פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

לחשוב מחוץ לכורסא

ענבל מילר היללי

״אז למה לי פוליטיקה עכשיו?״ על מחאת האתיופים, פוליטיקה של אובדנים וטיפול.

ענבל מילר היללי | 6/7/2019 | הרשמו כמנויים

צריך להגיד משהו על מחאת האתיופים, גם כאן בפסיכולוגיה עברית. לנצל את ההזדמנות הזו כדי לדבר על הקשר בין הפוליטי והחברתי לבין עולם הטיפול. לכאורה, אין קשר. הרי מה אכפת לו לאנליטיקאי, שיש גם עולם בחוץ? לפרויד היה אכפת בהתחלה, כשחשב על תיאוריית הפיתוי, אבל הוא זנח אותה די מהר, וזו הייתה עמדתה של הפסיכואנליזה לרוב מאז.
בנג׳מין (1990) כותבת: ״ ייתכן כי הטשטוש בין אחרים ״אמיתיים״, לבין ייצוגיהם הפנימיים מתקבל בסובלנות רבה כל כך משום שהשאלה האפיסטמולוגית –מהי מציאות ומהו ייצוג- נראית לנו, בענוותנו המוצדקת, רחבה ונשגבת מידיי למלאכתנו הקרתנית. או אולי, מכיוון שאנחנו פסיכואנליטיקאים, שאלת המציאות לא באמת מטרידה אותנו״.
אז כן, אולי נבדוק עם המטופל שלנו איך היה לו לעמוד בפקק חמש שעות הביתה, ונבדוק גם איך הוא נפגש עם הסוגיה החברתית הבוערת, ומה זה מעורר בו, אבל הנטייה הטבעית שלנו תהיה לעשות זאת בדרך המכוונת לחקירה הפנימית הרגילה: מה זה מעורר בך? איך זה קשור לסיפור האישי המשפחתי הסגור? לעולם האסוציאציות והפנטזיה? מה זה מעורר בדינמיקה של הטרנספרנס קאונטר-טרנספרנס?
את זה אנחנו עושים בעיניים עצומות.
אבל מתי טיפלנו באתיופי לאחרונה?
חלקנו טיפלנו, פה ושם. לא בקליניקה הפרטית בתל אביב, בטח שלא. אבל מתישהו עבדנו בשירות הציבורי, כחלק מההכשרה וההתמקצעות שלנו, ונפגשנו עם אוכלוסיות רווחה, ובכלל זה זה עם אתיופים, ערבים, ומטופלים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. חלקנו המשכנו בכך. אפילו על בסיס קבוע. אבל רובנו רצינו כבר לבסס את הקליניקה הפרטית, לבחור עם מי אנחנו רוצים לעבוד, תוך ויתור חלקי על תחושת השליחות המפוקפקת שליוותה את עבודתנו בשלביה הראשונים של ההכשרה.
ובקליניקה, בואו נודה, אנחנו לא רואים אתיופים.
אבל זה לא כל מה שאנחנו לא רואים. אנחנו לא רואים דיכוי. לא במובן של החוויה האישית, אלא במובן המציאותי, החברתי, הפוליטי.
אפי זיו מציעה את המושג ״טראומה עיקשת״ (2012) כדי לתאר טראומות הנוצרות בקונטקסט מציאותי חברתי דכאני. טראומה עיקשת שונה מההגדרה הפרופסיונלית הממוסדת הרגילה של טראומה. אין מדובר כאן באירוע הנמצא ״מחוץ לטווח החוויה האנושית״, הכולל סימפטומטולוגיה ברורה ונראית לעין, אלא בחוויית חיים מתמשכת למול מציאות דכאנית, שהשפעותיה הקשות הופכות להיות שקופות לקורבן עצמו מכיוון שהטראומה מופנמת כ״טבעית״ ו״נורמלית״ כחלק מיחסי הכוח הפוליטיים. התוצרים הנפשיים של טראומה עיקשת כוללים בושה, אשמה, וצמצום העצמי, בשונה מהפחד והאימה המאפיינים את התגובה לאירועים טראומתיים קיצוניים ולסכנת חיים ממשית.
