יום האישה הבינלאומי: על האפשרות למתג מחדש את הפמיניזם
ענבל מילר היללי | 7/3/2018 | הרשמו כמנויים
הספר "ערות" של תמר מור-סלע חיכה לי על השידה שליד המיטה זמן מה, פשוט לא הגעתי אליו. גם מסיבות טכניות של עומס, אבל לא רק. שמעתי עליו לא מעט, דברים קשים לעיתים, שעוררו בי סקרנות אבל כנראה גם רתיעה. למי שלא מכיר, הספר "ערות" עוסק במיניות נשית, ויש בו עשרים ושלושה סיפורים אישיים של נשים.
ערב אחד, כשעליתי לחדר השינה, פגשתי שם את בן זוגי אוחז בספר הזה וקורא בו, במה שהיה נראה לי כמו שקיקה. כולו היה בעניין, בקושי הרים את העיניים מהדפים.
בעוד אני חושבת לעצמי איך הספר הגיע אליו, ומה לו ולזה בכלל, הוא פונה אליי ושואל בהתכוונות מלאה:
קנית את הספר הזה בשבילי?
מה, ברצינות אתה שואל?
מה...לא? הוא עונה לי, ספק מופתע, ספק מאוכזב.
באמת שלא. למה אתה חושב?
סתם, חשבתי שאת מנסה לומר לי משהו.
וזהו. חזר לספר. ואני התאפקתי לא להפריע לו. קיוויתי שימשיך ויסיים. אולי בכל זאת הוא צדק, הלא מודע שלי כנראה קנה את הספר הזה בשבילו. חיכיתי בסקרנות לראות מה עוד הוא יגיד.
והאמת, אמר. אפילו סיים את הספר. הקריאה שלו הולידה כמה שיחות מעניינות ומשמעותיות בינינו, שטרם נראו כמותן בנוף הזוגי שלנו, בנושא מיניות נשית, גברית, והמפגש ביניהן. וזה היה עוד לפני שקראתי אני את הספר. מה שאפיין את השיחות האלו היה סקרנות עמוקה מצדו ללמוד את הנושא מהזווית הנשית, וסקרנות דומה מצדי כלפיו. זה עורר את שנינו למחשבה על המפגש בינינו, סביב החוויה המורכבת והשונה, ויצר אמפתיה והבנה.
אם חושבים על זה, לא הייתי צריכה להיות כל כך מופתעת מכך שבן זוגי התחבר לספר הזה. לקרוא וידויים כנים, נטולי פילטרים, על המיניות של נשים, ברור שזה לא רק עניין לנשים. אני חושבת שמיניות נשית היא משהו שגברים רוצים להכיר ולדעת באופן עמוק, "לפצח את החור השחור הזה", כמו שמטופל אמר לי פעם. במובן הפסיכולוגי, זו כנראה הכמיהה הראשונית לחיבור עמוק ולא מובחן עם הדמות הנשית, שאפשר להתקרב אליו כנראה רק באקט המיני. כשקראתי אני את הספר הזה, לא היה שם הרבה חידוש בשבילי, למרות שריתק אותי האופן הייחודי והאישי שבו נפרש סיפור המיניות של המגדר שלי. כל אישה יודעת משהו על החוויה הפרטיקולרית שתוארה ע"י נשים שונות בספר, גם אם הייתה כותבת את סיפורה באופן שונה בתכלית.
אבל לא בחוויה המינית הנשית והגברית רציתי להתמקד, או במפגש המורכב ביניהן. מה שמעניין אותי זו דווקא הסקרנות והפתיחות הבין-מגדרית שהספר במתכוון, או לא במתכוון, קורא לה. זה הדבר החשוב בעיניי, כי הוא נוגע עמוק בשאלות הבוערות לכולנו סביב מגדר ושוויון. אני בכוונה לא אומרת פמיניזם, כי קצת נמאס לי מהמילה הזו, וקצת נמאס לי להגדיר את עצמי כפמיניסטית. בכל פעם שאני מציגה את עצמי כפמיניסטית, אני כבר מאבדת חלק גדול מההקשבה, כי כבר תויגתי כאישה לוחמנית, תוקפנית, שאי אפשר לדבר איתה. אני זוכרת מטופל שבפנייתו אליי סיפר שהתלבט אם להתחיל טיפול אצלי, כי קרא באינטרנט ש"אני מטפלת פמיניסטית, ושכדאי להיזהר ממטפלות פמיניסטיות". מישהו הסיק כך לגביי ממשהו שכתבתי, וחשב שחשוב לשמור על קהל הפונים לטיפול מפניי. לא פעם נתקלתי בדמוניזציה מהסוג הזה, או במקרים אחרים באטימות, רתיעה, או זהירות, שנוצרו מעצם העלאת המושג פמיניזם. וכך, ברגע אחד, מוחלפות הסקרנות והכמיהה בפחד, שמקשה מאוד על יצירת דיאלוג.
