שאשאר היום?"
"לא. אני מעדיפה להיות היום לבד."
"אני אוהב אותך. אנחנו נעבור את זה."
הוא מחזיר לי את התינוק. "תדאגי רגע לתומר? אני אלך לראות מה עם אורית."
אני מנענעת אותו, הוא חמוד נורא, וזה עוד יותר כואב. לראות את המתיקות ולא להרגיש כלום.
יותם מצליח להרגיע את אורית, ואני שמחה – הם יסתדרו בלעדיי. היא תהיה בסדר. תומר יהיה בסדר. זה יכאב להם בנפש, אין ספק, אבל הם יהיו בסדר. אני חייבת להאמין בזה. משקולת ההורות כבדה לי מדי. לפני שהוא יוצא מהבית עם אורית, הוא מחייך אלי: "ילדה, הכל יהיה בסדר, תסמכי עליי." כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, אל מי אתה מדבר? אין כאן אף אחד. הנפש סגורה.
"ילדה, כמה התגעגעתי אליך!". העיניים הירוקות והעוטפות שלו דיברו אל נפשה, הם ישבו בבית קפה, עשור לאחר הפרידה. היא הסתפרה לפני מספר חודשים, והורידה את רוב השיער החלק שהוא כה אהב, היא רצתה למחוק כל זכר ממנו, כעת שהחלה מערכת יחסים חדשה. הוא ביקש להחזיק את ידה, אך היא הראתה סימן כי אינה פנויה.
"לא הייתי צריך לתת לך ללכת. אבל מה יכולתי לעשות? היינו צעירים. לא יכולתי להתחתן איתך אז, הייתי חייב את החופש לחוות דברים חדשים, אבל מעולם לא היה לי ספק, את האחת."
במבטו היא מצאה הדהוד לאהבתו, והיא האמינה לו. אך עדיין לא יכלה להתגבר על מכאובי הלב, ועל הנטישה.
"עברו יותר מעשר שנים. אני כבר לא אותה ילדה שהכרת, אני חושבת שאני כבר ממש לא אותו אדם. אתה מאוהב ברעיון של מה שהיה, לא בי."
הוא חייך אליה, "אל תדברי שטויות ילדה." הוא נגע בקצוות שיער על ראשה ונישק לכף ידה. "העיניים שלך הן אותן עיניים, ואני רואה בהן הכל. המהות לא השתנתה."
הטלפון צלצל. זה היה אחיה. הוא כנראה שב מביקור אצל אימם, בבית האבות. בכל ביקור שלו או שלה נוספת משקולת על הנפש. איך יתכן כי אותה אישה, שהייתה כל עולמם, החזיקה בנפשה את נפשם, שהייתה תמיד דמות ורקע בסיפור חייהם, מנגינה בלתי פוסקת, אינה זוכרת אותם? היא לא הייתה מבוגרת, אך זכתה במחלה. בכל פעם משהו נוסף נאבד ממנה.
-אני יכולה שלא לענות-, אמרתי לעצמי וכיביתי את השיחה. נשמתי מעט, זאת פעם ראשונה שאני מצליחה לא להוסיף עוד על הנפש. נטלתי את הכדור, כמה חודשים כבר עברו? הכדור לשיפור מצב הרוח, כך אני קוראת לו, אבל הוא מקהה את כל הרגשות, והופך אותי למשקיפה.
התינוק נרדם. הנחתי אותו בזהירות. הייתי יכולה להיות מטפלת טובה. הייתי יכולה להיות אימא טובה. הייתי אימא טובה, הייתי מטפלת טובה. היו לי הרבה תפקידים. הפסיכולוגית שלי אמרה שזה אבל, והנפש שלי עכשיו נפרדת מאימא, הכאב הזה ינוע ויפנה מקום לרגשות אחרים. אף פעם לא הייתה לי יכולת לשאת סבל רב, ובעיקר לא סבל נפשי. המוות הפיזי עדיף, מאשר לאבד את עצמי בעודי חיה.
הידיעה שהיום זה היום האחרון מקלה עליי. כל פעולה וכל מחשבה, תהיה האחרונה.
כשהייתי בת 10 הלכתי לאיבוד בים. לא ידעתי איפה הוריי, ובצעד מאוד מוזר החלטתי להיכנס למים, ולהביט מרחוק כדי למצוא אותם. מאיפה היה לי אז האומץ להיכנס לתוך המים ככה? בלי שממש ידעתי לשחות. הפחד לאבד אותם, אולי היה גדול יותר מהפחד לטבוע, והפעולה הזאת הרגיעה אותי, כי ידעתי שאני פועלת בשביל לשנות את המצב. הגיע גל ונסחפתי פנימה. אני זוכרת את הרגע שנמשכתי אחורה, והתחלתי לבלוע מים. זה היה מאוד ברור, אני טובעת. -איזו טיפשה! עכשיו אף פעם לא אראה אותם!- לא יצא ממני קול, וחיכיתי לסוף. את איך יצאתי משם אני כבר לא זוכרת בעצמי, אלא מסיפורים על אדם חסון שהציל אותי, ואימא ואבא מחבקים אותי ובוכים. החיים מזמנים לפעמים הצלה, אך לא תמיד.
