כוחם המאפשר של וֶורְבָּטִים (Verbatim)
נעמה בר-שדה | 10/1/2020 | הרשמו כמנויים
דן (1) נראה לי נסער קמעא. אמנם הוא שלח אלי כרגיל את הוורבטים השבועיים לקראת פגישת ההדרכה, אולם בקש לדבר על מטופל אחר, אותו טרם הביא להדרכה. "הייתה לי חוויה מאוד מוזרה. לא יודע איך להסביר אותה. דורון נכנס לפגישה וביקש ממני מספר פעמים לכוון את המזגן, עד שהרגשתי, שנכון לשים לבקשות שלו סטופ, ולהנכיח את עצמי בחדר. היה לי כבר ממש קר. בתגובה דורון התמקם בחדר באופן מוזר. הוא נשען לקיר במעין תנוחה שמזכירה לי תנוחה יוגית. התרשמתי, שהתנוחה מאוד לא נוחה לו, אף על פי כן, כך נשאר כל הפגישה. הכי מוזר, חשבתי לרגע, שהוא כלל לא מתאמן ביוגה. כעבור זמן, עדיין במהלך הפגישה, נזכרתי שאימו היא מורה ידועה ליוגה. אם כך, תהיתי, יתכן שהוא מסמן לי משהו שקשור אליה ולקשר שלו איתה".
דן מספר, שהוורבליזציה, אשר התקיימה בחדר סביב ההתמקמות של דורון הייתה קונקרטית ושטחית, וכי לא אפשרה העמקה או התפתחות של תובנות כלשהן.
בהדרכה ניסינו להבין מה דורון אמר לדן, מרגע שביקש להתאים אליו את הטמפרטורה בחדר ועד להתמקמות הפיזית החריגה שלו.
יכולתו של דן "לחלום את המרכיבים של חווייתו עם המטופל" (2) לא הובאה בשלב זה של ההדרכה. על אף שהתפתח ביננו דיאלוג ספונטני, הוא נחווה חסום יצירתית. הייתה בחדר תחושה של עמימות ואי הבנה, ומתוכה הפלגה להשערות, שלא נחוו כמסייעות דיין לדן להבנת התהליך האניגמטי בחדר.
שלא כהרגלי, לא רשמתי דבר במהלך אותה פגישת הדרכה.
העלינו אפשרות, שיתכן כי וורבטים היו יכולים לסייע במקרה זה.
במהלך השבוע שחלף דן שלח את הוורבטים של אותה פגישה. רגע הקריאה בהם היה כמו רגע של גילוי ומפגש (now moment) (3), אשר חיזק בתוכי את החיבור לתרומה הרבה, שאני חווה בשימוש בוורבטים, ככלי שמאפשר כניסה ללא מודע של הצמד הטיפולי וההדרכתי, וידיעה עמוקה יותר של תפיסת המתהווה בפגישה הטיפולית ובהדרכה, גם אם אנחנו משוטטים בשדה סובייקטיבי.
סיפורו של דורון נחווה הפעם באופן שונה.
דן כותב:
"דורון הגיע בזמן מתנשם ומתנשף..."עליתי עכשיו 11 קומות" (מיקומה של הקליניקה) תוך שנסה להסדיר את נשמתו, אך זו הייתה קצרה ומהירה. "אני מזיע פחד. אפשר להפעיל את המזגן"?
ניסיתי לווסת את המזגן מספר פעמים, אך דורון המשיך לרטון כי חם ומחניק ובקש שאוריד את הטמפרטורה עוד ועוד, למרות שהיה זה יום חורף סגרירי. הרגשתי את דורון חסר שקט. לרגע הוא נרגע ונדמה היה שהפגישה מתחילה, אולם כעבור זמן קצר הוא התלונן שוב שעדיין חם לו. הוא התקרב למזגן הרצפתי שממוקם מולי, התמקם בסמוך לו בתנוחה המזכירה תנוחה יוגית, תוך שנשען על הקיר. אני נשארתי ישוב בכורסתי. עיני התמקדו בו, תוך שניסיתי להרגיש, לחוות ולהבין את הסיפור שהתקיים בחדר באמצעות הגוף, התנוחה וההעמדה"...
דורון אמר כבדך אגב "אני פשוט אשב כך. ככה הכי נוח לי"...ודן תהה בתוכו: "הייתכן שאכן כך הכי נוח לו? מה הוא אומר לי בכך"?
כך הם נותרו ישובים, כל אחד בתנוחתו, עד סיום הפגישה.
