על רגעים של אושר
פרופ. עמיה ליבליך | 6/4/2013 | הרשמו כמנויים
רגעים של אושר היא כותרת ממש באנאלית, ועוד לפסיכולוגים ודומיהם! אני גם לא מתכוונת או מסוגלת להגדיר מהו אושר. זוהי אולי גם כותרת מרגיזה בשבוע של יום השואה, יום הזיכרון, יום הנכבה. אבל דווקא בשבוע הזה, שכולנו כל כך עצובים, ובודקים את אנושיותנו על פי מידת יכולתנו להיות אמפתיים, להתעצב על מה שהיה, מתחשק לי להעיז ולכתוב על אושר יומיומי, שכדאי לתת עליו את הדעת.
הכל התחיל הבוקר, כשהתעוררתי כדרכי - ולמרות שעון הקיץ - בשעה 6:00 בערך, וחשתי מאושרת ברגע שנזכרתי שהיום לא יגיעו פועלים לביתי. זה היה אושר טהור, זך מכל אינטרס או חשק, פשוט רגע שאני רוצה להנציח כאן. כי במשך שלושה ימים בחול המועד ומיד לאחריו, הסתובבו בביתי שביפו 2 פועלים, אחד בוס, והשני העובד שלו. ביניהם הם דיברו בערבית-לובית, אף שהם יהודים. הבוס, דינו, הוא סייד שכבר עבד אצלי בעבר, והוא עצמו עלה לגדולה מספיק כדי שלא ילכלך את ידיו, או את מכנסיו, אם הבחירה בידו. יוסי, לעומתו, איש דק גזרה ומקומט, נראה מבוגר יותר ונזקק יותר, והוא הפועל המבצע את הסכמי העבודה שעושה דינו. בימים האחרונים הם השתלטו על הבית שלי, לצביעת מה שהחלודה אוכלת מקרבת הים, ולתיקונים הקשורים בגשמי הברכה של החורף הקודם. למרות שאין גברים אדיבים ומתחשבים יותר מהם, הנוכחות שלהם בבית היא כל כך מעיקה! כל יום הוזזו החפצים הקטנים שאני אוהבת ומלקטת ממקום למקום... פמוטי הקרמיקה נמצאו לפתע על השיש במטבח, הפסל שעשה לי הים בעצמו מחולותיו הסתתר בתוך המאפרה, והבודהה הקטן מנחושת שכב על גבו. שום דבר לא נשבר, אבל הכל היה מאובק מאוד. בכל מקום מצאתי ספלי קפה משומשים, ובגינה - בדלי סיגריות ואפילו חולצה מוכתמת ודהויה מאוד. יבוא נא אחד הפסיכולוגים שביניכם ויסביר לי מהי המועקה שאדם חש כשיש פועלים בבית, האם זוהי פלישה למרחב הפרטי? ומדוע היא כל כך בלתי נעימה? האם לכולם כך?
בזמן שיוסי קרצף וצבע, נהנה דינו לשבת אתי בניחותא במטבח לכוס קפה שחור חזק ומתוק מאוד. הוא לא שיער שאני לחוצה בכל מיני עניינים של כתיבה וקריאה שעלי לסיים, וחקר ובדק איך יתכן שאני אישה החיה לבדי, ועוד בלב יפו... דומני כי ריחם עלי מאוד. (לרגע שאלתי את עצמי אם טוב הדבר שאפרסם זאת ברבים, היום בעידן של תקיפת קשישים - אבל את המחשבה הזו דחקתי מיד הצידה.) דינו ביקש שאתן לו כרך אחד של ספרי, שיראה לאישתו מי הסופרת שאצלה הוא עובד. מסרתי לו את "ערק לארוחת בוקר" ושאלתי: "רוצה הקדשה"? אני לא בטוחה שהוא הבין, אבל ממילא שאלתי לשמה של אשתו וכתבתי משהו. יסלחו לי דינו ויוסי אם אני נשמעת מתנשאת, הם עשו את עבודתם נאמנה, ובאמת לא אשמים בכך שהבוקר התעוררתי כל כך מאושרת אחרי ש"העז" הוצאה מהסלון.
ועוד דוגמא של אושר מן השבוע שחלף. מחמת תפקידי ונסיעותי המרובות, לא הצלחתי השנה לקיים באופן סדיר את חובותי לקבוצת התיאטרון הקהילתי אליה השתייכתי במשך ארבע השנים האחרונות. מפגשי הקבוצה הזו היו עבורי חשובים ומלמדים, ועוד יותר מזה מרפאים, ועל כל זה כתבתי בספרי "תיראו אותי". אולם, השנה, עקב תפקידי כנשיאה של המכללה ונסיעותי המרובות לחו"ל בענייני ישראייד, יצאתי מן המעגל. על שפת הים אני פוגשת לעיתים אחדים מהמשתתפים הקבועים בקבוצה זו. אני שואלת מה קורה, והם חוזרים ומזמינים אותי להצטרף מחדש. "אבל אינני יכולה לבוא בצורה ממש קבועה", אני מסבירה. והם בשלהם: "לא חשוב, את חלק מאיתנו, את חסרה לנו, בואי בחזרה".
אחרי פסח, וכל המצות וכל המשפחולוגיה, התעורר בי חשק עז לחזור לתיאטרון, לשחק, לברוח מרצינות החיים. בדקתי ביומן וראיתי כי בשלושת החודשים שנותרו עד פגרת הקיץ, אוכל פחות או יותר להגיע בקביעות, ואז עשיתי מעשה. לבשתי מכנסי ג'ינס ישנים וחולצת טריקו, והופעתי מחדש במתנ"ס היפואי במפגש התיאטרון. החברים קיבלו אותי בשמחה ממשית. הבימאי המנחה, שהוא חדש השנה, היה פחות נלהב. יציבות הקבוצה חשובה לו מאוד, והוא איננו אוהב אורחים-פורחים, הסביר. זו לא נשמעה כנזיפה חמורה, ואני הבטחתי לו לתקן את דרכי, ונכנסתי למעגל המשתתפים. לא אלאה אתכם בתיאור המפגש, שבמרכזו עמדה אימפרוביזציה שעשיתי עם אווה חברתי על פי אחת הקריקטורות של דומייה. היינו זוג קשישים, בעל ואשתו, היינץ וקריסטינה, שאכלו וסבאו בחתונה, ואז בדרכם הביתה נשדד התיק של קריסטינה, והיינץ יוצא באופן דון קישוטי - וכמובן איננו מצליח - להשיב את הגזילה בעזרת המטריה שבידו. מעשה ההמחזה לא חשוב, אבל אני, אחרי שהסעתי שלושה מחברי הלהקה נטולי המכוניות הביתה ברחבי בת ים, חזרתי הביתה באופוריה, או כמו שכתבתי למעלה - באושר. זה היה כל כך נפלא לשחק, לדמיין, להמציא, לתת רשות לעצמי להשתטות. שעתיים תמימות של היסחפות. לא דאגתי ולא תכננתי דבר, לא חשבתי על עצמי ואיך אני - דבר מלבד הסצינה המצחיקה ההיא ואווה הנלהבת מולי, כשאין צורך במילים כדי לתאם בינינו.
אז ודאי לא צריך לנסח מוסר השכל לסיפורי אלה. השבוע, כשכל הדברים הגדולים העצובים באמת ניצבים לפנינו, מותר לזכור כי יש גם פינות אחרות ופשוטות.