זה לא שהפסקתי להיות פמיניסטית, אני פשוט חושבת שצריך שפה חדשה המתאימה לשלב ההתפתחותי שבו נמצא הפמיניזם כיום, שפה שעושה למאבק שירות קצת יותר טוב, מעין מיתוג מחדש. הפמיניזם הישן, להרגשתי, פשוט מעורר יותר מידי אנטגוניזם. ואם תגידו, אז מה? זה לא אומר שהמאבק לא צודק, זה לא אומר שצריך להפסיק להילחם, שברור שמי שרוצה לשמר את מעמדו כבעל הכוח יתנגד, ולכן זה מקבל צורה של מאבק, אני אגיד שזה וודאי נכון. פעמים רבות טענתי בדיוק את הטענה הזו. היום אני חושבת שצריך לעצור רגע ולשאול, האם נעשינו צודקות יותר מאשר חכמות?
הפמיניזם סובל ממוניטין מפוקפק בגלל שהוא מוקדש למאבק, ובתוך מאבק יש הרבה תוקפנות. בהחלט יש מקום גם למאבק פרקטי על קידום המטרות הפמיניסטיות, אבל לא על חשבון הניסיון ליצור שיח אמפתי ומכיל שונות, פחות מפצל, פחות משליך, פחות רודפני.
זה לא שאני משלה את עצמי לחשוב ששינוי יוצרים רק באווירה נעימה ומכבדת. שני המינים נשלטים על ידי הרבה חרדה ואיום, והמאבק כנראה בלתי נמנע. אם אני צריכה לייצג נשים בעניין הזה, כל כך הרבה שנים קולן דוכא והושתק, כל כך הרבה שנים של פגיעה בידי גברים, כך שאין להתפלא שההחלטה לא לשתוק עוד, מלווה לעיתים בתוקפנות, בכעס, בתביעה להכרה. אני מעדיפה כעס ותוקפנות על פני שתיקה שמקורה בדיכוי, בכל רגע נתון. ויחד עם זאת, כדי שהמטרות יושגו צריך יותר מאשר צעקה על העוול. ואני לא מדברת על קורבנות של פגיעה, חשוב לי להדגיש. אלו צריכות לצעוק את צעקתן וחשוב לעודד אותן לכך. אני מדברת על נציגות המאבק הפמיניסטי, ועל האופן בו הוא מתנהל.
לגברים יש גם כן מה לומר. לצד המאבק הפמיניסטי נולד לו בשקט המאבק לשחרור הגבר. בהתחלה הייתי מאוד בעד הקול הזה, וראיתי בו משלים לקול הפמיניסטי, במובן העמוק של חתירה לשוויון. חשבתי שאם יותר גברים יראו כיצד הווייתם מצטמצמת בניסיון לעמוד בציפיות מגדריות, ייפתחו אופציות נוספות לשוויון עבור שני המינים. למשל, אם יותר גברים ירגישו שלגיטימי עבורם להיות אבות מעורבים יותר, והחברה תלמד להיערך בהתאם, גם נשים-אלו שבוחרות בכך-יוכלו לעבוד יותר שעות מחוץ לבית, עם פחות אשמה וגינוי חברתי.
מהר מאוד נוכחתי לראות לאכזבתי שהשיח הזה רווי אף הוא בפיצול, ברודפנות, בהטלת האשם על נשים פמיניסטיות, בהתבצרות בחוויה גברית קורבנית, ובכוחנות רבה, לעיתים עד לרמה של מיזוגניה. התוקפנות היא על רצף, ולא תמיד זה המסר, אבל בקצוות, זה לא נעים בכלל, ובוודאי לא מאפשר דיאלוג.
באופן אישי חבל לי מאוד, כי משהו מוחמץ כאן. יתכן שאלו המחירים שיש לשלם על לידת המאבק המשלים הזה, שחייב להתחיל בקול חזק וצורם, אבל אני חוששת שמה שיתקבע זו התחרות על כאב מגדרי, ובמקום להתקדם אל שוויון, נייצר עוד פיצול, עוד מרחק, עוד ניסיון עקר לנכס את המאבק לאחד הצדדים. בתנאים כאלו, כל צד הודף את הכאב של האחר, מכחיש את חלקו בפגיעה, ולא מוכן לקחת אחריות. אם בריאות נפשית מוגדרת כ"יכולת להכיל שונות", נוכל לראות די בקלות שהשיח המגדרי סובל מפתולוגיה לא פשוטה, ויש במה לטפל. ראינו את זה היטב בקמפיין me too. לצד התמיכה הרבה שקיבל הקמפיין, החלה גם תופעה רחבה של חוסר הכרה, גינוי חברתי, הטלת אשם, הפחתת ערך, תחרות, שהגיעה עד לרמה של רה- טראומטיזציה. ברשתות החברתיות היה נראה שמלחמת המינים עוברת הסלמה קשה, והשיח נעשה חולה מתמיד. מצאתי את עצמי כמעט מיואשת.