התינוק קם. הוא בוכה. אני מרימה אותו ונותנת לו לאכול. מדי פעם הוא מגניב חיוך, הוא קורא לי, מנסה להעיר אותי מהמחשבות. "מה תומר? אתה רעב מתוק?" הוא מחייך. הלחיים שלו שמנמנות. הוא באמת תינוק מתוק. כמה חבל. הוא יונק ומדי פעם מפסיק. הוא נרדם. אני מניחה אותו שוב.
אני מקבלת הודעה מיותם. "אני אוהב אותך. אחזור היום יותר מוקדם. איך את מרגישה?"
אני נכנסת למכונית, נוסעת לטיפול. התינוק ישן מאחור. מחפשת חנייה וחושבת על מה אדבר היום. כמה לשתף, ומחליטה לא להחליט. כשאני נכנסת פנימה, תומר מתעורר, ואני מצמידה אותו לשד, הוא מכאיב לי, ועל פניי ארשת כאובה. היא מבינה מיד את מצבי.
"אני רואה כמה עוד קשה לך.."
"כן."
שתינו שותקות. מילים רבות נאמרו. דיכאון אחרי לידה. כמה פשוט, טיפלתי בנשים שעברו זאת. קראתי על הנושא. ושום דבר לא הכין אותי לתופת הנפשית.
"את נמצאת עכשיו במקום הכי כואב, הכי חשוף. זה לא קל להיות אימא, כשאימא שלך נעלמת לך. הכאב הוא בלתי נסבל עכשיו."
"בלתי נסבל."
"הכאב הזה יעבור, הוא יעבור, את תחזרי להרגיש טוב."
"מתי הוא יעבור?" הדמעות שוב יורדות. אני שואלת שוב בלב, אבל היא לא עונה.
אורית החזיקה אותה בידה הקטנה, הן הלכו לטייל את אחד מטיולי אחה"צ. לבה היה קל, מזג האוויר היה נעים. היא בדיוק סיימה לכתוב מאמר, והרגישה טוב עם עצמה. אורית רצה ואספה מדי פעם אבנים וענפים קטנים, חוזרת אליה ומראה לה. הן התיישבו על ספסל ואורית מראה לה את האוצרות שמצאה. "אימא..." "כן אוריתי?" היא לא מיד ענתה. מעט שתקה. "את גם תמותי? כמו סבא אפרים?" עברו מספר חודשים, ומדי כמה ימים היא נשאלה על המוות, אך הייתה זאת פעם ראשונה שאורית שואלת על המוות שלה. "כן אוריתי, גם אני. אבל כשאני אהיה מאוד מאוד מאוד מבוגרת. וכשאת תהיי גדולה, ויהיו לך ילדים משלך." "לא!" היא צעקה ודמעות ירדו מעיניה. "לא! אני לא רוצה שתמותי!" היא חיבקה אותה חזק. "אני יודעת מתוקה שלי, אבל זה לא יקרה עוד כל כך הרבה זמן." אורית הדפה אותה בכעס. "לא אימא, זה לא יקרה. את לא תמותי. נכון?" היא לא ידעה מה לומר, ויכלה להרגיש את הפחד בגילוי האפשרות לאבד אותה. היא שמחה על תגובתה הישירה של אורית, וזכרה את עצמה כילדה הרבה יותר עצורה, מחזיקה בתוכה את החששות והחרדה. הלוואי ויכלה להבטיח לה דבר כזה. "אני אהיה פה עוד הרבה הרבה מאוד זמן." "לא אימא. את תהיי פה כל הזמן. הבנת?". היא חייכה אך אורית לא הייתה מרוצה מהחיוך. היא המשיכה לשחק עם הענפים בידה והיא יכלה לראות את הסערה הנפשית, את המקח שהנפש דורשת, ואת הכעס על כך שהתגובה אינה עומדת בבקשה. "אימא, כשמתים- אז לא קר?" "לא." "ולא רואים?" "לא." "ולא שומעים." "לא." "ומה עושים כשרעבים?" "אוריתי, כשמתים לא מרגישים. וגם לא רעבים. פשוט לא מרגישים כלום." "כמו שישנים?" "קצת כמו שישנים. אבל זה כל הזמן..." אורית חשבה על כך, מבטה הרצין. היא לא המשיכה לשאול עוד שאלות. אך מאותו הרגע, האובדן כבר קרה. אובדן הביטחון הפנימי, כי אימא תהיה לנצח.
