מלכוד 22 / ג'וזף הלר
אורית גודקאר | 30/12/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מלכוד 22, מאת ג'וזף הלר. ראה אור לראשונה ב-1961. ב-2008 יצא תרגום חדש לעברית מאת ירון בן עמי, בהוצאת ידיעות ספרים, 566 עמ'.
ממליצה על הספר: אורית גודקאר, פסיכולוגית קלינית.
הגעתי אל הספר הזה, כמו אל רבים וטובים לפניו, בזכות אחותי, הלקטורית המושלמת והמנטורית שלי לאורך גיל ההתבגרות וגם אחריו. היא שלחה אותי לנסות, ובהתחלה פשוט לא צלחתי אותו - ואז צפיתי בסרט המבוסס על הסרט, והיה נהדר, מצחיק, מזעזע ומטורף. שבתי אליו, ומאז הוא היה המשענת שלי והתנ"ך האולטימטיבי, עוד לפני שידעתי מהו זרם האבסורד בספרות. "מלכוד 22" של ג'וזף הלר ליווה אותי מגיל 16 בערך, ובעיקר העביר אותי את שנות השירות הצבאי. בקורסים השונים הוא היה איתי במיטה, ובכל רגע פנוי בלו"ז מצאתי את עצמי ניגשת, פותחת עמוד אקראי, קוראת דף או שניים, כמה שהותיר לי הזמן, צוחקת בקול וחוזרת למציאות האבסורדית של חיי הצבא מעט יותר מאוששת וקשורה לכוח הפנימי שלי בסבך התביעות החיצוניות.
נאמנה למסורת, פתחתי שוב בעמוד אקראי:
"קולונל קרגיל, מכבה השריפות של גנרל פקם, היה איש תקיף וסמוק פנים. לפני המלחמה הוא היה מנהל מכירות נמרץ, אלים ותוקפני. הוא היה מנהל מכירות רע מאוד. קולונל קרגיל היה איש מכירות גרוע כל כך, ששירותיו היו מבוקשים מאד על ידי חברות שהתאוו להפסדים למטרות מס. בכל רחבי העולם התרבותי, מבאטרי פארק שבפאתי מנהטן ועד רחוב פולטון שבברוקלין, יצא שמו כמי שניתן לסמוך עליו לצרכי ניכוי מס מהיר. הוא גבה שכר גבוה, כי הכישלון, לעיתים קרובות, לא בא בקלות. הוא היה צריך להתחיל מלמעלה ולעשות את דרכו מטה, וכשיש לך חברים אוהדים בוושינגטון לא כל כך פשוט להפסיד כסף. נדרשו חודשים של עבודה קשה ותכנון לקוי קפדני. אדם טועה במיקום, מבלגן, מחשב לא נכון, מתעלם מהכל ונדחק בכל פירצה, ובדיוק כשהוא חושב שהצליח באה הממשלה ומעניקה לו אגם או יער או שדה נפט, ומקלקלת הכל. אבל אפילו לנוכח מגבלות שכאלה היה אפשר לסמוך על קולונל קרגיל שירסק גם את הארגון המשגשג ביותר. הוא בנה את עצמו במו ידיו, ואת אי ההצלחה שלו הוא לא היה חייב לאף אחד." (עמ' 42-43).
- פרסומת -
מה יש לומר? כל הנפיחות שבעת הרצון של האתנוצנטריות האמריקאית, על האתוס הקפיטליסטי שלה, מקופלת בפיסקה אחת, ולא היחידה.