אתיופי שחי בישראל, הוא קורבן לגזענות ממוסדת, שחלקה גלויה, אבל רובה סמויה, שעברה ״טבעות״ (מלשון טבעית), שהיא לרוב שקופה. היא נמצאת בפרקטיקות היומיומיות, ולא רק באלימות משטרתית קיצונית שתסומן בסופו של דבר כאירוע ״חריג״, כמו שאפשר לנבא. היא נמצאת בתור בסופר, באוטובוס, בעבודה, ברחוב, במבט, במחווה, ובמחשבה שהתגנבה. היא הייתה שם בכל פעם שבחרתי אני לעבור לצד השני של הרחוב השקט והחשוך כששמתי לב שמאחוריי צועד גבר שחור, ובכל פעם שמישהו אמר בלי לשים לב, ש״אולי האלימות בעדה האתיופית היא עניין תרבותי״, למרות שלבו עם האתיופים״, ו..״כן, הוא בסך הכל בעד המחאה״, וגם ״כמה מחבריו הטובים הם אתיופים״, ו״שאולי כדאי שילכו עם כובע מחודד, כדי שלא יבלבלו אותם עם אריתראים״, אם להיצמד לדבריו הגסים של אברי גלעד. היא נמצאת אצל אנשים נאורים, ונאורים פחות, בצורות ממאירות יותר וממאירות פחות, אבל זה לא מדלג על אף אחד, כי כולנו חלק מחברה שיש בה לא מעט דיכוי אלים המייצר טראומות עיקשות בלי הפסקה, וכולנו חלק מההבניות החברתיות- פוליטיות המשמרות את הדיכוי. השקיפות של הטראומה העיקשת פוגעת פעם אחת בקורבן, שלא מצליח לסמן אותה כדבר הבא מן החוץ, ואז מזדהה ומפנים אותה תוך מחיקת העצמי שלו, ופעם שניה בתוקפן, שאינו חושד במציאות הדכאנית מפאת נירמולה השיטתי. שני הצדדים חיים בהכחשה ובעיוורון, אבל אחד הוא קורבן, והשני לא.
כשמישהו מצהיר שהאתיופים איבדו את אהדתו כשבחרו באלימות, הוא צריך לשאול את עצמו על איזה אהדה בדיוק הוא מדבר, ואיך אפשר לאבד משהו שמעולם לא היה שם באמת. ובכלל, אהדה היא לא המוצר הנדרש כאן, אלא פיכחון. נדרשת ״תודעת דיכוי״, שרואה גזענות, ומוכנה להתנגד לה, ובעיקר, להיות אמיצה מספיק כדי לזהות אותה בפנים, בתוכנו, כשצריך, ולא רק למקם אותה בחוץ.
ודאי יבוא מי שיגיד, ״ליברליסטים קיצוניים, נמאסתם!״. בטח שיבוא. ״די עם הפוליטיקלי קורקט״, ״תנו לנו להגיד ״את האמת שלנו״, ״תנו לנו לדבר חופשי״, או לחילופין ״תפסיקו לחפש בכוח את מה שאיננו״ (מה ש ״איננו״ הוא הדיכוי, על כל סוגיו). בארה״ב הקולות האלה היו כל כך חזקים והביאו לתגובת-נגד קיצונית, כשהאמריקאים הצביעו ברגליים ובקלפיות ובחרו טראמפ- האנטי תזה הקיצונית של הפוליטיקלי קורקט.
יש בי חלק שמבין את הקושי. אני בעצמי מרגישה הרבה פעמים בחוגים מסוימים את מה שאני חושבת עליו כעל ״ליברליזם פשיסטי ״. מעין תחושה שאי אפשר באמת להחליף דעות, שיש עמדה אתית אחת שמציבה עצמה בעליונות מוסרית (ולא רק מוסרית), ושאינה מוכנה להיות בהידברות עם עמדות אחרות, וגם מוקיעה אותן כאלימות, תוך ״הקרסה״ של המרחב הדיאלקטי ושל הדיאלוג החופשי ליחסי קורבן תוקפן. זה קיים, וזה קשה.
