Fat Is a Feminist Issue - Susie Orbach
קריאה מודרכת | 7/1/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
Fat is a feminist issue מאת סוזי אורבך, הוצאת Random House, שנת 1978, 402 עמ'.
ממליצה על הספר: ג'נט באומגולד-לנד, עובדת סוציאלית קלינית, ממקימות מרכז ייעוץ לאישה, עמותה העוסקת בטיפול נפשי בנשים בראייה פמיניסטית.
כשהספר יצא, בשנת 78', חברה שלחה לי את כולו בזירוקס – היא אמרה שאני מוכרחה לקרוא את הספר הזה. התחלתי לקרוא אותו, וזה פשוט "made sense". זה משהו שלא חשבתי עליו אבל הייתי בעצם טרודה בו כל השנים; תמיד הייתי עסוקה בדיאטות, כל הזמן עסוקה בלחשוב מה אכלתי ומה לא אכלתי ומה מותר לי ומה לא מותר לי.
סוזי אורבך היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית שכתבה כמה ספרים בנושא של אכילה בעייתית. אני לא קוראת לזה הפרעות אכילה כי אני לא רוצה להפוך את זה לפתולוגיה, מכיוון שזה משהו שחלק גדול מהנשים "הרגילות" שאנחנו מכירות חוות – להרבה מאוד נשים יש איזשהו עניין עם אוכל ועם הגוף שלהן. הראייה של אורבך היא טיפולית במובן הכי רחב, היא מומחית באכילה בעייתית. הספר מבוסס על התובנות שהיא מביאה מקבוצות רבות שהיא הנחתה עם נשים. היא טוענת שראייה פסיכואנליטית בצירוף ניתוח פמיניסטי עוזרת לנו להבין מה קורה לנשים מאז היותן ילדות בהקשר לדימוי הגוף שלהן ואכילת יתר. במקום לראות פתולוגיה היא מצביעה על כך שזה ביטוי לחוויות מנוגדות; הניגוד בין מה שאומרים לנשים על הגוף שלהן, לבין מה שהן מרגישות.
הספר עוסק ביחס של נשים לאוכל ולגופן, ובעצם מתאר את המצב שהפך כל כך משובש אצלנו כנשים – אנחנו אוכלות מכל מיני סיבות, אבל אנחנו לא מודעות לרעב הגופני שלנו. אורבך מציעה לקוראות לשים לב למה שהן אוכלת בזמן שהן אוכלות. היא מציעה להן – תהנו, תאכלו לאט, תרגישו את המרקם, את הטעם. היחס של נשים לאוכל מאוד מורכב, כי אוכל נתפס פעמים רבות כאילו הוא או המציל או האויב – הוא לא משהו חיובי שאנחנו יכולות פשוט להנות ממנו. מלבד זאת, התעסקות באוכל ודיאטה יכולה לשמש כבריחה מעיסוק בנושאים העמוקים; נשים מתעסקות באוכל ולא בסיבה שבגללה הן אוכלות, למשל כי הן כועסות, כי הן עצובות, או כי הן משועממות. יש משהו רגשי מתחת לפני השטח, אבל האוכל הופך להיות המוקד.
עוד הספר מתאר איך אנחנו כנשים אמורות להיכנס לדגם מסוים – רזות, מיניות (אבל לא יותר מדי) ומזינות. נשים שואלות הרבה פעמים "איך אני נראית בעינייך", ולא שואלות "מה אני רואה אצל האחר". כלומר, נשים מסתכלות על עצמן כאובייקט ולא כאל סובייקט. עבור נשים רבות הגוף הוא אחד הנושאים הכי רגישים שקיימים, לפעמים אפילו יותר ממין, כסף ומוות. להגיד למישהי שנראה שהיא עלתה במשקל זה דבר מחריד. להגיד למישהי שנראה שהיא ירדה במשקל זה בסדר, אבל מאחורי זה מסתתרת האמירה שקודם היא עלתה במשקל.
אני מאמינה שהקריאה בספר שינתה לי את החיים. כשפגשתי את אורבך, שנים אחר כך, אמרתי לה שהיא לא מכירה אותי, אבל אני הייתי בטיפול אצלה. למדתי מהספר להתייחס לגוף כאל סובייקט ולא כאל אובייקט, ושמותר לבחור ולא רק להגיב לאוכל. אחד הדברים שהיא כותבת בספר זה שנשים צריכות למלא את המקרר שלהן בכל הדברים שהן אוהבות ושהן מרגישות ש"אסור להן". הרעיון הוא שאם זה תמיד שם, את יכולה לבחור מתי את רוצה ומתי לא. זה למעשה ספר אנטי-דיאטטי, כי דיאטה היא שליטה מבחוץ – מישהו שאומר לך מה לאכול ומה לא לאכול, וזה מערער את התחושה הפנימית שיש לך שיקול דעת ושאת יודעת מה את רוצה ומתי. יש בזה כוח פמיניסטי לומר לאישה – את יודעת. אולי את עדיין לא מרגישה שאת יודעת כי יש בתוכך המון קולות שספגת מהחברה, המון שכבות שצריך להוריד, אבל מתחת לזה – את יודעת מה נכון לגוף שלך. אני חושבת שאחת המהויות של טיפול נפשי היא לשמוע את הקול הפנימי שלי ולדעת מה נכון לי, ולא ללכת לפי מה שהחברה אומרת.
הגדרתי את עצמי כפמיניסטית עוד לפני שקראתי בספר, אבל במידה מסוימת גם אני הרגשתי שאין לי שליטה על האוכל. כלפי עצמי לא שמעתי את הקול שלי, והייתי צריכה להודות בזה בפני עצמי, הייתי צריכה להסתכל במראה ולהגיד 'למה את עושה את המניפולציות האלה סביב אוכל'. אני חושבת שכמטפלת אני צריכה להיות בעלת יושרה ולהאמין במה שאני אומרת למטופלת, והקריאה בספר אפשרה לי לבדוק עם עצמי איפה אני עומדת ביחס לנושא הזה של אוכל.
היום אני מתייחסת דרך הספר הזה לכל מיני בעיות שמטופלות מגיעות איתן – לאו דווקא דברים שקשורים באוכל – כי אני מאמינה שתמיד יש סיבה טובה למעשה. העניין הוא לא להאשים את עצמך, אלא להבין את עצמך, הבנה שמגיעה גם מהראש וגם מהלב.
