חופשי זה לגמרי (לא) לבד- על דרגות החופש של המטפל

ענבל מילר היללי | 14/1/2018 | הרשמו כמנויים

כשהייתי סטודנטית צעירה ללימודי פסיכולוגיה שמעתי לא פעם שטיפול מכוון ל"הגדלת דרגות החופש של המטופל". בימים ההם, לא הבנתי ממש מה זה אומר, ובעיקר הייתי עסוקה במציאת n-1 דרגות החופש של התפלגויות סטטיסטיות, וגם פה, לא הייתה לי שאיפה לפצח את הדבר לעומקו. עבדתי בתנאים מגבילים של סלידה עמוקה ממספרים וגרפים, מצוידת אך ורק בנחישות ודבקות במטרה. אודה וקצת אבוש, למדתי כדי לקבל ציונים גבוהים, למדתי כי זה היה מסלול יוקרתי, למדתי כי הייתי טובה בללמוד.

כמובן שהיו גם סיבות עמוקות וחשובות לבחירתי במסלול הזה. היה את העניין של לטפל באחרים ולהקשיב להם, הייתה אהבת אדם וסקרנות גדולה בקשר למניעים אנושיים, אבל כל אלו היו מובנים לי אז לא הרבה יותר מסטטיסטיקה. כל הסיבות החשובות האלו היו בגדר תשובות עמומות לשאלה שמעולם לא נוסחה.

בהמשך, בתוך הניסיון הבלתי נלאה להתקבל לתואר שני בקלינית, השאלה נוסחה, ועוד איך נוסחה. אם כי לא על ידי, יחי ההבדל. ידעתי שאשאל בראיונות מדוע אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה קלינית, ואני הכנתי לי אוסף תשובות רציניות שעל אף שבכולן היה גרעין של אמת, במובנים רבים הן היו "עוד מאותו דבר". עוד ניסיון להשיג את הציון "הטוב דיו" הבא.

אני זוכרת את שיחת הטלפון הראשונה עם ראש המגמה הקלינית בבן גוריון דאז, לפני תחילת הלימודים. בדיוק סגרתי שנה של מגורים בניו יורק, ולמרות הידיעה המשמחת שקיבלתי תוך כדי שהותי שם, על קבלתי ללימודים, התקשיתי מאוד להיפרד מהתפוח הגדול. באקט תמים של מי שלא ממש מבינה את מקומה, שאלתי אם יהיה בסדר להתחיל את הפרקטיקום חודש אחרי כולם, כדי "לסגור עניינים" בניו יורק. לא אשכח את הטון הפטרוני ורם הסמכות מעבר לקו: "ענבל, הגיע הזמן לחזור הביתה". זה כל מה שאמרה לי הפרופסור, וזה כל מה שהייתי זקוקה לו כדי להבין את מקומי בהיררכיה. הבנתי שמה שפספסתי, למרבה המבוכה, היה את הדרישה הלא מדוברת להיות "אסירת תודה". ואכן, עוד שנים טובות אחר כך הייתי, במובנים רבים, אסירה של ממסד ההכשרה לפסיכולוגיה קלינית. שאלת החופש הייתה ממני והלאה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

לאורך הזמן הבנתי יותר ויותר את הרעיון של פסיכותרפיה כמקדמת דרגות חופש. ראיתי את הטיפול כמקום בו אפשר להפחית מעוצמות הסבל, להעשיר את החוויה הרגשית, לפעול בספונטניות, לחשוב באופנים חדשים. חופש בהחלט התאים לתיאור הזה. בשנות התמחותי, עשיתי כמיטב יכולתי לסייע למטופלים שלי להרוויח את החופש הזה, ובין הפגישות הגשתי דו"חות פסיכודיאגנוסטיים, החתמתי מדריכים על שעות הדרכה, והתחלתי להכין את ה"מקרה לבחינה", תוך כדי שאני הופכת לאמא ונאבקת על הצלחת ההנקה.