ניתן היה להתרשם מן הוורבטים, כי מסריו המילוליים של דורון בפגישה כפולים וסותרים ומלווים תוקפנות פאסיבית, הדומים להתנהלותו סביב ראשית הפגישה. הוא מעלה תכנים שונים הקשורים בחרדת מוות ונוגע בכאב הקשר עם אב המשדר זיוף ופסיביות-אגרסיביות ובחוויה מעצימה בקשר עם אם המהווה עבורו משענת ודמות להערצה.
מטעמים מובנים אין באפשרותנו להיכנס לפרטי הפגישה, אך נוכל לציין, כי העיון בוורבטים אפשר להבין את המסר, שדורון ביקש להעביר לדן באמצעות ביטוי בפעולה (acting out) ומימוש בפעולה (enactment).
דורון טיפס במדרגות ולא עלה במעלית (יתכן על רקע חרדה). עבורו היה זה מאמץ פיזי, שהעלה באופן טבעי ומצופה מדדים פיזיולוגיים. אלו התקשרו בתוכו ככל הנראה לחרדת מוות מציפה, הקשורה בסיפורים משפחתיים (אולי גנטיים) של מוות בגיל צעיר. נראה שהוא תקשר את החרדה באופן עקיף, באמצעות הבקשה מדן 'לקרר' את החדר ובכך 'לצנן' את החרדה ולהרגיעו. בחוויתו של דורון, דן כשל ככל הנראה להכיל את חרדתו. הוא לא דייק את הטמפרטורה בחדר-רחם ולכן דורון "המשיך לרטון כי חם ומחניק", ונשאר שרוי בחרדתו. ניתן לשער שעל כן, ניסה להנכיח את החרדה באופן ההתמקמות הפיזית שלו בחדר- 'יונק' מן המזגן אויר צונן ונשען לקיר, כדי לזכות בתמיכה לה נזקק. זאת, תוך הנכחה בולטת של חוסר נוחות בתנוחה שבחר, אגב שלילתה (negation) המילולית.
בהיות דורון אמון על ביטוי בפעולה ופחות על תקשור באמצעות שיח דיאלוגי אינטרוספקטיבי, המימוש בפעולה נשא אופי תוקפני-פאסיבי ונחווה על ידי דן כמוזר, לא מפוענח ולא נגיש. האינטראקציה עם הדמויות ההוריות המופנמות הובאה, אם כן, לחדר באמצעות מימוש בפעולה.
בחדר שכן עומס של תחושות מעורבות ומתחלפות של מצוקה, זעם, תסכול, חרדה והכחשתן והשאירו את דן בחוויה של התקפה על חיבורים (4).
כשניסינו לבדוק בהדרכה תחושות אלו דן דיבר על שטף הדיבור של דורון, שלא אפשר לו כמעט 'להשחיל' מילה, וגם על השיתוק, שאחז בו נוכח ההעזה שלו להעמיד דרישות. את ה'שכחה' של דן בפגישה הספונטנית וה'שכחה' שלי לכתוב באותה פגישה אפשר להבין כהשתקפות (5) של ההכחשה של דורון.
ניתן להמשיך להפליג בהשערות ובפרשנויות, אולם הבנת הדינאמיקה שלפנינו אינה מוקד העניין לשמו נכתבה רשימה זו. ביקשתי להדגים התבוננות באמצעות וורבטים, המאפשרים מניסיוני לא אחת, תהליך מעורר השראה של "גילוי נוסף של מה שעדיין היה בגדר נעלם ברמת התחושה, החוויה, ההבנה והאינטגרציה" (6).
ספרות והערות
1 השמות בדויים ופרטי המקרה מוסווים בהקפדה. תודה לדן שבהשראת פגישת ההדרכה המשותפת שלנו נכתבה רשימה זו.
2 אוגדן ת.ה., (2009). לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. על הדרכה פסיכואנליטית. עמ' 54, תולעת ספרים, 2013.
3 Stern D.N., Sander L.W., Nahum,J.P., Harrison H.M., Lyons-Ruth K., Morgan A. C., Bruschweilerstern N., and Tronick E.Z. Non-interpretive mechanisms in psychoanalytic theory. The something more than interpretation. International Journal of Psychoanalysis,79, 903-921, 1998.
4 ביון ו., (1967). במחשבה שנייה. התקפות על חיבורים. תולעת ספרים, 2003.
5 Searls H. The informational value of the supervisor's emotional experiences. In Collected Papers on Schizophrenia and Related Subjects. P 157-176. New-York: International Universities Press, 1965.
6 בר-שדה נ., זווית חדה במיוחד. שיחות, כ"ח (3): 299, 2014.
