כוחו של המחבר הנוכח – הרהורים על "רחוב מזרח-מערב" מאת פיליפ סנדס
פרופ. עמיה ליבליך | 25/10/2019 | הרשמו כמנויים
בכתיבה אקדמית או ספרותית, בתחום הביוגרפיה או הסיפורת (ומה שביניהן), אני מבחינה בין כתיבה בה עומד המחבר בגלוי בתוך סיפורו, לבין כתיבה בה הוא נחבא מאחורי הקלעים, כל-יודע, רואה ואינו נראה. האם יש כאן ניגוד או שמא רצף, מה ההיסטוריה שלו ומה משמעותו – לא ארחיב כאן את הדיבור. אבל המחשבה על כך עלתה אצלי שוב ושוב כאשר חשתי את כוחו הכובש של ספר שקראתי בעונת החגים, ששמו "רחוב מזרח מערב" מאת פיליפ סנדס. לא פלא שעל הכריכה מתנוסס ציטוט של ג'ון לה קארה, אמן הפיקציה, שכידוע חיבר סיפורי ריגול גדולים וידועים, המכנה את הספר "הישג אדיר", בו בזמן שההיסטוריון הצבאי הידוע אנתוני ביוור מכנה אותו – גם כן מעל הכריכה - "יצירה חשובה של אמת". אכן, אמת ויצירה אינם חייבים לעמוד בסתירה זה עם זה.
ספרו של סנדס יכול להשתייך לסוגה של ספרי שואה. הוא מספר על לבוב (לשעבר למברג) וגורל יהודיה במלחמת העולם השנייה. הוא מתמקד בשני משפטנים גדולים, שתרמו תרומה רבת ערך למשפט הבינלאומי – רפאל למקין שחידש את המונח "ג'נוסייד" והרש לאוטרפכט, שהגדיר מה הם "פשעים נגד האנושות". אף על פי שבני אליאב (שהמליץ על הספר) הוא מומחה למשפט בינלאומי, אילו שאלתם אותי לפני חודש הייתי עונה ששני המושגים דומים מאוד (נראה שכלל לא!) וקיימים במערכת המשפט מאז ומעולם (גם זו טעות). לשני המשפטנים הייתה מעורבות קריטית במשפטי נירנברג, שעליהם כתבו גם כתבו. מעבר לעובדות אלה, מגלה הסופר כי שני המשפטנים היו יהודים, בני לבוב, שהצליחו לעקור ממנה לפני המלחמה, כל אחד בדרכו, כמו סבא של סנדס, ליאון בוכהולץ, אשתו ובתו התינוקת – היא אימו של המחבר. מול סיפורי החיים של שלושת הגברים הללו, מופיע הרביעי – הנס פראנק, המושל הנאצי של פולין הכבושה, שאחראי להשמדתם של יהודי לבוב (בין היתר), והוצא להורג אחרי המלחמה.
שזירת החוטים העדינה בין גיבוריו ה"ציבוריים" של הספר, לאוטרפכט, למקין ופראנק, שהם דמויות היסטוריות משפיעות, ועוד מספר גיבורי משנה, היא מעשה ריקמה מפואר המניב יצירה ספרותית סוחפת. אולם בעיני גדולתו של הספר היא בשילוב של הסיפור האישי, האנונימי כמעט, עם סיפורים בעלי חשיבות היסטורית, נרטיבים גדולים ומעצבי התקופה. משהו שולף את סנדס החוקר מהאקדמי אל האישי. הוא מספר כיצד הגיע ללבוב לתת הרצאה אקדמית על מקורות המשפט הבינלאומי, ומגלה להפתעתו ששני האנשים שפעלו יותר מכל אחר לבנייתו של התחום בעידן המודרני באו מעיר לא-גדולה זו במזרח אירופה. סקרנותו של סנדס מתעוררת לגלות האם הכירו זה את זה? היכן למדו? באיזה רחוב גרו? כך נזרע הגרעין לספר שלפנינו. אולם, מפנה מדהים במניעיו כמשפטן-היסטוריון מתרחש כאשר – בעצתה של סטודנטית אחת מקהל שומעיו – הוא מצרף למחקר את ההיסטוריה של סבא שלו, "שהכי קרוב" לליבו. כך, אם תרשו לי לומר, מצטרף הלב אל השכל. אין לי ספק שסיפור היסטורי-אינטלקטואלי ענק וקולקטיבי זה מקבל את הקסם שבו מהסיפור האישי, המשפחתי, של המחבר עצמו.