בדרך חזרה, התחלתי לחשוב על תוכנית. כל דבר שחשבתי עליו, פסלתי. לא יכולתי לחשוב על אפשרות למות בבית, המחשבה על כך שיותם ואורית ימצאו אותי זעזעה אותי. חשבתי על הים. משום מה, המחשבה על טביעה לא הייתה כל כך מפחידה כמו מחשבה על מוות אחר. זה נראה לי טבעי למות ככה, אולי כי כבר הייתי קרובה לכך פעם אחת. חשבתי על מה אכין לארוחת ערב, איך אשכיב את אורית לישון, ואיך אצא מהבית לאחר שיותם והתינוק ירדמו. אני לא רוצה להשאיר שום דבר מאחור. אין לי יכולת לכתוב משהו להם, בידיעה שאני נפרדת. כל הזמן ראיתי בראשי את הסצנה מסרט "השעות" בה הילד רץ אחרי מכונית אמו, שמחליטה לשים קץ לחייה. היא חזרה באותו הערב, אך התקבלה ההחלטה בליבה לעזוב לתמיד. שנים רבות מאוחר יותר סיפרה כי לא יכלה אחרת, איזו ברירה הייתה לה, כאשר עבורה להישאר היה למות מוות נפשי? הטקסט הזה נכתב עבורי. -אוריתי, אני כל כך מצטערת, אבל אני לא מרגישה שיש לי ברירה אחרת-.
השעה הייתה קרובה לשעת האיסוף. השעה הקשה ביום. הנחתי את התינוק במנשא והלכתי אל הגן. בדרך פגשתי אימהות מוכרות, הן חייכו ופנו לעיסוקיהן. כל אחת בנפשה שלה. אורית חיכתה לי, ורצה לחבק אותי חזק. היא חיבקה אותי כאילו הייתי החיים עצמם, ולא הרפתה ממני, נפשה הרגישה נלחמה על קיומי עבורה, ולא הייתה מוכנה להיפרד ממני.
על יד הים, הם רצו על הגבעה, וחיפשו אחר חיפושיות משה רבנו. כל פעם שמצאו, היא רצה אל אימה, צחקה צחוק פרוע וביקשה משאלה. האם בכל פעם החזירה לה חיוך אוהב, ועיניה הביעו את השמחה והחדווה לראות את תום הילדות שלה. הייתה זו שעה כל כך יפה ותמימה. הזמן היה ברקע, והעיקר עוד היה צפוי להגיע. המשאלות בליבה, טרם התגשמו, וכולן בנפשה פוטנציאליות להתגשם. לבסוף, כאשר התעייפה, היא רצה לנוח לצד אמה. הן התחבקו, והאם שאלה על המשאלות שהעלתה. היא פרטה אותן, ביניהן סוס פוני, מטוס פרטי, שיהיו לה כנפיים, שתוכל להביע עוד אלף משאלות נוספות. "את יודעת מה המשאלה שלי?" היא חיבקה אותה חזק, "שלא תגדלי כל כך מהר! שתמיד תהיי שמחה ומאושרת." "אימא איזו מצחיקה! ברור שאני אגדל, מצחיקולה את!" כבר אז היא הבינה את העצב הפנימי לצד השמחה של אמה, ובדרכה ניסתה לרכך את המציאות, כמו תמיד, פחדה להוסיף סבל על לבה.
הלכנו לגינת השעשועים. התינוק על המנשא, מביט ומחייך אל העולם. כולם מתקרבים אלי, מחייכים אליו ומדברים בדיבור תינוקי. אורית לא זזה ממני. היא לא מוכנה לעלות על אף מתקן. "אוריתי, אולי תלכי לשחק עם דניאל?" אני מנסה לדחוף אותה הרחק ממני, אך ככל שעושה זאת, היא נצמדת יותר. "אימא, תנדנדי אותי." אני מניחה אותה על הנדנדה ומנסה לחייך. היא מחייכת חיוך מאולץ, ואז מתחילה לצחוק צחוק פרוע. "אימא, תראי אותי!" היא מתנדנדת בחוזקה, אף פעם לא ראיתי אותה בפראות כזאת. "אימא, תראי תראי!" היא עפה אל השמיים ויורדת בחזרה. וכל פעם שהיא מגביהה, היא קוראת לי, בודקת שאני עדיין איתה. לרגע מתגנב בליבי צחוק, לרגע אני שוב זוכרת את עצמי אוהבת אותה, לרגע אני רוצה לחבק אותה חזק, להרגיש כמה יקרה היא מפז. כאשר היא יורדת בחזרה, לא הצלחתי לאחוז בו. הרגע עבר.
