פיות ומכשפות – סיפורים מטפוריים בטיפול בילדים בסיכון / אמתי מגד
קריאה מודרכת | 18/11/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פיות ומכשפות – סיפורים מטפוריים בטיפול בילדים בסיכון, מאת אמתי מגד. הוצאת נורד, 2001, 226 עמ'.
ממליצה על הספר: חלי טל שלם, ביבליותרפיסטית המלווה תהליכי כתיבה יצירתיים, מרצה ומנחת קבוצות. ספריה "עץ-טרבל" (ספר ילדים) ו"תעבירי את הסכין" (ספר שירים), ראו אור בשנים האחרונות.
"ביבליו – מה?" נשאלתי לפני למעלה מעשור, במהלך לימודיי כמו גם בסיומם. אפילו כיום, במאה ה21, - אמנם פחות, אני מודה - נשאלת השאלה – "ביבליו – מה?".
במהלך הלימודים הייתי עסוקה בכל מאודי בשאלה מהי ביבליותרפיה, ובמה היא שונה משאר הפרופסיות. השאלה מי נחשבת לביבליותרפיסטית "אמיתית" העמיקה עוד יותר בשנת הלימוד האחרונה של התואר, שהתמקדה בהכשרתנו כמטפלות. לצד קורסים כמו "הדימוי המקצועי של מטפלת ביבליותרפיסטית", שאלתי את עצמי האם ייתכן שמי שלא למד ביבליותרפיה רשאי להשתמש בכלי הזה? ובעיקר איך זה עובד? איך יודעים באמת כיצד להשתמש בצורה המקצועית והנכונה בטקסט הנוכח בחדר, אותו "הקול השלישי", מונח יסוד שטבעה ד"ר רחל צורן? ומה פירוש "טקסט הנוכח בחדר"? באילו טקסטים וכיצד אני משתמשת בהם? מה קורה עם ילדות.ים שלא רוצים, לא יודעים ובוחלים בתהליכי כתיבה וקריאה? האם מראש להכריז שאינני מטפלת בהם? איך אני מתאימה את "השיטה" למטופל? האם עדות לסיפור המסופר היא בבחינת ביבליותרפיה טהורה? ובכלל, היכן מסתתרת החנות הנכספת בה ניתן לרכוש נייר לקמוס כזה, שיוכיח אחת ולתמיד מה לא, ובעיקר, מה כן? יותר מעשור חלף, והשאלות לעתים מבצבצות וחוזרות, והתשובות מתבהרות, משתנות ופועמות.
קצת לפני לימודי התואר השני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, התגלגל לידי ספרו של אמתי מגד "מכשפות ופיות". שמו של הספר מתעתע מאד, כי כשקוראים בו, מתגלה שהן אינן מופיעות שם כלל. משמסתכלים באותיות הקטנות על כריכת הספר, ניתן להבחין לצד השם הגימיקי, המושך א.נשים שמעשיות מעניינות אותם, כתוב גם "סיפורים מטפוריים בטיפול בילדים בסיכון".
לב הספר עוסק בעיקר בסיפורים טיפוליים שכתב מגד בהיותו עובד סוציאלי צעיר יחסית, במסגרת עבודתו בפנימייה לילדים בסיכון. לפני כל סיפור מתאפשרת הצצה לעולמם הקשה של אותם ילדים, שבעצם מהווה סיפור בתוך סיפור – הסיפור אודות הילד/ה והרקע שהביא אותו/ה לפנימייה, והסיפור שנרקח בעבורם בעקבות ה"בעיה". במחשבה לאחור, קיים יסוד סביר שבחירתי לעבוד, סמוך לתום לימודיי, דווקא עם ילדים ונוער בסיכון, נגזרה גם בעקבות הקריאה בספר הזה (ו"להבדיל" תוך כדי כתיבה אודות הספר, נזכרתי פתאום שבחירת השם של בכורי הושפעה אף היא ממספר ה"אמתיים" שפגשתי/שמעתי/קראתי אודותיהם).
מגד, שהיה חלק מהצוות הטיפולי בפנימייה, הקשיב למדריכים, הכיר את הילדים ויצר בעצמו סיפורים אותם התבקשו המדריכים לקרוא לילדים מדי ערב לפני השינה, בדומה למתן תרופה. הסיפורים כתובים בצורה קשובה, המאפשרת אויר וחיבור לגוף ממש (קצת כמו מדיטציה ולעיתים אפילו כמו מצב טרנס מדיטטיבי1), ובעיקר – מורחקת מסיפור חייו של הילד כמו המעשיות (אולי לכן כך נקרא הספר?) ועם זאת מותאמת ומתכתבת בחוכמה עם סיפור חייו. הגישה הזו נבדלת מספרות הילדים בגישת האינסטנט או ההאכלה בכפית – כמו:" הילד לא נגמל מחיתולים – אהה! נקרא לו את 'סיר הסירים' – סיפור על ילד שלא נגמל מחיתולים."2 בהמשך לימודיי אבין שכך פועלת הביבליותרפיה - הטקסט (כל טקסט), אולי כמו בחיים, מתכתב בעדינות מרפרפת ומהדהד את הסיפור בחדר. אף פעם לא בבת אחת (בדומה לברוש היהודה עמיחיי), אף פעם לא אחד לאחד, כמו ששאל אותי פעם מישהו בחצי חיוך -"אה, את זורקת ספרים על אנשים והם נרפאים?"