ויחד עם זאת, ברור שלא נוח לנו, בלשון המעטה, לזהות בתוכנו את החלקים המדכאים, לא נוח לנו לאבד את הפריבילגיות, לא נוח לנו לקחת אחריות. ולכן, קל לנו להגיד ״זה כת של פוליטיקלי קורקט״, ובתוך כך להפוך את הטיעונים לבלתי רלוונטיים, להרחיק אותם מעלינו כמה שאפשר, ולחזור לסגור את עינינו. טראומה עיקשת, כמו שנכתב למעלה, מראש בנויה על נרמול ושקיפות ממוסדים, ולכן, בסופו של דבר, היא מייצרת עיוורון, הכחשה, ודיסוציאציה. זה חלק מההגדרה שלה.
ובחזרה לקליניקה. איך עובדים עם טראומה עיקשת בחדר? איך פוקחים את העיניים כדי לראות אותה? איך מעזים להכניס את הפוליטי לחדר מבלי להרגיש שצמצמנו והשטחנו את השיח הפסיכואנליטי ״הרגיל״? איך עושים אינטגרציה בין עבודה פנים נפשית לעבודה חוץ נפשית?
נדמה לי שהשאלות במקרה הזה, חשובות יותר מהתשובות, ואם התחלנו לשאול אותן, אנחנו בדרך להנכיח את הפוליטי בחדר. לפעמים לא צריך יותר מזה.
אפי זיו מציעה לעבוד עם מה שהיא מכנה ״השלישי הפוליטי״, שהוא בבחינת יצירה משותפת של המטפל והמטופלת החותרת להבנת השפעתו של דיכוי מתמשך. מדובר בהחזקת אתיקה קבועה של חשד, והפנמה של הרעיון לפיו יתכן שלמצבים חברתיים דכאניים יש השפעה טראומטית על הנפש.
קושמן (2015) למשל, טוען שלהיות מטפל התייחסותי, משמעו להיות בעמדה המכוונת להתנגדות פוליטית. ״...זאת מכיוון שמטפלים התייחסותיים, אולי יותר ממטפלים המשתייכים לאסכולות אחרות, מחזיקים בעמדה שהיא גם מוסרית בנוגע ליחסים בינאישיים. התפיסה ההתייחסותית מתמקדת בדאגה לאחר ומכוונת למעורבות בינאישית גבוהה, יש בה הכרה תמידית בטעויות ובפגיעות הבלתי נמנעות המתרחשות בתוך הקשרים אינטרפרסונליים, ובמגבלות האנושיות של המטפל. זהו ניסיון תמידי לעמוד מול הפיתוי לנרמול חברתי, ולהעדיף מפגש עם השונה, על פני פתולוגיצייה שלו״.
בכנס ההתייחסותי האחרון, שהתקיים בישראל בחודש שעבר, בלט הניסיון של מארגני הכנס והדוברים להחזיק את המתח שבין הפוליטי לאישי, בין הפנים-נפשי לחוץ-נפשי, והדבר מיוחד בעיניי לגישה, שבעצמה נעה פנימה והחוצה ללא הרף, בין הקונטקסט שבתוכו חיים המטופלים שלנו ואנחנו, לבין המציאות הפנימית כפי שמקובל לחשוב עליה בתיאוריה. גישות אחרות אינן מנכיחות את המתח הזה בעוצמה זהה. למשל, הכנס התקיים תחת חרם של לא מעט חברי IARPP (האיגוד ההתייחסותי) שבחרו להיעדר מהכנס כחלק מהזדהותם עם פלשתינים חברי IARPP שלא יכלו להיות נוכחים בכנס. כלומר, אותם מחרימים בחרו בעמדה של התנגדות אקטיבית, כפי שמתאר קושמן. היעדרות זו ליוותה את הדיאלוג הפורמלי והבלתי פורמלי בכנס והורגשה כמתח שהוא בעיניי ה-מתח בין פנים לחוץ המאפיין את הגישה.
לדעתי, החזקת המתח הזה לא צריכה להיות נחלתם של מטפלים התייחסותיים בלבד. אוגדן (2011) למשל כותב : ״כאשר המטופל מתנהג באופן בלתי אנושי כלפי אנשים אחרים בחייו, על האנליטיקאי להתייחס למצב כאל מצב חירום הדורש פעולה החלטית. בנסיבות כאלה אין בנמצא ״נייטרליות פסיכואנליטית״.״