לטובת מי שלא נשם את אותו אוויר במאה העשרים, הנה תמצות קל של קו העלילה המרכזי, אם כי, כמובן, העלילה היא לא בהכרח החלק המשמעותי ביצירה הזו. יוסריאן נשלח לשרת כמטילן במטוס מפציץ במלחמת העולם השנייה. הוא אשורי, כן, אשורי, אבל אמריקאי ולכן חייב בגיוס חובה לצבא ארה"ב. הוא מוצב בלהק של טייסת מפציצים כבדים באי פסטורלי לכאורה ליד איטליה הכבושה למחצה, ומנסה בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת לסיים את משימתו בהקדם ולשוב לחייו. פתאם מלחמת העולם השנייה היא לא השואה (מי אמר אתנוצנטריות ולא קיבל?) והלוחמים האמיצים ששחררו את העולם מעול הפשיזם, אלא חבורת אמריקאים, חוגרים וקצינים, שעוסקים במשימות אבסורדיות ובלתי הרואיות בעליל, ומנסים לשרוד כמיטב יכולתם. יוסריאן מביט במצב בעיניים מפוקחות, וטוען שמנסים להתנקש בחייו. לא, לא רק הגרמנים או שותפיהם האיטלקים, אלא המפקדים שלו. ופתאם זה נשמע הגיוני כל כך, כי מי ששולח אותו למשימות התאבדות ומעמיד את חייו בסכנה הם אמנם אמריקאים, ולא מי שהורגלנו לראות כאויבים. זה אינו ספר המלחמה הפציפיסטי החשוב ביותר (אי אפשר לקחת את הכתר מ"ג'וני שב משדה הקרב" הותיק), אבל הוא בהחלט מאיר באור אבסורדי את המשמעות של מלחמות באשר הן. צודקות יותר או פחות.
ערב רב של דמויות מאכלס את הרומן הזה, ודרגות זרות ומוזרות: לוטננט, או לוטננט קולונל? מייג'ור או מייג'ור ג'נרל? כקוראת ישראלית צעירה לא ממש הבנתי את המדרג הפנימי, ואולי טוב שכך. גם שנים אחרי, כשכבר הכרתי מערכות צבאיות וידעתי מי הבכיר יותר ומי הפחות היו הדמויות בספר מגיחות כדי לערער את ההבחנה בין קצינים זוטרים לבכירים, בין אחרון החוגרים לקצין הבכיר ביותר, ומדגימות שאיש לא יינקה מהאירוניה המושחזת של הלר, ובעיקר, שהכח לא בהכרח נמצא בידי מי שמונה כדי להחזיק בו. מה עוד שהדרגות הוצגו פעמים רבות כשרירותיות, כמו במקרה של מייג'ור מייג'ור מייג'ור שמונה, כצפוי, לדרגת מייג'ור, ללא כל כישורים מלבד שמו. המלחמה הופכת להיות כל מי שמתאווים לה גיבור זה או אחר: הזדמנות עסקית, מחווה רומנטית, פעולה פטריוטית, סיפוק יצר כוחני, או אירוע אקראי. הדגמה מופלאה של השלכה ומשמעותה. כך גם מערכות היחסים בין גיבורי הרומן, שאין בהן יחסים של ממש, אלא מפגש בין תפיסות עולם מופנמות, לעיתים תכופות התנגשות בין תפיסות אלו.
הספר נכתב במקור בשנות החמישים של המאה העשרים, יצא לאור בתחילת שנות השישים, ופרץ לתודעה, כצפוי, במקביל למאורעות מלחמת ויאטנם. לישראל הוא הגיע במקביל לשבר של מלחמת יום הכיפורים, וב2008 יצא לאור תרגום עדכני שלו בהוצאת "ספרי עליית הגג-ידיעות ספרים". במציאות הישראלית בה אין יותר מלחמות, אלא רק "סבבים", גירסאות מקומיות של מילכוד ללא מוצא, אבסורדי ומעגלי, הטקסט הזה אקטואלי מאי פעם. 70 שנה לאחר ההתרחשויות המתוארות בו הוא עדיין מצחיק, מזעזע ומעורר מחשבה. בשבילי, הוא תזכורת לצורך להחזיק לא רק את היחיד והמצוקה שלו בדעתי, כשאני בתפקיד הפסיכולוגית, אלא גם את הסביבה בה אנחנו פועלים, זו ששם התואר "הזויה" לא מספיק עשיר על מנת ללכוד במלואה. הלר, כמו סופרים רבים, מיומן בלכידת נפש האדם ובהקשבה לניואנסים פסיכולוגיים, וככזה הוא עדיין מודל לחיקוי להערצה עבורי. וגם - תמיד עדיף לצחוק.
