צמיחה ממשבר והסיפור האישי
רננה אלרן | 8/3/2020 | הרשמו כמנויים
לקחת בעלות על הסיפור שלנו יכול להיות קשה,
אבל לא קרוב לקושי של לבזבז את חיינו בבריחה ממנו.
לחבק את הפגיעויות שלנו זה מסוכן
אבל לא מסוכן כמו לוותר על אהבה ושייכות ושמחה –
החוויות שעושות אותנו הכי פגיעים.
רק כאשר אנחנו אמיצים מספיק לחקור את החשכה
אנחנו נגלה את הכוח
האינסופי של האור שלנו.
(ברנה בראון, מתוך ספרה Gifts of Imperfection)
עוד משחר ההיסטוריה בני אדם הם מספרי סיפורים – ככה אנו נותנים משמעות לעומס החוויות והזיכרונות שאנו קוראים להם "החיים". זיכרונות הילדות שלנו מורכבים במידה לא מועטה מסיפורים שבני משפחתנו סיפרו לנו על עצמנו, וגם כמבוגרים אנו מייצרים את מציאות חיינו דרך הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו ולסביבה שלנו על מי אנחנו ומה עברנו. היכולת שלנו כבני אדם לספר, ולספר מחדש ואחרת, את סיפור חיינו הינה יכולת אנושית, שמקבלת משנה תוקף בעתות משבר. העולם שלנו נברא במילה, ולמילים יש כוח ליצור מציאות ולאחות שברים.
אדם הוא שירה
נשבר
לפעמים באמצע שורה
(שחור על גבי שחור, עדי קיסר)
משבר נפשי הינו קו שבר עמוק בעצמיות, וככזה הוא מייצר קטיעה ברצף של סיפור החיים. אנשים רבים מספרים סיפור של "לפני" ו-"אחרי" - מי שהייתי לפני המשבר ומי שאני עכשיו, ובין לבין משתרעת תהום. השבר שמתרחש בחייו של אדם משפיע הן על האופן שבו הוא תופס את עצמו, והן על האופן שבו סביבתו רואה אותו. עבור רבים זהו סיפור של אובדן, כאשר מי שהולך לאיבוד אינו אלא האדם עצמו. המשוררת אלחנדרה פיסארניק, שסבלה מדיכאון והתאבדה בגיל 36, תיארה את תחושת אובדן העצמי במילים: "לְהַסְבִּיר בְּמִלִּים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה / שֶׁהִפְלִיגָה מִמֶּנִּי סְפִינָה הַנּוֹשֵׂאת אוֹתִי" ("העץ של דיאנה" #13). הנפש הפצועה היא יורד ים שמפליג לבדו בים סוער מבלי שישנה יבשה שנראית באופק.
כאשר אדם עובר משבר נפשי, גם המעגלים השונים בחייו מושפעים מכך, ובייחוד בני משפחתו. פעמים רבות המשפחה מרגישה חוסר אונים (וגם פחד, בלבול, חוסר הבנה, כעס) כשהיא רואה את מי שיקר לה נבלע אל תוך מערבולת בים הסוער של הנפש. קשה להרגיש ולהבין מבחוץ מה עובר אדם בזמן משבר. וקשה עוד יותר לנסות להושיט יד לעזרה – ולא להצליח להגיע אל האדם הטובע: "כמי שרואה טובע ואין בידו להצילו" (אורי ברנשטיין). כדי להיות עם אדם במשבר כדאי לנסות להתקרב ולהכיר את החוויה – איך המצוקה הנפשית נראית מבפנים. סופרים ומשוררים רבים נותנים הצצה אל תוך חוויות של כאב נפשי, והם פותחים צוהר אל תוך העולם הפנימי של אדם במשבר (ניתן לראות דוגמאות רבות לכך באנתולוגיה החדשה "נפש" בעריכת דורית ויסמן).
אדם שעובר משבר נפשי מתמודד לא רק עם המצוקה הפנימית אלא גם עם הסיפור החברתי שהחברה מספרת על הפרעות נפשיות. הסיפור החברתי כולל בין השאר את התפיסה שמצוקה אנושית היא מחלה, שמקבלת שם רפואי ומתוייגת; האדם הסובל מהפרעה נפשית נתפס כמישהו "מקולקל" שצריך "לתקן"; ההפרעה לא נתפסת כמשבר זמני וחולף, אלא כמתמשכת – "זה לכל החיים". הראייה הביולוגית, והתפיסה של הכרוניות משמרות את ההפרדה המלאכותית שהחברה יוצרת בין הנורמלי/הבריא לבין החולה – מוקם קיר זכוכית שקוף בין "אנחנו" לבין "הם". האנשים הבריאים שוכחים ש:"מחלה היא קוטב-הלילה של החיים, אזרחות מעיקה. כל מי שנולד אוחז בידו אזרחות כפולה, בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. ולמרות שכולנו מעדיפים להשתמש רק בדרכון הטוב מבין השניים, במוקדם או במאוחר כל אחד מאתנו נאלץ, לעיתים רק לפרק זמן קצר, לזהות את עצמו כאזרח של אותו מקום אחר." (סוזאן סונטאג, מחלה כמטפורה)
מֵעוֹלָם לֹא הָיָה צָרִיך
אָדָם דָּבָר,
מִלְּבַד עֵינַי הרואות
אֶת שלמוּתו
בִּפְנִים הסֶדק.