אף אחד וודאי לא חושד באוגדן שהוא מזניח את המציאות הפנימית, לא של המטופל שלו, ולא שלו עצמו. ובכל זאת, הוא מוצא מקום, באמירה מפתיעה זו, להנכיח את החוץ, ואת המתח שהוא מקיים עם הפנים, ואף מציע עמדה אתית של התנגדות אחראית, ואפילו אקטיבית, בדומה למה שמציע קושמן, רק לא במובן הפוליטי. אין ספק שהאמירה הזו מעוררת לא מעט שאלות אתיות ותיאורטיות, אבל יש לה מקום בחשיבה של אוגדן, ובעיניי צריך להיות לה מקום בחשיבה של כל מטפל. קודם כהחזקה של ״תודעת חוץ״ (כפי שמחזיק אוגדן בדוגמא), ואח״כ גם להחזקה של ״תודעה פוליטית״, שהיא תמיד ״תודעת חוץ״, ובפרט, ״תודעה פוליטית של דיכוי״, ובסוף אולי עם נגזרת אקטיבית, כזו או אחרת.
פעם סיפר לי ילד שהיה בטיפולי ״שבכיתתו יש ילד שאף אחד לא רוצה לשתף אותו, כי הוא חום״, סיפור שחזר על עצמו בוורסיות שונות לאורך כמה פגישות. מצאתי את עצמי מוטרדת ומופעלת מאוד. מצד אחד, חשבתי שדרך הסיפור הזה מספר לי המטופל שלי משהו על עצמו, ועל החלקים החומים (שחורים) והלבנים שלו, המדכאים והמדוכאים, בתוך קונטקסט חברתי של גזענות. מצד נוסף, מצאתי את עצמי בהזדהות משלימה עם אותו ילד חום, שבוודאי אינה מנותקת מהילדה החומה שהייתי אני, וכן, מהמטפלת החומה שאני, עבור המטופל שלי. והנה, החל להירקם בינינו ״השלישי הפוליטי״ ההתייחסותי, עליו מדברת אפי זיו, בתוך זירת טרנספרנס –קאונטר טרנספרנס ש״התחממה״. העיבוד שנעשה בטיפול היה מתוך מחויבות מכוונת שלי להחזיק את המתח בין פנים לחוץ, ובין דברים אחרים הנוגעים למציאות הנפשית-פנימית של המטופל שלי, אמרתי גם: ״אף ילד לא צריך להיות מוצא ממשחק בגלל שהוא חום״. הרגשתי שבכך אני נוגעת בעוד רובד חשוב של החוויה בהקשר הרחב של המציאות הפוליטית הדכאנית, מגלמת תפקיד של אחר שאינו עומד מנגד, וגם לא מסתפק רק בהתייצבות כעד, אלא פועל באופן אקטיבי כדי שהפגיעה לא תימשך. שיאו של הדבר היה בכך, שבאחת משיחותיי עם הצוות בבית הספר דאגתי להבהיר שיש גזענות בבית הספר, ושאלתי איך הם מתכוונים לטפל בה. בכך, הפכתי גם למתנגדת פעילה- עמדה אתית שהיא חלק מהזהות שלי כמטפלת, אבל שיש לה, בעיניי, גם ערך עבור המטופל שלי ברמות שונות.
במאמר ״מלנכוליה״, שעוסק ״באובדנים חברתיים שאין להם שם״ מצטטת אפי זיו (2016) את סדג׳וויק: ״זה שרודפים אחרייך, לא אומר שאת צריכה להיות פרנואידית״, פרפרזה על המשפט ״זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך״.
פירוש הדבר הינו שגם לעמוד מפוכח מול מציאות דכאנית, אין פירושו להתחייב לתוצאה נרטיבית או אפיסטמולוגית אחת״. במילים אחרות, גם אם רודפים אחריך, ואתה רואה זאת ומכיר בכך, לא אומר שאתה חייב לחיות דרוך או זועם, או בתגובת-נגד אלימה, או משותק עד סוף חייך. אפשר וצריך לתרגל צורות חשיבה אחרות, וזה חלק מהתהליך שאמור להתרחש בטיפול הרגיש לאובדן במובן הפוליטי- חברתי.