אני חוזרת הביתה עם שניהם. אורית מחבקת את התינוק, ויותם נכנס הביתה. הוא זוכה לחיבוק חם ממנה, היא מחפשת אצלו נחמה. הוא מעניק לי זר פרחים, ועליו פתק- "לילדה שלי, הכל יהיה בסדר. אני מבטיח." אני מנשקת אותו בחזרה, מוקירה לו תודה.
לפנות ערב, היא מוצאת אותה בוכה. שירה שוב נעלמה ואף אחד לא מוצא אותה. הפעם גם לא השאירה מכתב. היא לא ניגשת, רק מביטה בה מרחוק. נוף ילדותה, רגעים בהם היא נאבדת לה. אם מאבדת בת, בת מאבדת אם. היא שנאה אותה על כאב הלב שהיא פוצעת את אמן. היא מאחלת לראשונה, שלא ימצאו אותה. כדי שהפעם יוכלו אולי להחלים כמשפחה. היא מביטה בה. כמה מילים הייתה רוצה לומר לה, אך אף אחת לא תנחם את ליבה. שירה תחזור בעוד כמה שעות, לא תבחין בין מציאות לדימיון, תביט במראה ותראה חור שחור המאיים לבלעה. שירה לא תחזור אף פעם להיות כמו שהיא הייתה, היא זכרה אותה אומרת שוב ושוב, וגם עכשיו, היא משננת את הבשורה, שהרופא בישר להם, לפני כמה שנים.
סיימנו עם המקלחות, עם ארוחות הערב. רשימת המטלות נגמרה להיום. אורית מבקשת אותי, היא לא מוכנה לוותר, גם כאשר אני צועקת שאני לא רוצה. לראשונה יותם מסתכל עליי בכעס, -עד כאן- מבטו אומר לי- -עד אורית-. אני הולכת, נשכבת לצדה. "איזה סיפור?" אורית הולכת לארון הספרים, משתהה. הערב היא משתהה יותר מהרגיל, כאילו בוחרת את סיפור הפרידה. היא בוחרת בספר ה"קוסם מארץ עוץ", היא זוכרת שאני אוהבת את הספר הזה, מרכינה את ראשה עליי. "אימא, למה אבא קנה לך פרחים היום?" "כי הוא רצה לשמח אותי." "למה אימא, את עצובה?." "כן, קצת." "אל תדאגי אימא, זה יעבור, נכון?" היא נישקה את כף ידי, ניסיתי לענות אך לא יצא ממני אף קול. לא יכולתי. היא תמיד התמקחה עם המציאות, אך לפתע, מול השתיקה שלי היא שתקה. "אימא, תספרי לי את הסיפור."
כאשר אני יוצאת מהחדר, אני זוכרת את המשך התוכנית. היום נגמר. המטלות נגמרו. מחר מאיים שוב להגיע. יש לי מספיק כוח בשביל לשים קץ לכאב. יותם לא מבחין בי, הוא יושב על הספה, נראה עייף ותשוש.
הוא מחבק אותה חזק חזק. לאחר מכן מלטף את גופה העירום. "אני ידעתי שנחזור." היא מחייכת אליו, היא כל כך מאושרת. הזרועות שלו עוטפות את כולה, המבט שלו מבטיח לה חיים של אהבה. היא נמצאת במקום הנכון. עם האדם הנכון. "איך ידעת?". "זה כמו בסרט שלך. לא? איך הוא אומר לה? זאת אהבה של פעם בחיים, לא מוותרים על אהבה כזאת." הוא נרדם די מהר, והיא ניסתה להישאר ערה, לאחוז ברגע ובאושר, היא כבר למדה מתקופת חייה הקצרה, שרגעים חולפים, וצריך לאחוז חזק חזק במשהו טוב, לנשום אותו חזק פנימה, לא לתת לו להאבד.
כשניגשתי אליו היה בו משהו מוכר. העיניים שלו היו אותן העיניים. אלה העיניים של האהוב שלי. העיניים שלו אמרו לי שהכל יהיה בסדר. ולפתע, הפסקול התאים. למספר רגעים, המנגינה הפנימית הייתה מחוברת למנגינה שבחוץ. אולי פשוט צריך עוד סבלנות? שאלתי את עצמי והבטתי בו בשנית. ברקע שמעתי בכי של תינוק, -אה זה תומר-, אמרתי לעצמי, והלכתי להרגיע אותו.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