שנים עברו עד שהרשיתי לעצמי לגעת באמת בשאלת דרגות החופש שלי, כמטפלת, וכנראה שגם כאדם. באופן לא מפתיע, דווקא ככל שהתרווחתי בכורסת המטפלת הצעירה שהייתי, חלק מהמטופלים שלי העז לעמת אותי עם השאלה הזו. הם דרשו ממני בדרכים שונות "לצאת מתוך עצמי", לעזוב לרגע את הספרים, להיות משוחררת וספונטנית יותר במחיצתם, לדבר בכנות על מה שאני מרגישה כלפיהם. מצאתי את עצמי מקשיבה קשב רב לביקורת הזאת, ומצד שני, לא ממש יודעת מה לעשות איתה. האמת הייתה שפחדתי להיות ספונטנית יותר, והסתבר לי ששנים של גדילה מקצועית בתנאים של "אסירות תודה" לא הועילו במיוחד במציאת הקול האישי והייחודי שלי, כמטפלת.

התחלתי לערוך ניסויים קטנים בלהיות מטפלת שלא רק משווקת חופש אלא גם מתרגלת אותו, הלכה למעשה, בתוך החדר עם עצמי, ובחלק מהמקרים, בהם התאפשר הדבר והתאים-גם עם המטופלים. באופן מצער וקצת אבסורדי, הרחק מהעין המתבוננת של מוסד ההתמחות וההדרכה, יכולתי לחוש בטוחה יותר לעשות זאת. שמתי לב שככל שאני מתירה לעצמי יותר חופש, הקשר בעצמו נעשה חופשי יותר וקרוב, האסוציאציות זורמות בקלות רבה יותר, והדרך לשינוי אמיתי נסללת. וזאת בניגוד לתפיסה הקלאסית לפיה רק עמדה של אנונימיות, הינזרות ונייטרליות מצד המטפל תוכל לתמוך בזרם האסוציאציות החופשיות של המטופל.

גם היום, כשאני מטפלת עצמאית ובשלה יותר, סוגיית דרגות החופש שלי, כמטפלת, ממשיכה להעסיק אותי. מה שמעניין אותי לחשוב עליו זה מדוע אנו פוחדים כל כך להעז להביא לידי ביטוי מצבי עצמי שונים ומגוונים שלנו, בנוכחות המטופלים שלנו? האם אנחנו עדיין רדופים ע"י סופר אגו מחמיר שהתפתח בתנאי הכשרה מאפשרים-למחצה? האם הבושה להודות בצורך שלנו לבוא לידי ביטוי כסובייקטים קיימים וחיים מנהלת ומגבילה אותנו, בדומה למה שלואיס ארון מציע בתיאורו את הקונפליקט בין האקסהיביציוניזם של המטפל לבין המציצנות שלו (1991)?

בהקשר זה, חלק מהשאלות שמטרידות אותי הן מדוע נושאים מסויימים הם עדיין סוג של טאבו בטיפולים רבים? האם נסכים למשל, לחקור את הפנטזיות המיניות של המטופלים שלנו, אלו שהדבר נגיש עבורם, גם אם זה מעורר בנו מבוכה? האם נודה בפני עצמנו שיש נושאים מסובכים עבורנו, שלא באמת עיבדנו עד הסוף בטיפול או בהדרכה, ולכן אנו הודפים אותם כשהם מתעוררים בחדר? האם בכלל יש לנו היתר להרגיש ה כ ל בטיפול? גם רגשות שאינם עולים בקנה אחד עם הדימוי של עצמנו כמטפלים, אלו הקשורים בקשר הדוק לפסיכולוגיה שלנו? לא... לא אלו ש"הושתלו" בנו ע"י המטופל, וגם לא אלו שנוצרו בתוך ה"מרחב האינטרסובייקטיבי", או ב"שלישי האנליטי". רק אלה שלנו. ולעשות זאת מבלי ליפול לעיוורון מוכה-אשמה? האם מותר לספר בהדרכה על פשלות שעשינו כמטפלים מבלי לחשוש מדגרדציה? האם מותר לכתוב בלוג בפסיכולוגיה עברית על פסיכולוגיה, אבל גם על הפסיכולוגית שאני? להיחשף באופן הזה מחוץ לחדר? לתקשר עם מטופלים בווטס -אפ, ולהסכים שתהיה שם תמונה שלנו, במקום תמונת נוף? האם מותר לעשות מחוות אנושיות פשוטות בחדר, מבלי שנכביד על עצמנו ועל המטופלים שלנו ת מ י ד את ההבנה של אנאקטמנט, אקטינג-אאוט, אקטינג-אין, או סיפוק צורך?

הגישה ההתייחסותית אמנם הביאה כבר לפני כמה עשורים טובים רבות מן השאלות האלו לקדמת הבמה, ועדיין, נדמה לי שבמובנים רבים, לא נס ליחן.

