בשבחה של הטעות – "טעיתי, טעה, טעות, טועים, טעינו"

ד"ר רפאל יונתן לאוס | 28/7/2019 | הרשמו כמנויים

[מוזיקת רקע מומלצת " מליארד תועים" של אביב גפן והתעויוט https://www.youtube.com...=R7mqdNZlP1E]

כבר חצי שנה שלא כתבתי כאן. אולי זה משונה ובכל זאת אני חש כמעט חובה להסביר או לתרץ במשהו את ההעלמות שלי. ובכן החיים פיכו במלוא עוזם. וגם המוות קרה, כדרכו של עולם. ואני אמנם כתבתי בזמן הזה, אבל זו הייתה כתיבה מסוג אחר,כתבתי את מה שחייב היה להכתב , ענייני דוקטורט ומחקר. והנה עכשיו אני כאן וככל הנראה בקרוב אוכל לשתף גם במה יצא (טיזר, טיזר) וגם במה שלא יצא בכלל.

אחת החוויות הדומיננטיות עבורי בכתיבה המחקרית שבה אני עסוק לאחרונה היא הטעיה. או ליתר דיוק ההנאה שאני מוצא בלגלות שטעיתי. בלהיווכח שהסיפור שונה ממה ששערתי בנפשי. לפעמים הוא הפוך לחלוטין, לפעמים סתם אחר. כמעט תמיד הוא מורכב יותר. וזה לא שאני לא נהנה מלגלות שצדקתי. לפעמים אני ממש מתאפק שלא להגיד אמרתי לכם! (בכל מה שקשור לכישלון המוחץ, המפואר והידוע מראש של הרפורמה בבריאות הנפש אני אפילו לא מנסה להתאפק). ובכל זאת לעמוד מול תוצאות שונות מאלו שציפיתי להם נותן לדברים תחושה של ממשות. של אמת מסויימת. של מציאות שיש לה קיום (גם אם חלקי ומוגבל) עצמאי וחיצוני לי.

אחד הפחדים שמלווים אותי בעשייה הטיפולית כמו גם בעשייה המחקרית הוא בדיוק זה. שאני לא מגלה או לומד שום דבר חדש אלא רק מספר את אותו הסיפור בתוך מסגרת אחרת או גרוע מזה מוחק את האמת ומשכנע במשהו אחר. אולי נורא מזה יכול היה רק להתעורר לעולם שבו אין שום אמת, לא כזו שניתן להתעלם ממנה ואפילו לא כזו שניתן למחוק באמצעות שקר משכנע במיוחד. ואם יש משהו שמאחד את העשייה הטיפולית כמו את העשייה המחקרית היא אהבת האמת. פרויד כתב שהאמת היא הערך המנחה את העבודה האנליטית (Hale, 1971 p.171). לא הבריאות ולא הרווחה הנפשית ואולי עוד כמה לא. יסלחו לי כל מי שעוסקים בבניה משותפת של נרטיבים, הכרה בסובייקטיביות הדדית ורקימת סיפורים מבריאים (שכבודם במקומו מונח) על כך שאני לא מרגיש חלק מהדבר הזה. אולי אני מיושן (פרויד פוזיטיביזם והכל) ואולי פשוט עדיין ילד שלא התגבר על ההזדקקות לתחושת מוצקות הזו של האמת והעולם להישען עליה כדי שלא לתעות (לעתים, לא תמיד, הרבה לא ידוע, גם מה שידוע יוכל להתגלות בעתיד כחלקי או שגוי ועדיין) ובכל מקרה כרגע בזה אני אוחז.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

ויש כאן הבחנה קטנה שלי בכל זאת חשוב לעשות. הספרות הפסיכולוגית עמוסה ומלאה בהתייחסויות לעמדה הלא יודעת. ביכולת לשאת אי ידיעה ועמימות וכיוצא בזה. ובכן לא על זה אני מדבר הפעם. היה הייתה פעם מטופלת שנהגה לומר למטפלת שלה שהיא שונאת אותה כי היא אומרת דברים שהיא חושבת שהיא יודעת במשפטים שמסתיימים עם סימן שאלה. ושהיא הכי כועסת עליה כשהיא צודקת. ויש כל מיני דברים שאפשר לומר ולחשוב על זה (למשל כמה קרבה ואמון נדרשים כדי לבטא שנאה וכמה אהבה לפעמים נדרשת כדי שתדרש שנאה שתגן מפניה ותכבה אותה) אבל בעיניי הנקודה המשמעותית הייתה שהיא אמרה אמת מסוימת, היא זיהתה משהו נכון והיא מחזיקה ידיעה של האמת על עצמה ומתי הפסיכולוגית צודקת או טועה לגביה. מאחורי הטכניקה בטיפול שבה אנחנו רק מעלים אפשרויות מסתתרת במידת מה עמדה של ידיעה. משהו חזר מספיק פעמים ואנחנו מרגישים אותו מספיק חזק כדי לגבש לגביו דעה. אנחנו אחרי הכל לא סתם זורקים אפשרויות לחלל האוויר גם אם אנחנו לא בטוחים בהן או מוכנים לעמוד מאחוריהן בכל מאת האחוזים. וזה לב העניין זה לא אותו דבר לא לדעת כמו לגלות שמה שחשבת שאתה יודע לא נכון.

וויניקוט (1971) ראה את הפירוש (שהוא הניסיון ולספר למטופל דבר מה על עצמו שהוא לכאורה לא יודע) כביטוי של עניין ושל מושקעות. מבחינתו דווקא הטעות או אי הדיוק מאפשרים למטופל לדעת שהמטפל לא יודע עליו הכל כך שהוא פירש בעיקר כדי להראות למטופלים את מגבלות את הידיעה שלו. למטופלים רבים אני משוכנע שזה חשוב ועוזר ביותר. וזה נחמד להיות חלק ממסורת שבה הטעות מוערכת כל כך שלגיטימי לא רק לא לדעת אלא גם לטעות. אבל מה שאני מוצא שחשוב למטפל מסויים (שהוא אני) ואולי גם לעוד מטפלים היא דווקא התובנה שאם אני טועה לעיתים ואני יכול לדעת שאני טועה (במחקר כי התוצאות הן לא כפי ששיערתי, בטיפול כי המטופל מראה לי ולו אחרת) אז יש סיכוי גם לידיעה שהיא לא טעות או שקר או סיפורת. אותי לא צריך לשכנע שיש סיכוי לאי ידיעה. אני זקוק לאישור הזה שיש סיכוי גם לאמת. אומרים שמי שלא עושה לא טועה. אולי בעשייה הטיפולית (יאללה יאללה אפשר לחשוב מה אתם כבר עושים, מה הדבר הבא? העבודה הטיפולית?! או מספיק כבר עם כל הדואינג הזה אולי פשוט נהיה?) מי שלא יכול לטעות גם לא יכול ללמוד או לדעת.

ולסיום אי אפשר בלי הבית החותם את השיר טעות של תרצה אתר:

"אולי חלמתי את הכל

פשוט מאד,

אולי בכלל היה נדמה לי, יתכן,

גם זה יכול להיות.

אולי חשבתי שכן

בו-בזמן שלא,

ואולי בכלל הוא לא רצה לבוא."