נרקיסיזם הורי
נעמה בר-שדה | 10/8/2019 | הרשמו כמנויים
נזקקתי זו הפעם, לנסח את דברי בשורות קצרות, על אף שאין הם דברי שירה.
שמא נחשפתם לכתבת התחקיר
"לא מרחמים על ילדי הגן" (1)
בה נפרשה מסכת מזעזעת בלתי נסבלת
של הזנחה, התעמרות והתעללות
על ידי סייעות גנים בפעוטות?
קראתיה בהפסקות
עם עצירות נשימה ואנחות,
כי גם אם היא מדויקת רק בעשירית
כמה הנפש יכולה לשאת
פגיעה קשה חורטת צלקות
יום אחרי יום
בפעוטות רכים חסרי ישע?
כמה הנפש יכולה לעמוד מן הצד
אין אונים
ורק לתהות הכיצד, הכיצד?...
וכשקראתי את התנצלות הכותבות
בשם האימהות
"רובנו שולחים
את הילדים לפעוטונים
בלית ברירה
אנחנו מוכרחים לצאת לעבודה
משום שבמדינה ישראל היקרה
לא מספיק מפרנס יחיד"...
תהיתי...
פתרון כמעט אחיד זה
נראה לרגעים
פתרון מפחיד, עד כדי מכחיד.
וחשבתי...
לפני מעל 40 שנה
כשבני דורי היו בסירה דומה
ושנים קודם לכן
גם אם הסירה הייתה שונה בחיצוניותה
היא עדיין הייתה עשויה מעץ ושטה על פני המים
אולם, הפתרונות הבלתי נמנעים
היו שונים ולא בהכרח אחידים.
כל דור ופתרונותיו,
חלומותיו
והתפכחויותיו.
כל דור והיצירתיות הנרקיסיסטית שלו.
ובכל זאת,
אולי ברגעים קשים כמו אלה:
"הושארתי לבד בחצר עם 15 ילדים
בני פחות משנתיים"
"ראיתי פעוטה שנשכחה
מעבר לגדר, בחצר השנייה, לבדה"
הסייעות מכנות ילדים בשמות:
"עצבן, נודניק, משוגע, רעה, חיזבאללה
אל תהיה סיסי, תהיה גבר, מהבולה"!...
""תפסיק" אני שומעת את אחת הסייעות צורחת על פעוט"
"זאת בסיאסטה, מביאה לי עצבים"
"שמה להם כרית על החזה ועליה מניחה את הבקבוק עם המזון.
כך הנוזל נשפך לפיהם כמו משפך"
"על אותה שידת החתלה מטונפת ...מונחים גם מגש האוכל"...
"הסייעת מושכת בכוח בידו של אחד הילדים ומושיבה אותו באלימות על אחת הספות"
"רוצה שאדחוף אותך"? ודוחפת אותו"
"היום הוא לא ייצא עם הילדים (בן שנה), היום הוא יהיה לבד"
"מי שאכל אני אוספת, שיהיה פחות רעש. אין לי עצבים. די, די לבכות. אני שמה אותם במיטות כבר, מה אני צריכה, שישבו שם וישגעו אותנו"?
"אם סייעת רוצה לקשור ילד, אפשר לעשות את זה בצורה שלא יראו במצלמות"
"נגמר לנו המרק במטבח"...וכך יש ילדים שלא אוכלים כל היום"
"הפעילות החביבה על הסייעות היא צפייה במסכים...הכל הולך. תקועות במסכים ולא שמות לב מה קורה סביבן...מניחות את הילדים מול המסכים שלהן, כדי להרוויח קצת שקט" (1).
אולי ברגעים קשים כמו אלה
נרצה להזכיר לעצמנו,
כי בחירתנו הנרקיסיסטית הראשונית
להביא את ילדנו לעולם
היא גם בחירה מתמשכת אינסופית,
שיש בה אחריות
כלפי עצמנו וכלפיו.
בחירה יומיומית
עם שאלות-
כיצד להיות עבורו?
איך נגדיר סובייקטיבית את 'טובת הילד'?
באיזה אופן נבחר לנווט בין סיפורו
לבין סיפור צרכינו הנפרדים משלו?
מה נניח על מאזני ה'בעד והנגד'?
על מה נבחר להתמקד
ועל מה ניאלץ לוותר
או לדחות לזמן אחר?
מה הוא באמת הבלתי נמנע הכל יכול
או מה הוא הבלתי נמנע כביכול?
כמה אנחנו מתעקשים על החובה והזכות
להתבונן הישר לעיני המציאות
ולהשפעתה על חייו וחיינו?
עד כמה הלחץ החברתי והנורמות מכניעים אותנו
ואת הניסיון לפתח אמת סובייקטיבית משלנו?
איך נוכל להגדיר לעצמנו את 'טובת הילד'
כך,
שנוכל לחיות אתה בהרמוניה אישית-נרקיסיסטית ומשפחתית?
(1) גיל-עד ה., בן-משה ה. לא מרחמים על ילדי הגן. 7 ימים. ידיעות אחרונות. 9.8.19