מלבד הסיפורים, אותם כאמור חיבר מגד בכישרון רב, שזורות בספר תיאוריות נרטיביות ואחרות המלוות ועוטפות את תהליך יצירת הסיפור בעבור המטופלים. שמם ומשנתם של יונג, אריקסון, גרדנר, אוגדן, ועוד, מרימים ראשם מדי פעם לאורך הספר ומבארים בתיווכו של מגד את ערכו הטיפולי של הסיפור. בצורה מפורטת ומעשית, מודגם בספר הלכה למעשה מודל החוסן הרב ממדי (BASIC PH ) שפיתחו יחד ד"ר עפרה איילון והפרופסור מולי להד (1993), המשמש לאבחן ולסייע בהתמודדות עם מצבי משבר. טכניקת האבחון המכונה "סיפור בשישה חלקים" בה מתבקש הילד לכתוב סיפור כזה, מאפשרת ללמוד על המטופל רבות, ובעיקר על המקום הרגשי-נפשי בו הוא נמצא ביחס לסיפור חייו, גם האמצעות המילים בהן הוא משתמש. את אותה טכניקה המפורטת בצורה מעמיקה, בה נתקלתי לראשונה בספרו של מגד - אימצתי והיא מהווה עד היום חלק מאינטייק ביבליותרפויטי כמעט בתחילת כל טיפול.
בסיפורים הייחודיים המופיעים בספר השתמשתי לא פעם, בעיקר בעבודתי עם ילדים ונוער בסיכון, אך לא רק. חלק מהילדות.ים והנערות.ים להם קראתי את הסיפור, כמעט מעולם לא קראו בספר קודם לכן והביעו התנגדות ראשונית להאזנה – אבל כבר בפסקה הראשונה חזר לעיניים המבע המנצנץ בעניין, ולאט לאט התערסל ראשם על הכר או השולחן. לעיתים הגיבו בסקרנות או בלהט ובפעם מיוחדת אחת הם גם המציאו סופים אפשריים אחרים לסיפור - כל אחד, כך נוכחתי לדעת - בהתאמה לסיפור חייו.
בעקבות הקריאה בספר, הבנתי שמתחת לאצטלת הביבליותרפיה, מדברת אלי במיוחד פעולת הרקיחה של סיפורים בעבור המטופל. בעזרתו הבנתי שארגז הכלים הביבליותרפויטי המכיל בתוכו תהליכים של קריאה, כתיבה, האזנה, יכול להכיל גם יצירת סיפור מיוחד בעבור המטופל/הקבוצה. ההבנה הזאת התחדדה עוד יותר בקורס שהיה אהוב עלי במיוחד באותה שנה שלישית של לימודי הטיפול בביבליותרפיה, בהנחייתה של רות שטדלר שהפך גם הוא לשמחתי ברבות הימים לשני ספרים מקוריים ופורצי דרך.3 הן משטדלר והן ממגד למדתי כיצד לספר סיפורים – איך להתחבר לסיפור, מה תהיה תנוחת הגוף והמימיקה שלי כמספרת; היכן לעצור ולתת למטופלים הזדמנות להביא את התכנים המעסיקים אותם.
אני ממליצה לכל אחת ואחד לקרוא בפיות ומכשפות, בדגש על מטפלים המוצאים ערך בגישה הנרטיבית והעושים שימוש משכיל בסיפורים. הספר גם מומלץ לצוות טיפולי-חינוכי שעובד עם ילדים ונוער בסיכון ובמצבים משבריים, למספרי סיפורים מזן קסום ומכושף – ולביבליותרפיסטיות באשר הן, כמובן.
_______________________________
1 בהמשך התוודעתי לסיפור נוסף בהמשכים שכתב מגד בשם "נתנאל בורח אל הקרקס" וגם הוא היה כתוב בצורה מחוברת מודעת מדיטטיבית עד כמעט טקסית טרנסית עבור ילדים שהם אאוטסיידרים שהחיים הוקיעו ולא רק בהרגשה. מאפשרת לרגשות קשים לעלות.
2 את ההערה הזאת על כתיבה המותאמת לילדים זכיתי לשמוע בהרצאה של נורית זרחי במסגרת יום עיון של לימודי הביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה . "למה למבוגרים אין ספרי הדרכה להתמודדות עם הליכה בסופר, מפגש עם שכנה במעלית?" היא הטיפה (ונזכרתי בתנינה שלה היורדת במעלית או נכנסת אל הסופר:)– לכן אין צורך בספרי הדרכה לילדים, אלא לכתוב להם בשפת דמיון המכבדת אותם. וזרחי אכן מבצעת זאת הלכה למעשה במעל מאה ספרים שכתבה לילדים על חלקם גדלתי ולחלקם נזקקתי בשלבי החיים. והמעוף הדמיוני הוא הוא שעזר ועוזר להתמודד עם המציאות יותר מכל ספר הדרכה אחר.
3 סיפור בטיפול ו"מיריורמה – סיפור טיפול בהדרכה", שניהם הוצאת פרדס. האחרון עתיד לראות אור בתקופה הקרובה ממש.
