המטופלת השקטה – רשמי מסע בספר
שרה איוניר | 25/12/2019 | הרשמו כמנויים
גמאתי את הספר "המטופלת השקטה" של אלכס מיכאלידס, בין שדה התעופה נתב"ג, דרך טיסות הלילה, ועד ללילה השני בעיר פונדיצ'רי שבדרום מזרח הודו. בשלושה ימים גמרתי ספר, עניין נדיר אצלי. נדיר ומאושר.
התחלתי אותו כספרות שעוסקת בפסיכולוגיה, וסיימתי אותו כספר בלשי שעושה שימוש בפסיכולוגיה. הייתי צריכה לדעת זאת מראש, כי זה היה מוצג על גב הספר, בפרוש היה כתוב: "מותחן פסיכולוגי", אבל התייחסתי לכך כהערה זניחה למטרת קידום מכירות. עניין היחסים הטיפוליים, המוצגים בספר שזכה להכרה גדולה כזו: מספר אחד ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", היו גורם יותר אטרקטיבי בבחירה. שלפתי אותו בשמחה בחנות הספרים בשדה התעופה, אחרי שכבר קראתי ביקורות טובות עליו בעיתוני הארץ.
הסיפור הוא על פסיכולוג, העוקב אחר מקרה בו אשה רוצחת את בעלה בירייה מבלי שנראה כל מניע לכך. מיד לאחר הרצח, האשה, ציירת בעיסוקה, מציירת ציור אחד, ומפסיקה לגמרי לדבר. היא שותקת במשפט, ושותקת בבית החולים לחולי נפש שם היא מאושפזת. הפסיכולוג, מחליט שהוא רוצה לעזור לאשה הזאת, להשתחרר מאילמותה, ועושה מאמצים רבים לקבל משרה בבית החולים בו היא מאושפזת, ומצליח. לאורך הספר, הפסיכולוג, שהוא גם המספר בגוף ראשון, מתאר את הפגישות שלו עם המטופלת שאינה מדברת, את היחסים בצוות בית החולים, ואת הבירורים שהוא עושה על חייה, אצל אנשים ממשפחתה וסביבתה ומיומנה. הוא גם מספר, על החיים שלו ויחסיו עם הוריו ועם אשתו. כמיטב המסורת של הפסיכותרפיה ההתייחסותית, הוא מעיד על עצמו כשייך לזרם זה, הוא מספר למטופלת השותקת, על חייו ומכאוביו. כן, ויש גם כמה פרקים העוסקים ביחסים של הפסיכולוג, עם המטפלת שלו.
לא אעשה שום ספוילר, כדי לא לקלקל את הנאת הקריאה שלכם, שכן הספר כתוב יפה ומושך. הדמויות מעוצבות, למרות מורכבותן, בשפע ההיבטים של כל דמות, עם כל הניגודים הפנימיים, הפחדים והכמיהות.
בדרך כלל אני אוהבת את מימד המסתורין ביחסים שלי עם מטופלים. תמיד אני יודעת שבתוך הדמות שיושבת מולי, מוצנעות אין סוף האפשרויות של הנפש האנושית. צריך ראש של בלש כדי להיות מטפל, כדי להבין שמה שנראה על פני השטח, הוא רק קצה החוט המוביל לאיזה סיפור. ואינני מתכוונת לפרשנויות על הלא מודע, אלא לאירועים אמיתיים שהתרחשו, שנותנים משמעות והסבר הגיוני לפעולות המוטרפות ביותר. אנשים כנראה באים לטיפול כדי לפענח את חידת ה"אני", המורכבת מפרטי המציאות שלהם, כדי שיוכלו לנוח ממה שרודף אותם ומפעיל ברודנות את פעולותיהם ההרסניות. הספר הזה, מציע את מלאכת המחשבת של מיומנות הבילוש לשרות הטיפול הנפשי.
כמה עניינים בהיבט הפסיכולוגי, העסיקו אותי יותר לעומק כמו: מה זה שתיקה. במרכז הספר נמצאת התמונה שהמטופלת ציירה מיד לאחר הרצח, בה היא נראית עירומה בסטודיו, מול קנווס ריק, מציירת עם מכחול בצבע אדום דם. שם התמונה היה רשום – אלקסטיס.