(כדי לדעת, דור אלה גבע)
אולם אפשר להתבונן על משבר גם דרך משקפיים אחרות. אנו רגילים לשמוע את המילה "שבר" בתוך המילה "משבר", אולם למעשה משמעותה המקורית של המילה משבר בעברית היא פתח הרחם שנשבר בזמן הלידה: "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵידָה" (ישעיהו, ל"ז:ג). משמעות נוספת של משבר היא גלים הנשברים ברעש גדול: "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (תהילים, מב:ח). שתי המשמעויות הקדומות של המילה "משבר" הן דואליות במהותן – המילה משבר מכילה את כאב הלידה אך גם את חיים חדשים שבאים לעולם, שפל אך גם גאות של גלי הים. גם בתרבויות אחרות ישנה התייחסות דואלית אל הרעיון של שבר. רבי מנחם מנדל מקוצק לימד ש:"אין שלם מלב שבור"; המשורר ג'לאל א-דין רומי כתב ש:"הפצע הוא המקום שבו האור נכנס אליך" (והמשורר לאונרד כהן כתב שנים אחר כך שורות דומות: "בכל דבר יש סדק, כך חודר האור"); הסימן הסיני למילה משבר מורכב משני סימנים – אחד המסמל סכנה והשני המסמל הזדמנות; באומנות הקינטסוגי היפנית מדביקים כלי חרס שנשבר וממלאים את הסדקים בזהב על מנת להדגיש את יופיו העמוק והחד-פעמי של השבר הנובע מההכרה בשלמותו של הבלתי מושלם. אנקדוטות אלו מצביעות על כך שאדם שעבר משבר הינו יותר משבר כלי ומשבר הוא יותר מהתרסקות.
כְּשֶׁנִּשְׁבֶּרֶת כּוֹס,
הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת
לְהַרְכִּיב
מֵהַשְּׁבָרִים
אֲגַרְטָל
(משמרות השפיות, מעין שטרנפלד)
האפשרות ללמוד ממשבר, לראות בו מקור לצמיחה ואולי אף יופי, לרוב לא זמינה לאדם שנמצא בעיצומו של המשבר. קשה מאד לראות את האור בקצה המנהרה כאשר נמצאים בתוכה. כמו עץ שנופל באמצע היער כשמסביב אין אף אחד ששומע, פעמים רבות הזעקה שמשמיע אדם במשבר נותרת ללא פשר, מבלי שיהיה מי שישמע וללא מענה. התהליך של חיפוש אחר משמעות לסבל נפשי – כאשר האדם מנסה להבין מה עבר עליו, איך זה שינה אותו והפך אותו למי שהוא כיום, ומה הוא למד בדרך – הינו תהליך שיכול להתחיל להתרחש כאשר הזעקה מייצרת הד, וכאשר ישנו עד שיכול לשמוע את המצוקה. כאשר ישנו מאזין, שעשוי להיות דמות חיצונית או נמען פנימי בתוך האדם עצמו, יכול להתחיל להיווצר סיפור שנכתב במבט לאחור. זהו תהליך שדורש זמן, תמיכה ואפשרות לעשות עיבוד למה שהתרחש, על מנת שיהיה ניתן להפוך את המשבר לחלק מתוך סיפור החיים.
כאשר אדם שחווה משבר מתבונן על העבר, ובייחוד על השבר והאובדן שהתרחשו בחייו, עולה לא פעם משאלה לשנות את העבר ולתקן אותו. ואמנם את העבר לא ניתן לשנות - אך ניתן לשנות את נקודת המבט בהווה. כאשר אני מספרת לעצמי ולאחרים את סיפור המשבר שלי – אני מספרת אותו מתוך נקודת זמן בהווה, מתוך המקום שבו אני נמצאת עכשיו. הזמנים מתערבבים – אין זה העבר שמכתיב את העתיד - אלא ההווה הוא שכותב את העבר. אפשר לכתוב מחדש בהווה את הסיפור של המשבר בעבר, ומתוך כך לתת למשבר משמעות אחרת בדיעבד. עצם היכולת לספר את סיפורו של המשבר ולארוג אותו אל תוך סיפור החיים הינה מרפאת, שכן בעוד למשבר יש כוח מפרק המותיר אחריו שברים, הרי בניה של סיפור הינו תהליך מאחה השוזר יחד את החלקים ומייצר רצף. יתכן שהשלם החדש שייווצר יהיה שונה מהשלם שלפני השבר, כמו מעין שמיכת טלאים שהוטלאה יחד מחתיכות בדים, אך לשלם החדש הזה יש יופי משלו, גם אם הוא שונה מזה של שמיכה העשויה מאריג שלם.