אני רוצה להציע את המושג "חופש אחראי". וריאציה של הדבר, בפרפרזה על הקשר ה"אסימטרי וההדדי" של לואיס ארון (1991), יכולה להיות "חופש אסימטרי". כוונתי לומר, שהמשמעות של חופש איננה הפקרות, ואין באמת סיבה לחשוש מהפקרות. יש לנו תפקיד בחדר הטיפול, ודבר לא ישנה זאת. במובן זה, לא באמת אוכל, כפי שהציע לי מטופל, מתוך משאלה מובנת, "לצאת מהפסיכולוגית שאני", אבל... אם ארשה לעצמי לעשות זאת לרגע, לפעמים, ״לעמוד על המרווחים״, כמו שמציע ברומברג (1996), או להחזיק "דיאלקטיקה בין ספונטניות לטקסיות" (הופמן, 1994), מתוך תפיסה גמישה יותר של העצמי שלי, נרוויח שנינו חופש גדול יותר, מבלי שהמחיר יהיה בלבול בתפקידים. וזאת בתנאי שאני זוכרת את תפקידי שלי. עליי מוטלת האחריות הזו, לזכור, ואני מאמינה שלא בקלות רבה כל כך אוכל לשכוח. אולי החשש מהפקרות בעניין הזה הוא "רוח הרפאים בחדר הטיפול" (Fraiberg et al, 1975), בדמות האנליזה ההדדית של פרנצי. הטראומה המקצועית הבין-דורית הזו רודפת את כולנו כנראה, וזו עדיין לא סיבה "לשפוך את התינוק עם המים".

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

המושג "דרגות חופש", זה שלא הבנתי כשלמדתי סטטיסטיקה, הפך להיות חביב עליי עם השנים. יש בו משהו צנוע ואפשרי התואם את ההבנה הנוכחית שלי לגבי כמה מקום אנחנו באמת יכולים וצריכים להרשות לעצמנו בחדר הטיפול. חופש אחראי משמעו לאפשר לעצמנו תנועה אותנטית, הקרובה ל"עצמי האמיתי-המטפל" שלנו. באופן אישי, אני מאמינה שבדרך הזו נוכל גם לכוון את המטופלים שלנו ל"עצמי האמיתי" שלהם, דרך תהליכי הזדהות והפנמה. כדאי שנשאל את עצמנו, כמה דרגות חופש אנו באמת מעניקים לעצמנו להיות יצירתיים, ספונטניים, אמיצים, מופתעים מעצמנו ברגעים שונים, פתוחים להתבוננות שלנו על עצמנו בתוך המפגש, ולהתבוננות לא הגנתית על הפרשנויות, המדויקות להפליא לעיתים, של המטופלים שלנו על אודות הסובייקטיביות שלנו (הופמן,1983). כדאי גם שהמסקנות שלנו יסייעו בהבנה עמוקה יותר של הבחירות הקליניות שאנו עושים בכל רגע נתון. האחריות טמונה ממילא בתוך הדבר, כי כשאנו עושים זאת, אנו הופכים את התפקוד שלנו בחדר לקומוניקטיבי, עבור עצמנו ועבור המטופלים שלנו, ומשתחררים במידה רבה מכשלים שמקורם בעמדה הגנתית ועיוורת לאופן בו אנו נעים בתוך הקשר.

בעיניי, זה עניין של אחריות, של התמסרות אפילו.

מקורות:

ארון, ל. (1991). האופן שבו חווה המטופל את הסובייקטיביות של האנליטיקאי. בתוך: פסיכואנליזה התיייחסותית, תולעת ספרים, 2013, 298-327.

הופמן, ז.א. (1983). המטופל כפרשן של חוויית האנליטיקאי. בתוך: פסיכואנליזה התיייחסותית, תולעת ספרים, 2013, 74-115.

Bromberg, P.M. (1996). Standing in the Spaces: The Multiplicity Of Self And The Psychoanalytic Relationship. In Contemporary Psychoanalysis, 32:509-535

Fraiberg, S., Edelson, A., Shapiro, V. (1975) . Ghosts in the Nursery: A psychoanalytic Approach to Problems of Impaired Infant-Mother Relationships. In Journal of the American Academy of Child Psychiatry. XIV: Pp 387-421.

Hoffman, Z. I. (1994). Dialectical Thinking and Therapeutic Action in the Psychoanalytic Process. In: Psychoanalytic Quarterly, 63: 187-218