אלקסטיס –היא גיבורה במחזה יווני של אורפידס, המספר על אדמטוס, שנגזר עליו למות, הוא יכול לזכות בחיים, אם מישהו אחר יסכים למות במקומו. איש לא נעתר לתת לו את המתנה הזאת, גם לא הוריו, אלא רק אשתו אלקסטיס. היא מקריבה עצמה למען בעלה, והוא ניצל. אולם האלה, שראתה את גודל אהבתה ונאמנותה מחזירה אותה לחיים. היא אמנם חוזרת לחיים, אך מאז שותקת.
מה באמת אפשר להגיד כשמישהו יקר שולח אותנו למוות?
השתיקות הגדולות של הסיפור, הן הדברים הלא נאמרים בין שני הזוגות האוהבים לכאורה, המתוארים בסיפור. הפסיכולוג ואשתו, והציירת (המטופלת השותקת) ובעלה. הפסיכולוג אינו מספר לאשתו שהוא יודע שהיא מקיימת רומן, שהוא עוקב אחריהם ויודע הכל. היא, הציירת איננה יכולה לספר לבעלה על הפחדים (המציאותיים) שלה, כי מיד הוא הופך זאת למחלת נפש, ומזמין את חברו הפסיכיאטר שמשתיק אותה עם תרופות. אצל שניהם השתיקה היא השקר, שמאפשר אמנם ליחסים להמשיך להתקיים, אך בונה בהדרגה ובעינויים את הטרוף והמוות של האנושיות. עבור שניהם, הפסיכולוג והציירת המטופלת, בתפיסתם הפנימית - אין להם חיים, והם ימותו ללא אהבת בני הזוג שלהם, ולכן הם אינם מסוגלים להתעמת עם השקר. בני הזוג יודעים זאת, גם הם כלואים, ובחולשתם דנים אותם למוות בעינויים.
הרהרתי גם במטפלת של הפסיכולוג - רות. בלילה חשוך, לאחר שהוא מגלה בפעם הראשונה את הבגידה של אשתו, הוא צועד כמובל לדירתה. היא תמיד היתה דמות מיטיבה בחייו. הוא אומר עליה, שהדמעות שלה, כששמעה את סיפוריו – היו שלו. הוא כותב: "המטופל מאציל את רגשותיו הדחויים למטפלת שלו: והיא מחזיקה את כל מה שהוא פוחד להרגיש, והיא מרגישה זאת במקומו. ואז לאט מאד, היא מזינה אותו ברגשותיו בחזרה. כפי שרות הזינה אותי" (עמ' 30). מה שטובי המטפלים אמרו על טיפול טוב. למרות שהטיפול הסתיים שנים קודם לכן, היא מקבלת אותו בחום ועוטפת אותו כשהוא מגיע בסערת רגשות. לאחר שהיא שומעת את סיפורו, היא מגיבה בכעס בוטה כלפי בת זוגו: "היא פגומה", היא אומרת עליה, "חסרת אמפתיה ויושר". היא כועסת עליו שהוא מנסה לרצות מישהו כל כך בלתי צפוי, לא פנוי רגשית ולא דואג, ונותנת לכך פרשנות כשהיא מקשרת זאת ליחסיו עם אביו הנרקסיסט והמתעלל. בסיכום אותה פגישה היא אומרת לו שהוא חייב לעזוב את בת זוגו, והוסיפה שהיא לא אומרת זאת כמטפלת אלא כחברה.
תמיד אני אוהבת לקרא על מטפלים טובים, ומה סוד הנתינה שלהם. זוהי השראה גדולה עבורי. ובזמן הקריאה בספר, סימנתי במרקר צהוב משפטים יפים שהיא אומרת לו, והוא אומר עליה. אבל מטפל צריך להיות לא רק בלש, אלא גם נביא. והיא, בחכמתה ובאהבתה למטופל שלה, היתה אמורה לדעת שהוא לא יעזוב את אשתו, אלא רק במוות של אחד מהם. אבל הוא כן יעזוב את המטפלת, והיא לא תוכל לעזור לו יותר. וכך היה: "רק הלכתי משם ולא הבטתי לאחור".
ובמחזה יווני, כמו במחזה יווני, יש רק דרמה, אין תשובות. המקהלה היוונית מספרת את הסיפור של הגורל, ואין מי שיכול להסיט אותו ממסלול ההתנפצות. ואולי גם אנחנו איזו מקהלה יוונית שמציעה אפשרויות אחרות לגורל?