לכאורה, היה אפשר לחשוב כך על מחאת האתיופים, ולהפנות אליהם את דבריה אלו של סדג׳וויק. אבל מרבית האתיופים כנראה לא הגיעו לטיפול, וספק אם יגיעו, זוכרים?
אפי זיו (2016) מציעה מודל של תנועה נפשית בתגובה לטראומה עיקשת בן שלושה שלבים, בהישען על העמדות של קליין (הפרנואידית והסכיזופרנואידית) . לפי המודל, ניתן לומר שהקהילה האתיופית, מצויה בשלב השני של ההתפתחות. מצד אחד, היא כבר לא נמצאת בשלב הראשון המאופיין במלנכוליה דיסוציאטיבית, והיא עדיין איננה בשלב השלישי המאופיין במלנכוליה דפרסיבית. בשלב השני, המלנכוליה הסכיזופרנואידית, יש התקוממות, כעס והתנגדות. הסכנה בשלב זה הינה ההתקבעות במעגלי אלימות עם דינמיקה ללא מוצא של יחסי תוקף מותקף. נראה שלעת עתה, זו הסכנה הגדולה שניצבת מולה הקהילה האתיופית ולמולה, שאר החברה, בהקשר של הטראומה העיקשת.
אבל גם אם לא נטפל באתיופים בקליניקה, חשוב לזכור שיש אוכלוסיות רבות ומגוונות הסובלות מדיכוי. בין השאר, נשים, מזרחים, הקהילה הלהט״בית, ערבים, אנשים משכבות סוציואקונומיות נמוכות ועוד. למעשה, הפוליטי מופיע כל הזמן בחדר, גם אם בצורה חלקית ומרומזת. בגישה של ריבוי עצמיים, אצל רבים מהמטופלים שלנו נמצא חלקי עצמי שסבלו בעבר או סובלים בהווה, מדיכוי. חלק מהדיכוי הזה יהיה נוכח בצורה דיסוציאטיבית (טראומה עיקשת, מלנכוליה), ולפעמים הוא יהיה חלק מהנרטיב.
מטפל שמוכן לעבוד עם הפוליטי בחדר, יכול לצפות לתנועה נפשית המתהווה ומתפתחת בהתאם לדרגת האינטגרציה של האובדנים הטראומטיים בעצמי. כלומר, בהתאם למידת ההכרה במציאות של הדיכוי והנכונות לייצר נרטיב מפוכח הכולל עבודת אבל. כדי לאפשר תנועה כזו, נדרש מרחב אינטרסובייקטיבי שיש בו מחוייבות עמוקה להכרה באובדן (אפי זיו, 2012).
חשוב להדגיש שלא נובע מכך שהמציאות הפנימית תוזנח, או תוחלף בהכרה במציאות חיצונית בלבד. נהפוך הוא. הסכנה שניצבת בפנינו כמטפלים, בעיניי, וזאת חרף כל הדברים שנכתבו כאן, היא שנזניח את היסוד הפוליטי, שנשקע בדיסוציאציה ובנרמול ממוסד, שנסגור את עינינו למול כאב שגרתי ושקוף, שפוצע ומנקב את הנפש יום ביומו. שמבעבע כלבה רותחת מתחת לפני השטח, המגיעה לפעמים לנקודת ההתפרצות. ולפעמים, אולי לרוב, לא.



מקורות:

אוגדן, ת. (2010). ״בפתח המהדורה העברית״. בתוך: על אי היכולת לחלום״ (2011), עמ׳ 7-9, הוצאת עם עובד.
בנג׳מין. ג׳. 1990. ״הכרה והרס- מתווה של אינטרסובייקטיביות״. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית, צמיחתה של מסורת (2013), עמ׳ 229-261.
זיו, אפי. 2012. ״טראומה עיקשת״. מפתח, 5. עמ׳ 55-74
זיו, אפי. 2016. ״מלנכוליה״. מפתח, 10. עמ׳ 85- 101
Cushman, P. (2015). Relational Psychoanalysis as Political Resistance , Contemporary Psychoanalysis, 51: 3 423-459







עוד בבלוג של ענבל מילר היללי

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.