כפיית החזרה בקשרי העברה - מופע של שחזור

נעמה בר-שדה | 9/11/2019 | הרשמו כמנויים

אַרְכֶּנָה (1,2) יקרה,

נדמה, שעתה אני מבינה באופן מלא יותר.

בכל פעם שפנית אלי בכאב, בתסכול, במרירות, בכעס או בדרשנות "חבל! הייתי זקוקה לך אחרת! זה לא היה במקום! אל! אני במקומך הייתי! אני לא הייתי! מה כבר ביקשתי!"... תהיתי מה את מבקשת ממני.

בעקבות רגעי העימות הנוקבים הופיע לא פעם שיתוק. ניסיתי כמובן להיחלץ מתוכו עבור שתינו. מאמצי הוכתרו בתוכי כגמלוניים.

שנים הטחת בי כך פתאום. מידי פעם הפנית שאלות, תהיות או אמירות חדות ונוקבות. נשארתי ללא אוויר, ללא מרחב-תחושה או חשיבה. לא אחת מרכיב ההפתעה היה מכריע.

אף על פי כן,  הצלחתי לרוב להתארגן במיומנות ולהגיב 'נכון' מקצועית. הקפדתי לא להדהד בשאלה, אלא להתייחס באופן מספק, שלא ישאיר אותך בחוויית תלישות, אי וודאות או ספקנות, שלא היו נכונות לך להבנתי ברגעים אלו. חשתי שזו הייתה התגובה המתבקשת וכך התנהלתי. אולם מסתבר, שהמצפן התחושתי והמקצועי שלי לא הרגיש לך מדויק ונכון, כאילו הצפון אבד לו. ואת נלחמת. לא בהכרח ידעת על מה, אבל נאבקת. הבעת חוסר שביעות רצון. הקשית. גילית חוסר נינוחות בולט. האשמת. הטחת. 

נכנסנו לסחרור ממלכד.

התמקדנו בעיקר בטריגרים וברצף. מצאנו את ההקשרים הישירים או הפתלתלים לטראומות בחייך. עסקנו בחיבורים אל תחושות אין האונים, התסכול, המבוי הסתום והשיתוק שעלו מתוכם. עם השנים המשברים פחתו, אך כשהתרחשו, הדינאמיקה נשארה זהה. בכל פעם הבנו חלק ממנה, זווית אחרת. היום, נדמה לי, שהתבהר חלק נוסף של התצרֵף (פאזל) המורכב בתהליך הריפוי הכואב, שלופת את שתינו.

אני מבינה שההתעמקות בתוכן לא הייתה בהכרח רלוונטית באותה עת, או לא מספיקה. נדמה לי שביקשת ממני משהו שונה, או עוד משהו. רצית לקחת אותי בראש ובראשונה ל'שם'. לרגעים הנוראים מכל. היית זקוקה לי שאהיה אתך גם עמוק בחוויה. היית זקוקה נואשות גם לחוויית תאומוּת חושית מלאה. לכך שאהיה אתך ממשית גם בשיתוק, באין האונים, בכשל שבחוסר הקומפטנטיות להציל את ה'עצמי'. שאהיה אתך גם באשמה שלא מרפה. בספקות העצמיים. שאחוש את המקום בו האינטליגנציה והידע לא מסייעים, גם אם תיאורטית נדמה, שיודעים מה יש לומר ולעשות. שאבַּלע לבדידות הנוראית. להרס חוקי המשחק (נגמרו לפסיכולוגית המילים והתובנות בזמן אמת). 

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

מצאתי עצמי נענית ללא שליטה ומודעות לצורך הזה שלך. פועלת אותו. אמירותיי החלו להסתבך בעילגות לוגית מצטדקת, שהייתה מסתיימת שוב ושוב בחוויית כשל קשה, אשר גררה אחריה התנצלויות וניסיונות הסבר. תהליך שלקח את שתינו ל'שם'. לסיבובֵי מאבק אֵמוּנִי קשים נוספים בזירת הטראומה המשתחזרת, אשר בסופו של עניין הסתיימו בתחושת מותשות הדדית.

התהליך לבש לפעמים צורה של התגוששות התבגרותית, לעיתים של חיפושים ינקותיים בהתאם לעומק הרגרסיה בו היית נתונה. 

אך על אף משאלת ההתמזגות, הייתי אמורה לשרוד. אִיוּן מלא שלי, בדומה לזה שאת חווית 'שם' היה מפחיד ואסור. הייתי חייבת לצמצם את ההגנתיות ככל הניתן. להמתין לרגע בו תוכלי להניח לסערת הנפש ולהירגע. לנוח. לאפשר איסוף מחבק, שחיכה כל העת. לאפשר למילים המרגיעות לחלחל ולחדור אליך דרך המעטה ההגנתי ההודף. לאפשר לנשום ולהתרווח, עד לפעם הבאה...לקוות שהמנעדים יתרווחו ושהצורך במאפיין המשחזר באמצעות הגילום  (enactment) ימעט. 

כשם שתהליך ריפוי כוויות, השואף להצמחת עור חדש ובריא, כולל גם טיפול מכאיב בעור, עד כדי קילופו, כך גם בתהליך ההחלמה מן הטראומה בתוך טיפול.

לרגעים, ההגחה החוזרת לְתופת ה'שם' מתקיימת יחד. אמנם תהליך השחזור מייצר פצע זמני חדש, אולם הוא מאפשר צמיחתו של עור מתחדש ובריא שיעטוף את כל הנגעים הישנים. המאבק להחלמה מתקיים בנוכחות עֵדוּת. ובין רגעי חוסר האונים, הכאב, המצוקה, הזעם, התסכול, האשמה והלבדיות מתקיימים גם אהבה. תיקוף. תיקון ותקווה. הפעם את לא לגמרי לבד.

הערות

(1) אַרְכֶּנָה (במיתולוגיה) קראה תגר על כתרה של אתנה אלת האריגה. האחרונה חוותה זאת כאקט של יוהרה, פגעה בארכנה והשמידה את יצירתה, אשר חשפה את האמת אודות פשעיהם וחטאיהם המיניים של האלים. ארכנה בחרטתה תלתה את עצמה. נכמרו רחמיה של אתנה, והיא החזירה אותה לחיים גם אם לא הצליחה לוותר לחלוטין על נקמתה. לכן היא  הפכה את ארכנה (מטמורפוזה) לעכבישה התלויה-לכודה לעד בקוריה משוללי הצבע "ככה חיי סוררה, אך על חבל המשיכי חייך!"

(2) אַרְכֶּנָה היא יייצוג של מפגשים עם מטופלים, עמם התפתחה הדינאמיקה המתוארת