מה שאהבתי בספר "ערות" זה את האופן בו הוא מצליח לעקוף את המאבק המגדרי והתחרות בין המינים. אין פה אמירות חברתיות גדולות, אין מילים כמו דיכוי, אין נשים אמזונות ששות אלי קרב. יש סיפורים אישיים, בגוף ראשון, מפי נשים. על הכאב שלהן, על החסמים שלהן, על ההשתוקקות שלהן, על העונג שלהן, על התפקיד שהן מקבלות ולוקחות על עצמן כנשים. במיטה, אבל לא רק. ועובדה שהסיפורים האלו יכולים להישמע ע"י גברים, ומעוררים אותם למחשבה. זה כל מה שדרוש.
במחילה, אני לא אוהבת את הבולשיט המעצים של יום האישה. אני לא אוהבת את הפוסטים הפייסבוקיים, בסגנון ליהי לפיד, שמספרים לעולם כמה אנחנו מופלאות (יותר), מדהימות (יותר), מולטי-טסקינג אוריינטד (יותר), נשות השנה מטעם עצמנו. אני באמת חושבת שאנחנו נהדרות, אבל הדגשת היתר בעניין הזה, עושה עוול לשיח המגדרי החותר לשוויוניות, מרחיקה את האפשרות לדיאלוג ופתיחות בין- מגדרית, והיא בבחינת ירייה ברגל. מניפסטים מהסוג המעצים, הופכים את המגדר לסגור בתוך עצמו, מרוכז בעצמו, ולא פנוי לדיאלוג. זה מעורר לא מעט אנטגוניזם בצד השני, שאולי מרגיש בחוץ, שאולי רוצה לומר, "ואנחנו לא נהדרים"? אפשר להבין את זה. יותר מכך, אני חושבת שזה יוצר הבלטה מיותרת של חוסר הביטחון שקיים אצל נשים כמגדר. ביום האישה אני מעדיפה לקרוא סיפורים של נשים, מלאים וכנים, נוסח "ערות". סיפורים על דרך, על תעוזה, על קשיים ועל הצלחות, ועל המפגש האישי עם הסוגיות המגדריות בתוך זה . אני מאמינה שסיפורים כאלה יכולים לתת לנשים השראה אמיתית וכוח, לא דרך סיסמאות ריקות, ולגברים משהו לחשוב עליו. זה הרבה יותר מועיל.
לא משנה כמה פמיניסטית אני, כשאני יושבת עם גבר בטיפול, או אישה, אני מגייסת את כל כולי כדי להקשיב לסיפור על הזהות המגדרית. לפעמים זה סיפור מלא בכעס, בשנאה, לפעמים זה סיפור אנטי-פמיניסטי מובהק. כמטפלת שחושבת גם התייחסותית, אני מבינה שלעולם לא אוכל להקשיב לאף סיפור כלוח חלק, ובטח לא לסיפור כזה, אבל ברור לי שאני לוקחת על עצמי את התפקיד לעשות כמיטב יכולתי להבין לעומק את כל הרבדים של הסיפור, אני מחויבת לכך מתוקף תפקידי. כשאני מזהה שאני נכשלת, אני בודקת עם עצמי מה אפשר לעשות אחרת. אני מזמינה לחקירה אינטרסובייקטיבית ומקווה להיענות.
מחוץ לקליניקה, בהקשר של השיח המגדרי, לשמחתי, רוב הזמן אני מרגישה משוחררת מהתפקיד הזה, אבל חשוב לי לזכור להביא משהו ממנו, כי אנחנו לא באמת מפסיקים להיות מטפלים בחוץ, וגם לא שוכחים לנו כל כך בקלות שזה התפקיד שלנו. אז גם בחוץ יש לנו אחריות מסוימת, לזכור להכיל את השונות, ולעשות כל מה שאפשר כדי להזמין חקירה אינטרסובייקטיבית, במקום שיח מפצל ולוחמני. זו בטח לא דינמיקה שקשורה אך ורק ביחסי מטפל-מטופל. אני מאמינה ששני המינים לכודים בתוך הבניות חברתיות, ושהדרך להיחלץ משם עוברת דרך שיח, ולא דרך מאבק. כשאני מצליחה לזכור זאת, אני מרגישה שאני תורמת באופן אקטיבי לשיח המקרב, ומחזירה משהו מהפתיחות והסקרנות הבין מגדרית שלפעמים הולכת לאיבוד כשמדברים על שחרור הגבר או על פמיניזם. עזבו פמיניזם, עזבו שחרור הגבר, בואו נגיד פשוט: שיח מגדרי מקרב למען שוויון, או בקיצור- שיוויוניזם. הנה לכם הצעה למיתוג חדש.