בין אם בסיפור הקולקטיבי ובין אם בסיפור הפרטי המשפחתי, יש לסנדס יכולת להתעכב על פכי חיים קטנטנים, ולהתעקש בארכיונים עד שימצא, ידע ויבין אותם. כך למשל הוא מתעניין היכן בדיוק ישב גיבור הספר באולם 600 שבו התקיימו משפטי נירנברג. "לאורך שעות אחר הצהריים עברו תחת ידי מאות מעטפות נייר קטנטנות ולוחיות זכוכית בחיפוש מפרך אחר לאוטרפכט. עברו שעות רבות ואז הבחנתי בו, נכנס לאולם הפתיחה של המשפט, מבטו מודאג, בחליפה כהה ובחולצה לבנה, משקפיו העגולים המוכרים מונחים לרוחב על גשר אפו." (330). זוהי היסטוריה המתוארת ביד אמן, שילוב נדיר של יצירה ואקדמיה.
לאורך הספר, סנדס אינו מציג רק את תוצאת החיפוש, אלא את דרכו הפתלתלה מול האינפורמנטים הרבים שפגש, הארכיונים בהם חיפש, ונסיעותיו בין היבשות. למשל, על אחד מביקוריו הראשונים בלבוב הוא מספר: "למחרת בבוקר פגשתי את זויה בשדרות שבצ'נקה, בצל האנדרטה" (191). כמו בסרט אנו רואים אותו צועד עם החוקרת המקומית אל הבניין הישן של הפקולטה למשפטים, בה למדו שני גיבוריו הראשיים, שעכשיו שוכנת בו הפקולטה לביולוגיה ובה מוזיאון זואולוגי מלא "חדרים דחוסים במוצגים של מוות" (192). וזהו בעיני סודו של הספר: מעבר ליכולתו הספרותית וכישרון הבלש שלו, סנדס נוכח לאורך כל הספר. הוא הבלש המחפש, בגוף ראשון, אחר עקבות העבר, ולומד בהתמדה, בעקשנות, ובכישרון גדול את הסיפורים האישיים עד גבול הידוע. משפטים כגון "לקח לי זמן לאתר את הדוח המלא של הכנס, אך בסופו של דבר מצאתי אותו" (215) שכיחים מאוד בספר. הנסיעות, הבירורים, החיפושים והטעויות הם חלק בלתי נפרד מהתוצר ההיסטורי-משפטי. סנדס הוא הגיבור החמישי של הסיפור, הסופר הנוכח: מוצא במעטפה של סבו צילום פספורט דהוי שעליו אין שום סימן הכר, "הופך" את העולם בניסיונות הפענוח שלו, עד שהוא מגיע לבסוף לסיפור של הגבר המצולם בעניבת הפרפר ולקשריו המפתיעים עם הגיבורים הראשיים. גם דמותה של מיס טילני, מיסיונרית שהצילה את אמו התינוקת, נחשפת לבסוף במחקר המחבר בזכות פתק קטן, ומקבלת בסופו של דבר בהמלצתו אות של חסידת אומות העולם מ"יד ושם" בירושלים.
אסיים בנימה אישית – כפי שמתיר כנראה סנדס. כתיבה תיעודית בנוכחות המתעד, מעין כותב-משתתף, אפיינה ומאפיינת גם את הכתיבה שלי. אינני מאמינה בהפרדה מלאכותית בין תהליך החקירה לבין התוצר הסופי שלה, כמקובל באקדמיה. במידה מסויימת הקצנתי את הנטייה, כאשר במקום לכתוב ביוגרפיה קונבנציונאלית על דבורה בארון – ערכתי שיחות פיקטיביות איתה (ראו "רקמות"). וכאשר כתבתי על לאה גולדברג, עיצבתי את הספר במתכונת של יומן הביוגרפית, על דרכה הפתלתלה להבנת הדמות (ראו "אל לאה"). בספרי האחרון, "קפה מוות" אני ממש נוכחת כחברה בקבוצה שעליה כתבתי. אני מאמינה שכך עושים תיעוד נכון, קריא ומשמעותי - ולא על ידי הרחקה והזרה בין הכותב והנכתב בסגנון כביכול אובייקטיבי. גם בספרות קיימות 'העברה' ו'העברה נגדית'. לא פלא שכל כך התפעמתי מהספר הזה.
